הם היו רבים מדי

הם היו רבים מדי.

ריינה ידעה שזה מה שיכתבו על המצבה שלה.

בתור בת בלונה, כולם ציפו ממנה להיות הלוחמת הטובה ביותר, הקשוחה ביותר, החזקה ביותר בקרב- הרי אמה היא אלת הקרבות, איך זה שדווקא ביתה עוברת חצי עולם בשביל להציע מנחת שלום? היה נראה שכולם שכחו את ייעודה האמיתי של המלחמה, ולא- הוא לא ניפוף חסר תוכן בחרבות וקשתות. הקרבות הכי טובים הם הקרבות שבהם נלחמים על אמונה ועל צדק. קרב הוא לא רק הרג. קרב הוא דבר מלא חיים וחיוניות, החל מקרב על בימת הנאומים וכלה בהתווכחות עם מוכר הדגים, שמבקש מחיר שערורייתי על דג לוקוס בינוני. הקרב לא מייצג שני מלכים שנלחמים על טריטוריה, הקרב מייצג דבר עמוק מזה- התנגשות בין שתי דעות מנוגדות, שני צדדים למטבע ושני חצאים לאמת. הקרב במהותו הוא קרב בין אמונות, ולא שכירי חרב. ובגלל זה דווקא היא, בת בלונה, הייתה צריכה להביא את הפסל למחנה. נראה שאיש לא הבין את המשמעות של המלחמה, שאיש לא העלה על דעתו שקרב הוא יכול להיות גם דבר שאתה מנהל נגד עצמך. מבחינתם, נואם ממולח לא נלחם בקרבות. גם לא האישה שהובילה להוזלת מחירי הדגים בשוק. וגם לא חצוי שבסופו של דבר חשף את מי שהוא, אחרי שנים של התלבטות וחוסר קבלה. ריינה שבעה כבר מקרבות- בתוך תוכה וגם בין שני צבאות. מספר הצלקות הגופניות שלה היה גדול כמעט כמו מספר הצלקות הנפשיות, אבל איזו ברירה יש לה? היא צריכה להיות הפראיטור המושלמת- להיות גם נחמדה ואדיבה, גם אסרטיבית ותקיפה. להעביר מכוחה לאחרים מבלי שאיש יעריך אותה על כך. להילחם עבור האמונות והרצונות של כולם מבלי לצפות לתמורה. יום אחד, היא יודעת שתקרוס תחת עומס הקרבות, היומיומיים מכבידים כמו הגדולים ואף יותר, ולא תצליח להתרומם. יום אחד, היא תפסיד בקרב שהיא מנהלת נגד עצמה ותיפול חלל, רק אחת מתוך אלפי לוחמים. מספר הקרבות שהיא מנהלת בכל רגע גדול כל כך, שהיא מפחדת כבר שזהו, היא הגיעה לנקודת השבירה שלה.

הם היו רבים מדי, כך ריינה חושבת שייכתב על המצבה שלה. אבל היא לא מתכוונת למספר לוחמים.

אבל עכשיו, ריינה רק צופה קדימה, אל האופק, ובתור בתה של אלת מלחמה היא מצפה לקרב הבא.

הם היו רבים מדי.