Too perfect

תיהנו לכם מפרק לכבוד השנה החדשה!
HAPPY NEW YEAR קסומיםם

ריי

עכשיו הייתה שעת ארוחת הערב, ואני, לוק ואיידן התיישבנו כל אחד בשולחנו. העפתי מבט בשולחן האדס השומם. אנג'ל עדיין לא הגיעה ולכן החלטתי להתיישב בשולחן אפולו ליד לוק, שגם בו מותר לי לשבת.
לוק חייך אלי בהפתעה, "סוף סוף המלכה הגיעה לשבת בין פשוטי העם" הוא קד לי ואני תקעתי לו מרפק בצלעות.
"מעצבן" רטנתי. סול ישבה מולי ודיברה עם קליירלי, נראה שהיא התמזגה בצורה מושלמת במחנה. היא לבשה חולצת מחנה כתומה וג'ינס כחול ארוך וסניקרס לבנות- זהובות. 
"היה כיף" אמר לוק והעמיס על צלחתו צ'יפס, סטייק וסלט, "אני אשמח לראות סרט עם איידן שוב. זה מצחיק לראות אותו יורד על הדמויות"
"גם פאפא עושה את זה" ציינתי, "במיוחד בסרטים שאבוש אוהב"
"יש לפאפא ואבוש קשר ייחודי" אמר אחי, "תאכלי!"
נאנחתי ולקחתי גם אני סטייק,סלט וצ'יפס, "אני אוהבת את יום שני"
"יש בימי שני אוכל טעים" אמרה סול, "אתם יודעים איפה אנג'ל?"
הנדתי בראשי, "אין לי מושג, היא תגיע בקרוב"
עננה כיסתה את פניה של סול לשניה לפני שחזרה לדבר עם קליירלי.
זה היה די מוזר אבל לא התעמקתי בזה יותר מדי; המשכנו לאכול אך לפתע שמענו קול כפכפים נוקשים על גבי המרצפות של חדר האוכל. זאת הייתה אנג'ל אבל לא כמו אנג'ל שאנחנו פגשנו. אנג'ל הנוכחית הייתה לבושה בטרנינג שחור כששני פסים אדומים עם כיתוב לבן נמשכו לכל אורכו, חולצה טריקו שחורה וקצרה, כפכפי שחורים לבנים ושיערה היה אסוף בתסרוקת מבולגנת.
היא פרעה את שיערה החלק של סול והתיישבה מעברי השני באנחה כבדה.
"תאכלי" אמרתי בקשיחות, "את צריכה את זה"
אנג'ל הרימה אלי מבט עייף, "אני יודעת, אבל כל הגוף שלי רועד, אני לא יכולה להחזיק אפילו סכין כמו שצריך" היא הרימה את ידה הדקה, שרעדה ללא שליטה.
לקחתי את סלסלת הלחם מקצה השולחן והעברתי אותה אליה בזמן שסול הניחה בארשת דואגת כמות עצומה של סלט ירקות, ואילו לוק העמיס על צלחתה כמות מדהימה של צ'יפס.
אנג'ל חייכה, "צ'יפס!"
הינהנתי, "המאכל הטעים בעולם"
אנג'ל הסתערה על ארוחתה, היא אכלה בצורה ברברית אך אי אפשר להאשים אותה; היא שרדה ימים שלמים בלי אוכל וכמעט גם בלי שתייה. רחמי נכמרו עליה.
"טוב,אז, אני אשמח אם תסבירו לי איך כל המחנה עובד" אמרה אנג'ל ונישנשה צ'יפס.
"לכל אל יש ביתן משלו ולכל ביתן מספר" הסביר לוק, "למשל, המספר של ביתן אפולו הוא 7 ושל ביתן האדס הוא 13"
אנג'ל הינהנה בקשב, "וכל יום אנחנו מתאמנים להילחם במפלצות?"
"כן" אמרתי, "אנחנו לומדים איך להילחם ומשכללים את הטכניקות שלנו ומשפרים את מה שאנחנו גרועים בו"
"כמו למשל, ריי מזעזעת בלחימה בחניתות, סכינים ופיגיונות" נידב לוק מידע.
נעצתי בו מבט מוות, "אתה תשלם על זה"
"אהבה בין תאומים, איזה דבר מופלא" נאנחה אנג'ל בדרמטיות, "אחרי שהתרגשנו מכם, אז לכל ביתן יש שולחן משלו, נכון?"
סול הינהנה, "כן, את צריכה לשבת בכלל בשולחן האדס, כירון לא יאהב את זה"
אנג'ל אכלה מהסלט שלה, "שיקפוץ לי"
גיחכנו, "את רוצה לדעת עוד משהו?"
"כן, איזה שיעורים יש?"
"חרבות, חתירה בקאנו, חץ וקשת, מוזיקה..." לוק המשיך למנות את השיעורים המוצעים במחנה ואני בהיתי בתקרה בשיעמום.
"תודה לוק" חייכה אנג'ל, "סיימתי לאכול; אם מישהו מת ואתם צריכים שאני אארגן הלוויה אז אני בביתן האדס"
"חיובית כתמיד" אמרתי ואנג'ל חייכה אלי חיוך קצר ויצאה מחדר האוכל, כשכפכפיה נשמעים בכל רחבי האולם.

אנג'ל

פסעתי אל ביתן האדס בחושך והימהמתי לעצמי את  'Young and beautiful' של לנה דל ריי. שמעתי אותה מגיל צעיר בזכות אבא שלי. לבי נחמץ. מצאתי לי על מי לחשוב באמת. לא ידעתי איך להגדיר את המקום של אבי הלא ביולוגי, תומאס, בחיי. ביני לבין עצמי החלטתי שאקרא לו לאבי הלא הביולוגי תומאס ולאבי הביולוגי האדס. האדס עדיין לא עשה דבר שאבא היה עושה. הוא חטף אותי לשאול, ארץ המתים ובגללו נעלמה משפחתי, סבלתי והופרדתי מאחותי הקטנה.

נכנסתי אל ביתן האדס וטרקתי את הדלת אחרי. התיישבתי על המיטה והרגשתי משהו קר מתחתיי, הרמתי את השמיכה וחשפתי את חרבי, אספדסאלמס, חרב הנשמות בספרדית. היה דבוק אל הלהב שלה פתק מעוך שאותו ניתקתי מהלהב ופתחתי אותו. הוא היה מלא בכתב צפוף ומבולגן אך הייתה בו חינניות מסוימת, כמי בכתב שלי. התחלתי לקרוא את המכתב בעניין.

אנג'ל,

נולדת ב18 לפברואר, יקירה, תאריך גילוי הכוכב פלוטו, הכוכב שלי. אמך ביקשה ממני את ברכת אוראנוס. שתהיי מיוחדת ופורצת דרך וגבולות, שתלכי נגד הזרם ושלא יהיה לך אכפת ממה שאנשים אומרים. השילוב של אוראנוס עם פלוטו הוא קטלני.
אמא שלך ביקשה לגדל אותך רחוק מהצללים, היא רצתה שתהיה רגילה, שלפחות תרגישי ככה.
אסטריאה הצליחה להרחיק את הצללים ממך, העגילים השחורים שאת עונדת נועדו להגן עלייך מהם. כבר ראיתי את התוצאות של חוסר מוכנות על אחד מילדיי. אני לא רוצה שזה יקרה גם לך. הצללים תמיד רדפו אותך ואסטריאה הייתה מספרת לי על שדים ויצורים שטניים שהיו מתחבאים מתחת לעריסתך.

החלק האחרון זיעזע אותי. יצורים שטניים? שדים? העלתי בעיני רוחי את עריסתי ואת עצמי ישנה בה, ומתחתיה נמצא יצור אופל עם עיניים בוהקות ויצור שחור ומבהיל מנסה לכבות את האור. הרגשתי צמרמורות בכל גופי.

את בטח כועסת שניסיתי להשאיר אותך בשאול אבל יש לי סיבה בשבילך, את תבחרי אם להאמין או לא.

יום אחד, קיבלתי הודעה מאחד הצללים שלי על התנהגות מוזרה של אחת האורקלים, קסנדרה. כשהגעתי לפגוש אותה, היא נשאה מולי נבואה:

השמיים יכריזו מלחמה על האדמה.
והגברת האפלה תענה לקריאה.
בן המלחמה את הצבאות יוביל אל משכנות האלים
שם נפשו תישרף
ואיתה נפש בת שאול תיחטף
כשמלחמת הדמים תיגמר ותושלם
אל מקומם הטבעי יחזרו כולם

זאת הנבואה הגדולה לשנים האלו. העדפתי לשמור אותה בסוד כדי להגן עלינו כי לפעמים, הלוגיקה של הנבואות לא נכונה.

הנבואה נשמעת ממש רע. אבל ממש.

השורה 'ואיתה נפש בת שאול תיחטף' משמע שאחת משתי הבנות שלי, ביאנקה או את, תמותו כשאתן נשרפות בחיים.
את לא יודעת את זה, אבל ביאנקה בחרה להיוולד מחדש, מה שאומר שגם היא אפשרות בנבואה. כשגלגול החיים שלה הסתיים, הזמנתי אותה לארמון ואת יודעת מה קורה שאוכלים בשאול ועכשיו היא נאלצה להישאר פה לחמישים השנים הבאות, היא מחוץ להישג ידה של הנבואה. ידעתי שיש לי בת נוספת שבכלל לא מודעת למוצא שלה. השתמשתי בכוחות שלי על מנת לארגן שאמך תראה דיל מושלם לניו יורק וכמו שציפיתי, טסתם.
עברתם קרוב אל מחנה החצויים והרגשתי זאת ושלחתי את המינוטאור שלי, שלא ינוח עד שמשימתו לא תושלם. אמך ובעלה נעלמו באשמתי ואני אעשה כמיטב יכולתי לאתרם.

נשכתי את שפתי. אמא. אבא. אני לא יכולתי להאמין שזה קורה לי, מכל האנשים בעולם. אלות הגורל לא מצאו מישהו אחר להתעלק עליו?

הגעת לשאול, הייתי רק צריך שתאכלי כמות מספקת בשביל שגם הנבואה לא תוכל להיות עלייך ושתי בנות השאול היחידות בעולם יהיו מוגנות.
אבל זה לא עבד, אני מניח שפרספונה סיפרה לך על כך שמי שאוכל נשאר בשאול אך היא לא ידעה על כוונותי הנסתרות. הסתרתי ממך את הנבואה כי לא רציתי להדאיג אותך. התודעה שלך צריכה להכיל את כל התגלית הזו של המיתולוגיה ושל מי שאביך אינו מי שחשבת.

הוא ניסה להגן עלי מהנבואה הזאת. הוא ניסה להציל אותי בדרכו המעוותת וחסרת ההיגיון.

רציתי שגם תעברי את תהליך מולד הצללים בסביבה מוגנת, לא כמו שקרה לניקו, שבקושי שרד אותו, האפלה שלו כמעט הרגה אותו כמה וכמה פעמים. ולא כמו ביאנקה, שבכלל לא יכלה להשתמש בכוחות הצללים שלה. עכשיו, אחרי שעברת את תהליך מולד הצללים, תוכלי להשתמש בקסמי השאול שלך.

ניסיתי לדמיין נער חיוור בן גילי מתמוטט ביער אפל ומתחיל לעבור את מה שעברתי בעצמי. צריך להיות חזק בשביל לעבור את מולד הצללים לבד. המשפט האחרון קסם לי: קסמי שאול. לזמן את המתים, לעשות את המסע צללים הזה שריי ולוק הזכירו ועוד כל מיני דברים שאני עוד לא יודעת.

ובאמת, עברת את המולד בצורה טובה יחסית והאפלה שאני הרגשתי, היא אפלה טהורה, לא שניזונה מכעס וטינה, אפלה טהורה ועוצמתית. אני מבקש שלא תחזרי על הטעויות שעשו ילדי לפנייך. הפגם העיקרי של בני האדס הוא טינה, ואני יודע טוב מאוד כמה זמן את מסוגלת לנטור טינה ברגע שמשקרים לך.

תבחרי אם את רוצה לספר לחברייך על הנבואה. אני בטוח שתעשי את מה שנראה לך לנכון.

אביך, האדס.

כיסתי את פי בידי וניסיתי לבלום את הדמעות. בקרב האחרון שלנו, אני אמות. אני אמות. אני הולכת למות בוודאות. השלכתי את הפתק על הרצפה ופרצתי בבכי תמרורים.

ריי

לוק נדפק עם שאר ביתן אפולו לנקות את חדר האוכל ואני הזכרתי לכירון שאני החלק ההאדסי מבינינו אז הצלחתי להימלט מהאימה שנקראת 'הבלאגן של שולחן הרמס'.

דילגתי בשמחה והתבוננתי במחנה לאור הירח. ביתן ארטמיס זהר באור נוגה.

המשכתי ללכת לכיוון ביתן האדס וחלפתי על פני ביתנים שונים. הירח התכסה על ידי העננים.

לפתע, שמעתי קולות תקתוק ונקישה מוזרים מכיוון עץ וראיתי צללית כהה רוכנת אל העץ, שכנראה לא היה עצי במיוחד. התקרבתי אל הדמות והייתי מוכנה לשלוף בכל רגע נתון את חרבי השחורה.

קולות הלחיצה והנקישות הפכו מהירים וחפוזים יותר ויותר. היה בצליל הזה משהו מהפנט, כמו קונצרט של מקלדות. נבלעתי בתוך קולות הסימפוניה ההייטקיסטית המוזרה הזו.

הצללית נעשתה ברורה יותר. העץ נראה כמו רובוט משונה עם לוח בקרה דומה לזה של פצצה. הירח יצא שוב מבין העננים וחשפה את פניו של העומד מולי, שהתקרב אליי במהירות מסחררת, היכה אותי כמה נקודות בגופי. שמעתי על השיטה הזו לעילוף אנשים.

עמדתי לקרוא לעזרה כשהכל סביבי החשיך.

זה היה אחד מפרקי השיא שלנו! השקעתי בו במיוחד לכבוד השנה החדשה! תיהנו!

עוד שלוש תגובות ממשיכה!

הפרק הקודם		הפרק הבא