Too perfect

הולי פאקינג שיט

זה פרק אחרון לToo perfect. זה כל כך מדהים בעיני שהצלחתי לסיים את הפאנפיק העלילתי הראשון שלי והולך להיות ספר שני. תודה לכל מי שהגיב אי פעם!

ריי

פקחתי את עיני וגיליתי שאני קשורה לאחד העצים. למרבה המזל, החרב שלי עדיין הייתה בצורתה המוסוות כשרשרת, הייתי רק צריכה לנעוץ את התליון בחבל והחרב תתגשם ותחתוך את החבל, בזמן שניסיתי לעשות את זה, הוא המשיך ללחוץ על כפתורי העץ.

"איידן, למה...?" שאלתי בכאב וניסיתי להתכופף ולשפשף את התליון בחבל.

איידן הסתובב אליי, המבט האפור שלו לא היה סוער כמו שחשבתי שיהיה, הוא היה כמו ענן גשם אפור, שכולם יודעים מה הוא מביא איתו, "תשחרר אותי"

איידן גיחך, "אם הייתי רוצה לשחרר אותך אז לא הייתי קושר אותך מלכתחילה. היגיון" הוא חזר להקליד.

"באמת, איידן, לעשות את מה שאתה לא עושה שם-" התחלתי לדבר.

"אני הולך לפוצץ את המחנה" הוא אמר בקול קר ושטוח, "הטמנתי פצצות שיגרמו לרעידת אדמה מלאכותית ואולי אפילו לצונאמי" העיניים שלו ברקו, "צונאמי זה דבר מעניין ומחריד לראות"

"איידן! המחנה הוא הבית שלך מגיל חמש! איך אתה יכול לעשות דבר כזה?!" זעמתי.

"פשוט מאוד. אני עומד לעשות את זה ברגע זה ממש" אמר איידן והמשיך לללחוץ על הכפתורים.

עיני התעגלו בהבנה, "בגלל זה כל החצויים של ביתן אתנה נעלמו, אתה חטפת אותם כדי להגן עליהם. איפה הם עכשיו?"

איידן הינהן, "נכון מאוד, הם בתחום הגנתו של הבוס שלי"

"אתה לא יכול לעשות את זה! זה עדיין לא מאוחר מדי, אתה יכול להתחרט, אני לא אספר לאיש!" ניסיתי לשכנע אותו, "אני יודעת שאני נשמעת כמו איזה כוכבת ראשית באיזה סרט דרמה אבל אתה עדיין יכול לבחור בטוב על פני הרע!"

איידן טפח על סנטרו בהירהור, "הממ, ריי, רוע זה מושג סובייקטיבי. בעינייך זה רוע להשמיד את המחנה, שהעניק לי מחסה ובעיני זהו קורבן שיש להקריב כדי להגשים את המטרה שלי"

"אתה מתכוון להעיר איזה טיטאן או ענק או משהו? כי אם כן אז אתה יודע שנכסח אותם בשנייה" אמרתי במהירות

איידן גילגל את עיניו, "ברור שלא, אל תהיי טיפשה, אני הולך להשמיד את המחנה מבפנים, זאת הייתה הטעות של כולם. לדחות את המחנה לסוף, מה ההיגיון בלהשאיר את האויב הכי גדול שלך בחיים בזמן שאתה יכול לתקוף אותו בהפתעה?"

היה בזה היגיון אתני מסוים, "אז למה אתה עושה את זה?" תבעתי לדעת.

פניו של איידן הפכו למיוסרות לפתע, "הוא אמר שאם אני אלך בדרכו של אבי ואשלים את מלאכתו אז הוא יחזיר אותו לחיים"

"את מי?" שאלתי בטימטום.

"את אבא שלי" איידן אפילו לא אמר משהו על הטימטום שלי.

נזכרתי שאני צריכה להשתחרר מתישהו והמשכתי לנסות לנעוץ את התיליון בחבל.

"אי אפשר להחזיר אנשים מהמתים" אמרתי, "אבא שלי ניסה וזה לא נגמר טוב"

חברי הטוב גילגל את עיניו, "מסתבר שזה אפשרי, עם הקשרים הנכונים"

"מה? איזה קשר טוב יותר יכול להיות מצאצא ישיר של האדס?"

איידן ניגש אליי והניח את אצבעו הארוכה על שפתי במחווה של שקט, "שה, אני לא רוצה לעשות לך ספוילרים" הוא חזר אל העץ המכאני.

"אבל מה עם החניכים?" שאלתי.

איידן משך בכתפיו, "אני מניח שהרוב יספיקו לברוח, החשובים לי יינצלו" אמר, "אני מציע לך להישאר פה ולהיות מוגנת"

"וקשורה לעץ כשהחצוי היחיד שמארח לי חברה הוא בן אתנה שהתגלה כפסיכופט ממדרגה ראשונה" אמרתי.

איידן חייך חצי חיוך, "אני לא פסיכופט, אני מעדיף להגדיר את עצמי כ-אה-מאוזן רגשית, תכונה שנעלמה אצל החצויים המלודרמטיים"

"אבל מה עם לוק?" קראתי.

איידן נראה כאילו שפגע בו ברק, "ל-לוק?" הוא גימגם ומיד התעשת, "אני אציע לו להצטרף אליי. נשלוט על הצבא הנוראי ביותר שהיה ביחד"

"אתה אוהב אותו?" שאלתי.

איידן שמר על שתיקה, "אוהב זאת מילה שממעיטים בערכה; המילה הזאת איבדה את הערך שלה" הוא אמר לבסוף.

הרגשתי שאני קרובה לשחרר את עצמי כשאיידן קרא לפתע, "זה מתחיל"

רעידת אדמה מזעזעת התחילה, רעידת אדמה כמו אלו שיש ביפן, שאחריהן באים גלי צונאמי בגובה 10 מטרים לפחות. הייתי עדיין קשורה לעץ אך איכשהו הצלחתי לשמוע את הצרחות המבועתות של החצויים, שניסו לברוח למקום בטוח.

בקול שאון אדיר, קיר הלבה המפורסם של המחנה התמוטט ולבה התחילה לזרום לכל עבר. הצרחות התגברו ונעשו מיוסרות יותר ויותר.

הרגשתי שהדמעות זולגות מעיני, "א-א-איידן, בבקשה" התחננתי.

"אני מצטער לאכזב או-" התחיל איידן, שנשען על אחד העצים וצפה במעשה ידיו, לפתע, נשמע קול רשרוש ואיידן חמק אל הצללים.

"ריי?!" שמעתי את קולה המוכר של טורי, בת הרמס ואחת מחברותי הטובות ביותר, "מה את עושה כאן? למה את קשורה ומה זה הלוח הזה?"

התחלתי לשפשף את תיליון החרב במרץ רב יותר, "תברחי, טורי!" קראתי, "מהר! הכי מהר שאת יכולה!"

"לא! אני לא עוזבת אותך!" היא קראה בנחישות כשגל רעידת אדמה נוסף היכה במחנה, "זה בגלל הלוח הזה! הלופ של הרעידות לא יפסק אלא אם נצליח לכבות את הלוח!"

ראיתי עיניים כסופות מבזיקות בחשכה. איידן.

הסתכלתי על טורי וראיתי חרב מוכרת ננעצת בבטנה והיא התמוטטה על הרצפה, "אוי" היא פלטה.

"איידן!" פלטתי ממעמקי הנשמה שלי את הצעקה הכי נוראית,מיוסרת וכואבת שאי פעם צעקתי. התיליון סוף סוף ננעץ בחבל ומשכתי אותו אליי בחזרה ואוסקורה, חרבי, התגשמה לפני וחתכה את החבל.

שמעתי צליל מוזר, מעין קול פיצוח מתכתי ורעש אדמה נוסף הרעיד את המחנה. העפתי מבט אל עבר הלוח וראיתי את טורי, שהייתה כבר פצועה קשה למדי, נועצת את חרבה בלוח ומתמוטטת בצרחה קורעת לב, היא התחשמלה.

איידן יצא מבין העצים והסתכל על טורי הגוססת, "ההריגה הראשונה שלי"

הסתערתי עליו בחמת זעם אך הוא הצליח לחמוק ממני ונעלם ביער שהקיף את המחנה.

היא מתה. טורי מתה.

שבוע וחצי אחרי ההתקפה על מחנה החצויים

ריי

כולם ידעו על הבגידה של איידן, אני הייתי היחידה שראתה זאת במו עיני והייתי צריכה זמן לעכל את האובדן של טורי, בנוסף לשאר החצויים שנספו. תחושת מחנק עלתה בגרוני.

אני סגורה בביתן שלי מאז טקסי הקבורה, של טורי היה האחרון שבהם כאקט של כבוד על הקורבן שהקריבה עבור המחנה. בסוף לא כתבנו 'קפצו לי' על מצבתה אלא את המשפט האחרון שאמרה לי בניסוח מעט שונה, 'זהו הגורל שנקבע לנו מראש, ורק אנחנו נמלא את צו הגורל שלנו בצורה הטובה ביותר". 

זה כאב לי כמו אלף דקירות בלב לחשוב על זה. אנג'ל לא הייתה בביתן, היא התאמנה ללא הפסקה בזירת החרבות המאולתרת שהוקמה. 

צאצאי אתנה היחידים שנותרו היו זואי, שרלוט ואית'ן, ילדיהם של פרסי ואנבת'. אית'ן הושפע מהחלק הפוסידוני, שרלוט הייתה שילוב של אתנה ופוסידון וזואי קיבלה את הצד האתנאי ולכן שרלוט וזואי היו אחראיות על הקמת ושיקום המחנה מחדש. 

סול ולוק היו סגורים במשך זמן רב במרפאה במרפאה ונלחמו על חייהם של הפצועים ולוק ניהל שיחות איריס נט מדי יום ביומו עם אבוש, שנתן לו טיפים לריפוי.

העצב כילה אותי מבפנים; איבדתי את תחושת הזמן, לא ידעתי מה התאריך וכמה זמן עבר מאז בגידתו של איידן, זה היה כתוב בנבואה אך כולנו שכחנו מהשורות הללו: 'הלב המושחת יחשף ונשמת ההולכת בדרכים תשלם". זה היה ממש מתחת לאף שלנו, הרמס הוא אל ההולכים בדרכים וטורי היא בת הרמס.

ישבתי וריחמתי על עצמי בביתן האדס כשאנג'ל המתנשפת פרצה פנימה, "בואי" היא אמרה בנחישות, "עכשיו"

היא הזכירה לי את דודה ריינה עכשיו, במיוחד עם בגדי הספורט השחורים ושיערה האסוף בצמה וחרבה השחורה העשויה ברזל סטיגאי.

נאנחתי, "לא רוצה"

אנג'ל גילגלה את עיניה ומשכה אותי מהמיטה, "אני יודעת שאת באבל אבל היום הוא יום ההולדת שלך ושל לוק"

הזדקפתי בהפתעה, "מה התאריך היום? ה-31 לאוגוסט?" קראתי בתדהמה, "מחר אנחנו חוזרים הביתה!" אני ולוק נולדנו ביום האחרון של הקיץ. יאי.

"נכון מאוד, אתם בני 14 והחצויים רוצים לחגוג לכם במסיבה קטנה כי בכל זאת-" פניה קדרו, "האובדן של כולם"

הינהנתי בפנים חתומות ואנג'ל התיישבה לידי.

"אני יודעת שאת וטורי הייתן חברות ממש טובות אבל היא עשתה את הבחירה שלה כדי להציל את כולכם" אמרה אנג'ל.

"זה לא נכון" מילמלתי, "איידן דקר אותה מאחור ואז בשארית כוחותיה היא גררה את עצמה והשמידה את לוח הבקרה"

אנג'ל נראתה מופתעת, "זה לא אומר כלום, להפך, זה מוכיח את הגבורה שלה כי הייתה יכולה לשרוד עד שהמרפאים היו מגיעים נכון?"

הינהנתי.

"יפה, אבל היא בחרה להציל אותנו קודם, זהו עיקרון טובת הכלל, זה כנראה חזק במיוחד אצל ביתנים גדולים כמו אפולו והרמס, שם יש את אחוזי ההקרבה העצמית הגבוהים ביותר" אמרה, "אני יודעת,חקרתי את הנושא הזה אחרי המוות של טורי, זה עניין אותי אם יש קשר, וצדקתי"

"אז בגלל שהם ביתנים גדולים וכל אחד תומך בשני אז הם לומדים את עיקרון טובת הכלל?" שאלתי.

"לא בדיוק, הם לומדים על חשיבות הקבוצה ואיך לשתף פעולה, הם לומדים לוותר על אגו ומלחמות קטנות כי חשוב להישאר בביתנים האלו חברים של כולם" סיפרה אנג'ל, "ואז הם מבינים שלפעמים,חיי כל חברי הקבוצה חשובים יותר מאלו שלהם. טורי לא הייתה בוחרת לעצמה סוף אחר"

היישרתי מבט אל עיניה, "אני גם חושבת ככה"

"אז אין טעם לשקוע בדיכדוך ןלרחם על עצמך. בואי" היא הושיטה לי את ידה ולקחה אותי לחגיגות יום ההולדת שלי ושל לוק, שדווקא היו שמחות יותר משציפיתי.

ערב ה-31 באוגוסט

ריי

רכסתי את המזוודה שלי בזמן שאנג'ל ישבה עליה, "גאד, איזו מזוודה מעצבנת" היא התלוננה.

חייכתי חיוך קלוש, "אני יודעת. היא שיגעה לי את השכל" המזוודה המעצבנת הזאת לא נסגרה לאורך כל הקרבות שלי איתה, רק עכשיו הצלחתי, בקושי רב אם יורשה לי לציין.

אנג'ל נעמדה.

הינהנתי, "בואי, בטח כבר סול ולוק מחכים לנו ליד היציאה" אנג'ל סידרה את חולצתה השחורה הגרפית בחצאית הג'ינס השחורה שלה והידקה את שרוכי הסניקרס השחורות אף הן.

יצאנו שתי מביתן האדס והתחלנו ללכת בדממה אל כיוון היציאה.

ליכסנתי מבט אל אנג'ל, "את מבינה שאת הולכת לפגוש את אחיך למחצה נכון?"

"למה את מתכוונת?" שאלה אנג'ל בבילבול, "אוי, לעזאזל, שכחתי שאני ואבא שלך אחים ושאחותי והאבא האחר שלך אחים" היא ציחקקה במבוכה, "זה מוזר עד מטריד"

"לגמרי" הסכמתי, "זה כל כך מוזר לחשוב על זה, זה נראה כל כך תלוש מהמציאות"

אנג'ל גיחכה, "השבועות האחרונים אצלי היו תלושים מהמציאות, לטוס לארצות הברית, לגלות שהמיתולגיות קיימות, להיחטף לשאול, לגלות שהאבא הביולוגי שלי הוא אל המתים ושהאבא הביולוגי של אחותי הוא אפולו" היא נעצרה לנשום, "ועוד ועוד ועוד לא היו בדיוק התוכניות שלי לקיץ"

"אז מה היו התוכניות שלך לקיץ?" גיחכתי.

"לטוס לארצות הברית, לעשות שיעורים במתמטיקה-את מאמינה שעשיתי אותם סתם?! אני אפילו לא חוזרת לספרד!" היא התבדחה אבל יכולתי לשמוע את הכאב בקולה לאור העובדה שכנראה לעולם לא תחזור אל ארץ ילדותה, "לבקר במוזיאון הטבע של ניו יורק,לצלם תמונות בטיימ'ס סקוור ובסנטרל פארק כמובן וגם לפרוץ לבית של בילי אייליש" היא אמרה בקול כזה שלוו שפשוט פרצתי בצחוק מתגלגל.

אנג'ל נראתה מרוצה מכך שהצליחה לגרום לי לצחוק סוף סוף, "כןכן, אני אפרוץ לבית שלה ואגיד לה שאני אחותה האבודה" היא דפקה על מצחה בייאוש, "אוי, זה לא יסתדר, אני כבר אחותו האבודה של אבא שלך, איזה באסה" עצמות הלחיים והבטן החלו לכאוב מרוב צחוק משחרר, עיניה התרחבו, "את חושבת שאבא שלך יסכים להתחלף עם בילי אייליש?"

צחקתי בטירוף רק כשניסיתי לדמיין את זה, "אם את תשאלי אותו את זה אני אתן לך מה שאת רוצה"

אנג'ל הסתכלה עלי במבט מזועזע מזויף, "לא ולא! אני צריכה לעשות רושם של אדם שפוי ויציב תחילה" היא יישרה את חולצתה בארשת חשיבות, "ורק אז אני אשאל אותו אם הוא מוכן להתחלף עם בילי אייליש" היא עצרה אותי וסידרה את ג'קט העור שלי ופתחה אותו וחשפה את חולצתי הלבנה, "תקפלי את החלקים שרואים את התפרים של הג'ינס בקיפול שלו"

עשיתי כבקשתה והסתכלתי עליה במבט של 'את מטורפת'

"אל תסתכלי עליי ככה, זה מפריע לי בעין" התגוננה אנג'ל, "חוץ מזה, הנה לוק וסול! והאבות שלך מעבר לגבול!"

ראיתי את לוק וסול הולכים ומדברים, הם עמדו לחצות את הגבול.

"אסור שלוק יגיע לפני!" קראתי, "רוצי!"

התחלנו לרוץ בפראות עם המזוודה בעודנו חולפות על פני אחינו בציחקוק מטורף. עברנו את כיפת המגן ורצתי אל חיבוקם האוהב של האבות שלי,שפניהם אורו שראו אותנו.

"פאפא! אבוש!" חיבקתי אותם בשמחה, "התגעגעתי כל כך!"

סול ולוק הגיעו גם הם ולוק הצטרף אל החיבוק המשפחתי. סול ואנג'ל עמדו אחת ליד השנייה בפנים רציניות.

"גם אנחנו התגעגענו אליכם" אמר אבוש בחיוך, "מזל טוב"

פאפא חייך גם הוא, "יום הולדת שמח מקסימים שלי"

התנתקנו מהחיבוק וליכסנתי מבט אל עבר לוק, שפניו הפכו מיוסרות. הוא יצטרך לספר לאבוד ופאפא על החלאה שתקף אותו. הרגשתי את הבחילה עולה בי אך הדחקתי אותה. זה יום ההולדת שלי, אני צריכה לשמוח.

"אתם כבר בני 14, אתה מאמין שאנחנו נשואים כבר כמעט 15 שנים?" שאל אבו!בחיוך.

"אני כבר שורד אותך כמעט 20 שנים, אתה צריך להיות אסיר תודה שאני עדיין אוהב אותך" אמר פאפא.

"אני חושב שאתמול הראיתי את אסירות התודה העצומה שלי" אמר אבוש וקרץ לפאפא.

איו! גרוס! אל תעשו את זה ליד האחיות והילדים הקטינים שלכם!

"תספרו לנו על מסע החיפושים הראשון שלכם בדרך" אמר פאפא.

"בסדר" אמר לוק והסתובבתי אל אנג'ל, שכרכה את ידנ סביב סול ושתיהן עמדו בנוקשות ופניהן הביעו כאב על ההורים שאבדו להן.

כשאנג'ל שמה לב שאנחנו מסתכלים עליהן, היא מיד חזרה להבעת פניה ועמידתה הרגילה ודחקה בסול לעשות זאת גם היא.

"טוב-" הפרתי את הדממה הנבוכה, "אלו הן סול ואנג'ל"

הן נופפו לשלום, "אני אנג'ל" הציגה את עצמה.

"ואני סול" חייכה סול ואנג'ל נישקה את ראשה.

"סול היא בת אפולו גם" אמר לוק, "מה שאומר שהיא דודה שלנו ואחותך, אבוש"

אבוש נראה די מבולבל, "הא-נחמד,אז אני ויל ואני מניח שאני אחיך הגדול"

"הגדול מאוד" תיקנה סול, "התפקיד כבר תפוס, הבטחתי לאנג'ל שאני לא אחליף אותה"

"הו, תודה באמת" אמרה אנג'ל בעוקצנות החביבה שלה.

סול צחקה, "מצד שני, אולי אני אחליף אותך באנג'ל הגרסה המשופרת והלא צינית"

"אז אני אחליף אותך בסול הגרסה הלא מעצבנת והלא שרה בכל מקום ומצב"

"זה ככה כל הזמן" אמר לוק במהירות להורים שלנו, "הכישרון של סול הוא מוזיקה, בפרט שירה וגם קשתות, בריפוי היא די טובה. והיא גם מצחיקה כשהיא לא מתקוטטת עם אנג'ל"

"מתקוטטת זו מילה מצחיקה" הכריזה סול.

אבוש הינהן בהסכמה, "יש לה צליל מוזיקלי"

אנג'ל עיוותה את פניה בייאוש, "לאף אחד לא אכפת אם למילה יש צליל מוזילי או לא"

"טוב,ואם זה לא היה ברור אז אנג'ל בת-" דיברתי.

"אני בת אפרודיטה,כי כזאת אני, אופטימית ודביקה" אמרה אנג'ל ואני גילגלתי את עיני.

"היא בת האדס" אמרתי, "כמוך פאפא"

פאפא קימט את מצחו, "אני אף פעם לא חשבתי שאני אפגוש ילד נוסף של אבא שלנו"

אנג'ל משכה בכתפיה, "ואני אף פעם לא חשבתי שאני אטוס לארצות הברית"

גיחכנו בזמן שלוק,סול ואבוש היו עסוקים בלריב על מילים מוזיקליות.

"אז אתה ניקו די אנג'לו המפורסם נכון?" שאלה אנג'ל.

"נכון" אישר פאפא.

"שמעתי עלייך כל השהות שלי בשאול 'בנו היחיד של האדס שחי כיום' וגם- 'אחיך המסתורי' וכל השטויות האלה" 

פאפא גיחך, "באמת?"

אנג'ל הינהנה, "שמעתי שגם התכסחת עם פרספונה"

"ואני לא מצטער על זה"

"היא דווקא עזרה לנו למצוא אותך" אמרתי, "היא אמרה לנו איפה את נמצאת ואירגנה לנו הסחה"

פאפא שילב את ידיו, "זה עדייו לא אומר שהיא לא מכשפה זקנה"

"אה וגם פגשתי את אחותך" נזכרה אנג'ל, "ביאנקה די אנג'לו נכון?"

פאפא נראה כאילו שזאוס שילח בו את הברק הכי גדול בהיסטוריה. אבוש שם לב לקיפאון של פאפא וניגש אליו בדאגה, "ניקו?"

"היא פגשה את ב-בי-ביאנקה" הוא הצביע על אנג'ל.

אני ולוק תמיד חשבנו שפאפא אף פעם לא יחלים מהמוות של ביאנקה וכל אזכור קל שבקלים שלה יגרום לו להתפוצץ. אנג'ל הבינה שהיא נגעה בנקודה רגישה.

"אני מצטערת" אמרה בכנות.

פאפא החניק את דמעותיו, "אני בסדר" הוא אמר לאבוש, "תמשיך לריב על מילים מוזיקליות"

אבוש התעלם ממנו ונישק את רקתו ולחש לו משהו באוזנו.

"מה היא אמרה לך?" שאל פאפא.

"היא ביקשה ממני למסור לך את אהבתה ומעטפה עם משהו שהיא כתבה בשבילך"

היא שלפה אותה מהכיס האחורי של חצאיתה, "הנה" פאפא לקח את המעטפה. ידעתי שזה הולך להיות לילה קשה בשביל פאפא.

אבוש חיבק אותו בעידוד, "טומטו"

מצב הרוח של פאפא השתנה לבלי היכר והוא חייך חיוך רחב, "כבר כמעט 20 שנים שאני מתקן אותך- זה Ti amo, לא טומטו"

אנג'ל חייכה וניגשה אלי, "זה מתוק"

"את יודעת מה זה Ti amo?" שאלתי.

אנג'ל הינהנה, "זה אני אוהב אותך, בספרדית זה Yo ti amo"

"מה את וסול הולכות לעשות?"

אנג'ל משכה בכתפיה, "אנחנו נישאר פה בתור קבועות, אני אכין לסול מערכי שיעור ואני אשב ואקרא בספרייה. היא ענקית" אמרה, "עד שא-אבא שלי ימצא את ההורים שלנו או שהם פשוט יופיעו יום אחד" היא אמרה בתקווה.

היא ידעה שזה לא יקרה.

ערב ה-31 באוגוסט, בית משפחת סולאס-די אנג'לו

שמעתי קולות שיחה שקטים ומזועזעים מן הסלון,ידעתי שעכשיו לוק מספר לפאפא ולאבוש על החלאה הנוראית שתקף אותו.

הסתובבתי אל הקיר הנגדי ועצמתי את עיני. זיכרון שיחתי האחרונה עם טורי שמוחי הדחיק בשבוע וחצי האחרון צף עכשיו במוחי.

רצתי אל טורי שהתמוטטה, בגדיה היו מכוסים בדם טרי.
"טורי!" קראתי ועירסלתי אותה בזרועותי.
"ריי...." אמרה, "עשיתי מה שצריך"
"את תהיי בסדר"
היא הרימה אליי מבט עייף, "אני אלך עכשיו לפגוש את אמא שלי, היא מחכה לי, הפעם ההידרה לא תהרוג אותה"
"טורי, תישארי איתי! הצילו! מרפאים!" צרחתי, לא היה לי אכפת שהם לא שומעים אותי.
"הו, תגידי לאחים שלי שאני לא מצטערת, עשיתי את מה שהיה צריך לקרות" היא אמרה בנימה התוהה הרגילה שלה, "טובת הכלל, את יודעת,זה מתחיל במשחקי מחניים שנשארים שניים אחרונים וצועקים על החלש מביניהם להיפסל בשביל שהחזק ישאר ויתפוס את הכדור ויחזיר את כל הקבוצה" היא נעצרה לנשום נשימה מחרחרת במיוחד, פלטתי יפחת בכי וניסיתי להתרכז באי אילו יכולות ריפוי שאולי ירשתי מאבוש, "וזה נגמר בלהקריב את חייך בשביל להציל את שאר המחנה מגורל דומה"
"לא! לא!"
"אני רק אדם אחד, ולא חשוב במיוחד, החיים של כולם תמורת שלי"
"טורי, תישארי ממוקדת, את שורדת את זה" ניסיתי לשכנע את שתינו.
"ראית מה כתוב לי על החולצה? Be brave. הייתי אמיצה, נכון? הייתי אמי-"
"את אמיצה! לא היית! את עדיין!"
טורי חייכה אליי חיוך של אדם המשלים עם גורלו, "נשמת ההולכת בדרכים תשלם" אמרה, "בנבואה, את זוכרת?"
יללתי בכאב עצום, "הצילו! לוק!"
"היי,היי, אני רוצה שתכתבו על המצבה שלי 'קפצו לי' בסדר?" חייכה טורי חיוך קלוש, "בבקשה, ריי, אל תתני לאובדן העלוב שלי להטריד אותך" היא אמרה, "זה הגורל שנקבע לי מראש ורק אני יכולה לקיים אותי בצורה הטובה ביותר" גופה נדם בידי ועיניה הכחולות החיות התרוקנו מחיותן ונשאר בהן רק אותו מבט מופתע ותוהה. הנחתי את ידי על עפעפיה וסגרתי אותם בעדינות ומחיתי את דמעותי. נשאתי את גופתה הקלה אל המחנה ההרוס.

קברתי את פני בכרית ונתתי דרור לבכי והעצב שליוו אותי במהלך הזמן האחרון.

תוך זמן קצר הכרית שלי נעשתה רטובה לגמרי מדמעותי, באותה מידה יכולתי לטבות אותה במים.

עכשיו הבנתי סוף סוף את הכוונה של הביטוי 'לא נשארו לי דמעות לבכות'.

אוקי, וואו. לקח לי המון זמן לכתוב את הפרק האחרון של טו פרפקט כי כאב לסיים אותו סופית. עכשיו הוא חתום וגמור, יהיה לו רק אפילוג קצר וזהו. 

אני רוצה להודות לכל 24 המנויים של הפאנפיק, נכון שזה לא הכי הרבה אבל אני מודה לכולכם כל כך! היו לי כמה וכמה מגיבים קבועים ואני מנצלת את זה כדי להודות לכם על זה: עודדתם אותי לכתוב והייתי קוראת את התגובות היפות שלכם כל פעם מחדש.

 חוי (Trellis) הקסומה, אני כלכך שמחה שמצאתי מישהי כמוך להתפאנגירל  איתה בטירוף ולדבר איתה ועל כל ההשראה שקיבלתי ממך בשרשור שלנו. התגובות שלך חיממו לי את הלב והתרגשתי מהן ברמות. אני כל כך שמחה שהפכתי את אחיך.לסולאנג'לו שיפר ואני אזכור אותך לנצח. תודה לך צבה שלי

איימי (dark choclate) החמדמדה, הכרתי אותך בזכות הפאנפיק הזה והפכת לאחת המגיבות והקוראות הקבועות שלי בשנייה וכל כך שמחתי להכיר ולקרוא את התגובות שלך! תודה ושתקראי המון סולאנג'לואים יפים בחיים שלך

מלורי המהממת, אני כל כך אוהבת לקרוא את התגובות המושקעות והיפות שלך ואני נהיית שמחה בשניינ כשאני קוראת את אחת מהתגובות המנוסחות היטב שלך. אני אסירת תודה לך

ליליאנה (Lilianna) הנפלאה, אני כבר מכירה אותך מפאנפיקים אחרים שלי וזה מדהים בעיני שאת קוראת קבועה של כל הפאנפיקים שלי! את הצטרפת באמצע אבל הגבת כמעט בכל פרק אז שאפו! תודה לך כל כך!

דרורי(Droery) המלהיבה, את משפפת לוקיידן מהממת ואני התחלתי לכתוב לפי הבקשה שלך באחד הפרקים סונגפיק של Let it go של דואט מצחיק של ריי ולוק. אני מקווה שתאהבי אותו כמו שאני אוהבת את התגובות שלך. אני מקווה שאת לא שונאת אותי אחרי מה שעשיתי לאיידן. תודה לךךך

רוני (Pure blood princess) המלבבת והמלבלבת, התגובות שלך גורמות לי להתפוצץ מצחוק ואני מתה עלייך וגם אנג'ל מתה עלייך. ושוש! מה שהבטחתי לך.יופיע בספר הבא סו בי האפי! המון תודה לך על היותך בן אדם מקסים ומגיב!

ליב (דרמיוני 3>) המקסים, את עקפת את חוקי המערכת לגבי שם נטול תווים משונים ועל זה שאפו לך! אני כל כך אוהבת אותך וכולם צריכים להיות אסירי תודה לך כי *ליב היא הממציא של השיפ האהוב מכל לוקיידן* זה הופיע בפרקים הראשונים. אז תודה לך על שיפ מקסים ומלבלב ובבקשה אל תשנאי אותייי ותמשיך כבר את וואצאפ אלוהי פור גוד'ס סייק!

וגם לכל מי ששכחתי, המון תודה לכולכם ועל כך שדחפתם אותי לסיים פאנפיק כזה ארוך ועלילתי! רק אל תשנאו אותי על מה שעשיתי לאיידן ולוקיידן! אני מתחננת! 

נתראה בספר הבא! THE METEOR GARDEN/ גן המטאורים!

הפרק הקודם		הפרק הבא