אתגר היותר מידי מידע

20:54:

"היי, אני לא יודעת אם אתה בכלל מקשיב להודעות האלה, אבל רציתי לומר לך שאני מתגעגעת אלייך, מאוד.

אתה יודע, קשה להתעורר בבוקר בידיעה שאתה אוהב מישהי, והיא אוהבת אותך, ואתה כנראה קמת איתה בבוקר...

זאת אפילו לא אשמתך, אתה יודע? זאת אשמתי. לא שאלתי אותך, ואז נהיה מאוחר מידי", היא אמרה אל הטלפון.

דמעות עלו בעינייה, "ואני לא מאשימה אותך בבחירה הזאת. אבל אתה אמרת לי שחיבבת אותי פעם".

היא החלה להיחנק בדמעותייה, "מה גרם לך להפסיק? מה עשיתי שאמר לך 'לא כדאי לך לאהוב אותה, היא לא ברמה שלך'?".

"כאילו שלך יש רמה מעל כולם, ואתה מחליט מי תאהב אותך ואם היא מספיק טובה בשבילך!", היא צרחה אל הטלפון, ואז השתררה שתיקה.

"אוי, אני לא אמורה לומר את זה", היא חזרה לדבר, "אבל אתה עדיין מטומטם", הוסיפה וגיחכה בקלילות.

היא עברה מישיבה על כיסא לשכיב על מיטה, ונשיפותייה נשמעו.

היא משכה באפה, "אתה באמת צריך לחשוב על להיפרד ממנה, זה לא בריא, לפחות לדעתי, אבל תסתכל עליי, אני מטורפת שמדברת אל התא הקולי של השובר לב שלי פעמיים ביום".

היא צחקה לכמה שניות ואז הפסיקה. "אני אפילו לא יודעת למה אני ממשיכה להתקשר אלייך. אתה לא ענית לי מאז שהתחלתי".

"אני מניחה שזה פשוט כיף לי, לבכות לך בטלפון, בהודעה, כדי שאחר כך תמחק את זה".

הדמעות חזרו לחנוק אותה, "אתה יודע? אמרתי קודם שאתה לא אשם, אבל אתה כן אשם! אתה בחרת בבחורה הלא נכונה!", היא קמה מן המיטה.

"בחרת בבחורה שלא יודעת מה זו אהבה! שרק קראה עלייה, אבל לא חוותה אותה אף פעם! בחרת בבחורה דרמטית ללא דרמות בחיים!

בחרת בילדה שלא אוהבת את עצמה, את הדברים שהיא אוהבת, החקיינית, והשמחה. אני לא יודעת איך ידעת שאני לא מחייכת כבר הרבה זמן, אבל אנחנו מאוד שונות.

ואתה בחרת אותה על פניי, על פני מישהי שמנוסה באהבה, לא דרמטית בעולם שמלא בדרמות, שהולכת נגד הזרם ואוהבת את זה, והעצובה", היא משכה את אפה ודמעות ירדו במהירות והרטיבו את המסך.

"מה אתה מצפה שאני אעשה? אשתנה? אתנהג כמוהה? כמו ציירת דרמטית זנותית? זאת לא אני. אתה אוהב את החרא הזה שהיא מזבלת את השכל שלך איתו, ולצערי אין לי אותו", היא מיררה בבכי.

"אתה בחרת אותה, ואני כמו מטומטמת חשבתי שאחרי ארבעה חודשים תיפרדו כי אני אספר לך שאני אוהבת אותך", היא עצרה, "כבר ארבעה חודשים!!!", היא צרחה בכאב נפשי.

היא התנשפה בכבדות והמשיכה לבכות וניתקה.

שעה וחצי לאחר מכן:

חזרנו מהמסיבה אל הבית שלי. עלינו אל החדר שלי כדי שנוכל לקבל פרטיות.

היא הלכה להחליף לפיג'מה בשירותים ואני עברתי על ההודעות.

מסתבר שמספר לא מזוהה התקשר אליי במסיבה והשאר הודעה בתא הקולי.

היא יצאה מהשירותים בשמלת לילה חושפנית במיוחד, "היי, אממ אני חייב לשמוע משהו, שתי דקות חוזר", אמרתי ויצאתי מהחדר.

התיישבתי על רצפת המסדרון וניגנתי את ההודעה.

זאת סופי. "היי, אני לא יודעת... (ה.מ: אתם כבר יודעים את ההמשך)".

דמעות עלו בעיניי. לא חשבתי שככה היא מרגישה. לא ידעתי שזה מה שקרה לה בחודשיים האלו, מאז שהיא אמרה לכולם.

אבל, לא קיבלתי עוד הודעות ממנה, חשדתי.

חזרתי אל החדר, והיא הייתה כבר בתוך השמיכה, ופנייה היו אטומות בדרך מושכת. "את יודעת על ההודעות מסופי?", אמרתי והיא נדהמה.

"מאיפה אתה יודע על זה?", היא ישר שאלה, הזיזה את השמיכה, וקמה.

"הרגע קיבלתי את ההודעה האחרונה, ושמעתי עליהן בפעם הראשונה", אמרתי והיא שתקה, "את מחקת לי אותן, נכון? גם את האיש קשר שלה!".

"עשיתי את זה בשבילינו".

"עשית את זה בשביל עצמך!", צרחתי עלייה, "צאי לי מהבית! עכשיו!".

דחפתי אותה אל מחוץ לדלת וחייגתי אל סופי.

"מה אתה רוצה?", היא שאלה בשיעמום.

"היי, תישארי על הקו", אמרתי מתנשף.

"רגע, למה לי להישאר על הקו? אתה האחד שסינן אותי", היא התלוננה.

"סופי! מישהו בא בשבילך!", אחיה הגדול של סופי קרא ממורד המדרגות.

היא הרחיקה את הטלפון וירדה לסלון. הדלת היתה פתוחה ושם עמדתי.

עם פרחים ושוקולדים, בטוקסידו ונעל עסקים. "היי", אמרתי אל הטלפון.

"היי", היא השיבה אל הטלפון בחיוך ביישני, "אני חייבת ללכת", הוסיפה וניתקה.

היא עמדה בשקט לכמה שניות, בוהה בי, ואז רצה אליי והתחפרה בתוך ידיי.

"למה אתה עושה את זה?", היא בכתה אל תוך הטוקסידו.

לא ידעתי מה לענות לה. כי הרי אהבתי מישהי אחרת, אבל הרגשתי שאני חייב לבוא.

"כי הרגשתי שאת צריכה את זה", אמרתי והיא התנתקה מהחיבוק ומשכה באפה.

"אבל", היא אמרה בביישנות ומשכה שוב באפה, "אתה בכלל אוהב אותי?".

שתקתי, וציקצקתי בלשוני, "זה לא משנה", אמרתי והתקרבתי לחבק אותה.

"לא, זה מאוד חשוב", היא אמרה והרחיקה אותי, "אתה אוהב אותי או לא?".

"תענה לי!", היא צעקה ודמעות רצו על פנייה.

לא יכולתי לומר לה את זה, אבל גם לא יכולתי לראות את חברתי הטובה ככה. "כמתנת תנחומים".

"מה?", היא אמרה ומשכה באפה, "אתה באת בטוקסידו, עם זר פרחים ושוקולדים, התקשרת אליי 30 פעם, רק כדי לומר לי שאני ואתה בחיים לא נהיה אנחנו?!".

"סופי, אני יכול להסביר-", פתחתי אבל היא קטעה אותי.

"לא, אתה לא יכול להסביר! אני אהבתי אותך והיא ידעה מזה! ואתה-", היא אמרה וקולה נהפך בכייני.

"שתקי רגע!!", צרחתי וקטעתי אותה, "סופי, לא משנה מה יקרה, אני אמשיך לאהוב אותה, נכון, היא עשתה דבר נוראי, אבל אני בחרתי להיות איתה, ויש סיבה למה העדפתי אותה".

"מה הסיבה? תאמר לי ואני אתקן את עצמי, כדי שבפעם הבאה שאני אתאהב בדושבאג אני אדע מה הוא רוצה!".

אם הייתי יודעת למה העדפת אותה, אולי הייתי אחרת.

לא הייתי בוכה בלילה לחברים שאני עדיין אוהבת אותך, ושאתה הסיבה שאני לא ישנה.

לא הייתי מנסה בכל דרך אפשרית לגרום לשניכם לשנוא אחד את השני.

הייתי עוברת אל הדפוק הבא שיגרום ללב שלי להתרכך, לאותו הלב שנפגע ונשבר פעמים רבות מספור.

הייתי ישנה טוב יותר בלילה, בידיעה שאני יכולה להשתנות, וככה אנשים כמוך יאהבו אותי יותר.

כי אני אהבתי אנשים כמוך יותר מידי, וללא מוצא נאלצתי לוותר. אבל פה נתקלתי במקרה אחר.

אתה מבין, אני והחברה שלך מאוד דומות, אבל עדיין מצאת בה משהו שלא מצאת בי.

ואני מתכוונת לגלות מה זה.

זואי, תשמרי על עצמך, הגיע הזמן לאתגר היותר מידי מידע.