חוק מרפי

אזהרת ספוילרים לכל מי שלא ראה את חוקי המרפי של מיילו (ואני מדבר לפחות עד סוף העונה הראשונה...). ולמי שכן ראה, קריאה נעימה. כבר הזכרתי שאני לא אוהב ז'אנרים?

וכל חובבי הפאנדום, אני אשמח אם תגיבו. אני גם רוצה לדעת מי עוד חוץ ממני מכיר את הפאנדום הזה...

זה התחיל כמו כל יום רגיל של מיילו מרפי הצעיר.
הוא התעורר ומצא את עצמו מוקף בשבבי עץ ונסורת.
"אז כנראה המיטה שלי נשברה," אמר מיילו, מעט מאוכזב. "שוב."
הוא לקח את התיק היקר לו מכל, וירד במדרגות אל המטבח.
"אבא, המיטה שלי שוב נשברה," אמר מיילו.
"בוקר טוב גם לך," השיב לו אביו. "אני ממהר לעבודה. אני אסדר את זה אחר כך..."
מיילו לקח את האוכל שלו לבית הספר, הכניס לתיק והלך להסעה.
הכל התנהל כרגיל.
עמוד חשמל כמעט מעך אותו, אבל המסור שלו הציל את המצב.
הוא החליק על בננה וגרם לקבוצה של ילדים ליפול.
בהחלט, הכל התנהל כרגיל.

"עצור, מיילו!"

מיילו הסתובב.
איש עם שיער ג'ינג'י ומשקפי שמש עמד כעת מולו, והחזיק שלט עם הכיתוב 'מיילו'.
"הו, שלום לך אליוט!" הוא אמר בחביבות. "הכל הולך לך טוב עם העבודה?"
"בטח!" אמר אליוט בגאווה, ואז פניו הזדעפו. "למה זה מעניין אותך! פשוט תחצה את הכביש ו... תשתדל לא לגרום לשום תאונה!"
"סמוך עלי!" אמר מיילו.
אליוט הביט ימינה ושמאלה, כדי לוודא שהכביש ריק, ואז שוב שמאלה, ושוב ימינה.
"אתה יכול לעבור," אמר לבסוף. "רק... תעשה את זה קצר ולעניין!"
"בסדר!" אמר מיילו.
הוא החל לצעוד בבטחה לעבר הכביש.
"רגע, חכה!" צרח אליוט.
אבל זה היה מאוחר מדי.
משאית גדולה החלה לסטות מאחד הנתיבים, במהירות מסחררת, ישר לכיוונו של מיילו.
אבל לפני שמיילו הספיק להוציא משהו מהתיק, הוא הרגיש חבטה חזקה בצידי גופו, והוא איבד את ההכרה.

"את חושבת שהוא יהיה בסדר?"
"אני ממש לא יודעת. אני מקווה שזה לא רציני."
"מיילו המסכן! לא הייתי צריכה לראות בלעדיו את פרק שלושים וחמש בעונה השנייה של דוקטור זון..."

מיילו התעורר, קהה חושים.
הוא זיהה את המקום.
זו הייתה החלקה הפרטית שלו בבית החולים.
הוא ראה את דמותם המטושטשת של זאק, מליסה ובני משפחתו.
הוא הביט סביבו.
היו שם עוד אנשים.
בני כיתתו, בינהם לשמחתו הרבה – אמנדה.
גם אליוט היה שם, בראש מושפל.
הוא בטח מרגיש אשם.
"מיילו! התעוררת!" קרא קול לידו.
הוא סובב את ראשו, וראה את אחותו, שרה.
"היי, חבר'ה," אמר מיילו. "מה קרה לי?"
"אני חושב שפגעה בך משאית, אחי" אמר זאק.
"זאת לא הייתה פגיעה רצינית, למרבה המזל," אמר אביו של מיילו. "אנחנו לא כל- כך יודעים מה בעצם קרה לך..."
אליוט הרים את ראשו.
"אני ראיתי את זה," אמר אליוט. "ולדעתי, זה היה אמור להרוג אותך... אני לא יודע איך שרדת את זה."
מיילו הוריד את שמיכתו מעליו.
שום תחבושת, שום שריטה או מום או כל דבר אחר שיקשר בינו לבין התאונה שקרתה.
"מוזר," אמר מיילו. "הנהג עצמו בסדר?"
"כן, הוא בסדר," אמר אליוט. "הוא פשוט קצת בהלם ממה שקרה."
"היי מיילו, אתה בסדר?" מיילו שמע נוכחות חדשה בחדר, ובאותו רגע הופיעו דקוטה, ומיד אחריו קווינדיש.
"נהדר!" אמר מיילו. "חזרתם מעוד מסע בזמן?"
קווינדיש הניד בראשו.
"אנחנו צריכים לאסוף זבל של חייזרים," הוא אמר לבסוף, מעט בהיסוס. "אבל הנה אנחנו כאן!"
"לא הייתם צריכים לטרוח כל- כך להגיע לפה," אמר מיילו. "אני ממש בסדר גמור! למעשה, אני חושב שאני יותר מבסדר!"
"אוקיי, כולם לצאת מפה!" הודיע הדוקטור מבחוץ. "חולה צריך את המרחב האישי שלו! עכשיו זוזו!"
כולם יצאו, מאוכזבים קצת, מהחלקה של מיילו.
מליסה וזאק נופפו לו בעודם יוצאים.
"ביי, מיילו!" אמרה מליסה. "שבור רגל!"
"זה לא משהו שמאחלים למיילו, כי זה באמת עלול לקרות," אמר זאק. "בהצלחה מיילו!"

לאחר ימים, של מכתבים מהמשפחה ובדיקות ארוכות ומייגעות, מיילו שוחרר מבית החולים בטענה שהוא בריא כמו שור, והתאונה לא השפיעה עליו לחלוטין. הרופא המטפל אף הוסיף, למרבה פליאתו, כי במהלך הבדיקות, שום דבר חריג לא התרחש כמו שתמיד מתרחש בסביבתו של מיילו.

"יו, מיילו!"
מיילו בדיוק היה בדרכו ללימודים.
הוא הסתובב, וראה את מורט, תלמיד כיתתו.
"היי, מורט!" קרא מיילו. "מה קורה?"
"היה ממש משעמם כשלא היית. הכל התנהל כפי שהוא אמור להתנהל. עכשיו יתחיל להיות קצת יותר מעניין. חוץ מזה, אנחנו צריכים אותך בלהקת 'לגמרי חדשים', אז היום, חזרה ישר אחרי הלימודים?"
"סגור," אמר מיילו.
הוא המשיך בדרכו, והגיע בדיוק למעבר החצייה הסורר, שבו קרתה התאונה.
אליוט עמד מולו, בחשש.
מסיבה מוזרה, הוא לא החזיק כמו תמיד את שלט ה-'עצור, מיילו' שלו.
"אוקיי מיילו," אמר אליוט. "אני עכשיו הולך להחזיק את היד שלך, ואנחנו עומדים לחצות את הכביש. אל תעשה שום צעד פזיז. ותנסה לא לשחזר את התאונה הקודמת בבקשה,"
אליוט נראה די אומלל.
"בסדר!" אמר מיילו.
אליוט בלע את רוקו, והידק את אחיזתו בידו של מיילו.
הוא הביט ימינה ושמאלה לפחות שלוש פעמים, ואז החל לחצות עם מיילו את הכביש, על קצות האצבעות.
לפתע נשמע קול של חריקת גלגלים, ומכונית ההולכת ומתקרבת לכיוונם.
פניו של אליוט החווירו, והוא לא הצליח להמשיך ללכת.
"אוי, מיילו! אני כל- כך מצטער! לא הייתי צריך לתת לך לחצות את הכביש!" הוא התחיל ליבב. "עכשיו כולנו הולכים למות!"
המכונית עצרה בחריקת בלמים, בהפרש של מטר מהם.
אליוט הביט במכונית, ופער את פיו לרווחה.
"אנחנו... אנחנו..." הוא התחיל לגמגם. "אנחנו שרדנו את זה... אבל... אבל... חוק מרפי..."
דלת המכונית נפתחה, וראשו של נהג עצבני למראה הציץ מהפתח.
"תעברו כבר! משוגעים!" הוא צרח, תוך שהוא דופק על הצופר של המכונית.
מיילו גרר את  אליוט מאמצע הכביש, תוך שהוא עדיין מגמגם שטויות.
הוא שמע את הנהג ממלמל לעצמו, 'זוג פרחחים', לפני שהוא המשיך בדרכו.

לאחר הלימודים, מיילו הלך עם זאק ומליסה לחזרה של הלהקה שלהם 'לגמרי חדשים'.
הם התאמנו על השיר החדש שלהם 'אימת הפיסטוקים'.
"יופי, החזרה הלכה בסדר גמור!" אמר זאק בתחושת סיפוק. "רגע אחד... החזרה הלכה בסדר גמור!"
מליסה לפתע תפסה בחולצתו של מיילו, ללא אזהרה מוקדמת.
"מי אתה ומה עשית למיילו!" היא קראה, מטלטלת את קדימה ואחורה.
"הו, אולי הוא מנטיקורוס משנה צורה!" הציע מורט.
"תהיה בשקט, מורט" אמר זאק בזעף.
"תירגעו, חבר'ה, זה אני, מיילו," אמר מיילו.
"איך הגענו בזמן לבית הספר ביום הראשון ללימודים!" תיחקר זאק.
"תגידו, מה הבעיה שלכם? אתם לא רואים שאני מיילו?
מליסה קירבה את פניה לפניו של מיילו.
"חוק מרפי. למה הוא לא פועל," אמרה מליסה. "לא שמתי לב לשום השפעה של חוק מרפי על החזרות שלנו. ועכשיו כשאני חושבת על זה, לא היית שום השפעה של חוק מרפי כל היום!"
מיילו גירד בסנטרו.
"תני לי רגע לחשוב," הוא אמר. "ותעזבי לי בבקשה את הצווארון."
"כן," אמרה מליסה, וצייתה לדבריו. "זה עשוי להיות הכרחי לנשימה שלך..."
מיילו סידר את הצווארון שלו.
"אני חושב שחוק המרפי שלי פשוט נעלם. אני לא יודע למה... חייב להיות לזה הסבר הגיוני..."
"רגע, אולי זה בגלל התאונה שלך!" הציע מורט.
"תהיה בשקט מו..." התחיל זאק לומר. "בעצם זה רעיון לא רע..."
"מורט, אתה גאון!" קרא מיילו. "התאונה היא בטוח זאת שגרמה לי לאבד את חוק המרפי! אם רק היית דרך לתקן את זה..."
"למה שלא ניעזר בקווינדיש ודקוטה," אמר זאק.
"כן!" אמר מיילו. "הם יכולים לחז..."
מבטו של מיילו נפגש בשל מורט, ואז הוא נזכר.
מורט לא יודע על הסוד של קווינדיש ודקוטה.
"יכולים מה?" שאל מורט.
"יכולים לחזור... לחזור אלינו... כש... נצטרך אותם!" השלים מיילו, בחצי חיוך.
מיילו סימן לזאק ומליסה לבוא.
"הם יכולים לחזור בזמן," לחש מיילו.
"כן," לחשה מליסה. "כולנו הבנו את זה כבר..."

מיילו נפגש עם קווינדיש ודקוטה, באותו אחר צהריים, בחנות פיסטוקים.

"אז..." אמר קווינדיש. "למה קראת לנו?"
מיילו תיאר בפניהם את כל מאורעותיו, מאז התאונה, עד החזרה של הלהקה שלהם.
"אז אני צריך לחזור בזמן כדי להציל את עצמי מהתאונה," אמר לבסוף מיילו.
קווינדיש ודקוטה בהו בו לרגע ממושך.
"אני מצטער לבשר לך, אבל אנחנו לא המענה לפיתרון שלך," אמר קווינדיש נחרצות.
"למה הכוונה?" הזדעזע מיילו. "אבל אתם יכולים לחזור בזמן!"
"כבר לא," אמר דקוטה. "עכשיו אנחנו עובדים בשביל מישהו אחר באיסוף של זבל חייזרי. המכונית כבר לא ברשותנו.
"אין איזה סוכנים אחרים שנוסעים בזמן שאתם יכולים להשאיל מהם מכונית כזאת?" שאל מיילו.
דקוטה גירד בראשו.
"למעשה, אנחנו מכירים איזה שניים שעונים להגדרה הזו," אמר דקוטה.
מבטיהם של קווינדיש ודקוטה נפגשו, וחיוך ענקי נמרח על פניהם.

"אז קוראים להם בריק וסוואנה?" שאל מיילו.
הוא התחבא בסמטה חשוכה, ביחד עם קווינדיש ודקוטה.
"כן," אמר קווינדיש. "שקט, הנה הם באים!"
ואכן, מיילו הבחין במכונית שחורה החונה ברחוב הפתוח, ממש מול הסמטה.
שניים, גבר ואישה יצאו מהמכונית.
האישה בעלת שיער סגול כהה וגלי שכיסה את אחת מעיניה, והשני, בעל לסת מרובעת ושיער חום מסורק.
"כדאי שנמהר, סוואנה," אמר בריק. "אנחנו חייבים למהר להציל את העולם."
השניים נעלמו מין העין, ומיילו יצא עם בני לוויתו מהמחבוא.
הם יצאו מהסמטה, והביטו לכל הצדדים.
"השטח פנוי," הודיע קווינדיש.
הם התקרבו למכונית.
דקוטה ניסה לפתוח את דלתות המכונית, אך הם היו נעולות.
"אל תדאגו," אמר מיילו. "יש לי תמיד תוכנית רזרבית,"
הוא התחיל לחטט בתיקו, ושלף מפתח מוזר וחלוד.
"אתה באמת חושב שזה יעבוד?" צחק קווינדיש, וחטף את המפתח מידו.
הוא הכניס את המפתח למנעול של הדלת, וסובב אותו.
למברה הפלא, הדלת אכן נפתחה.
"כנראה שזה כן עבד," אמר קווינדיש.
השלושה נכנסו למכונית, וקווינדיש הפעיל אותה.
"אז לאן אמרת שצריך להגיע?" שאל קווינדיש.
"ארבעה ימים לפני כן, בשבע וחצי בבוקר," אמר מיילו.
קווינדיש הינהן, תוך שהוא מתעסק עם הכפתורים של המכונית.
בהבזק מעוור, הרחוב השקט נעלם, והם החלו להסתחרר במערבולת הזמן.
שעונים בכל מיני צבעים וגדלים הסתחררו מסביבם, מטקטקים אט- אט.
מערבולת הזמן נעלמה, והם הופיעו באותו רחוב בשעה הגורלית ששינתה את חייו של מיילו.
מיילו, דקוטה וקווינדיש יצאו מהמכונית.

"עצור, מיילו!"

השלושה השתופפו מאחורי המכונית, וצפו באליוט מניף את התמרור, מול מיילו של ארבעה ימים קודם לכן.
"הו, שלום לך אליוט! הכל הולך לך טוב עם העבודה?"
"זה אני," לחש מיילו מההווה.
"אנחנו יודעים את זה," ירה אליו קווינדיש בחזרה.

"סמוך עלי!"
"אוי לא," אמר מיילו. "אני עכשיו חוצה את הכביש! חייבים לעשות משהו לפני כן!"
מיילו מלפני ארבעה ימים בדיוק התחיל לחצות את הכביש.
מיילו מההווה קפץ ממחבואו.
"חכה!" קרא קווינדיש.
אבל מיילו כבר רץ להציל את עצמו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
הוא שמע את קולה של המשאית המתקרבת, וזעקתו של אליוט.
מיילו מהעבר היה קרוב מדי לתאונה.
הוא לא יספיק להציל אותו.
ברגע האחרון הוא זינק לעבר כפילו, והצליח לדחוף את שניהם לעבר צידו השני של הכביש.
השניים נשכבו על המדרכה.
המשאית בדיוק סטתה ממסלולה, והצליחה להאט ולהיעצר.
"תודה לך, אדון..." התחיל מיילו מלפני ארבעה ימים לומר.
אבל מיילו כבר נעלם.

מיילו, דקוטה וקווינדיש הופיעו שוב ברחוב השקט של ההווה.
"זה היה ממש מסוכן, מה שעשית שם," אמר קווינדיש.
"וגם מאוד אמיץ," הוסיף דקוטה.
"טוב," אמר מיילו. "אני רק מקווה שחוק מרפי שוב- "
לפתע נשמע קול פיצוח רם, ועמוד חשמל התמוטט בדיוק על המכונית של בריק וסוואנה.
"- עובד..." השלים מיילו.

הסוף!