המופלאההההההה!

יש באנגלית הרבה מאוד פאנפיקים שבהם הדמויות הליידיבאג צופות בסדרה המצוירת על עצמם.

בכל אלה שקראתי הכותבים בחרו לדלג על שיר הפתיחה או להעמיד פנים שהוא לא קיים או לא מספיילר לדמויות כלום.

חבל.

לדעתי הם מוותרים על החלק הכי טוב.

ויתור זכויות על המופלאה/ miraculous

צופים ב"המופלאה"- שיר פתיחה.

"אאו," התלונן אדריאן.

הוא נרדם בשיעור והתעורר עכשיו עם כאב ראש.

הוא מצמץ ואז פער את עיניו בהלם. 

הוא לא היה בכיתה שלו.

הוא היה באולם קולנוע ריק. 
והחלק המדאיג ביותר היה שהוא היה מחובר למושב שלו באזיקים!

"אהההה!" צרח אדריאן בבהלה, "אני כלוא! שמישהו יעזור לי! אבא!"

"גם אני כלוא, אדריאן," אמר קול מימינו.

אדריאן הפנה את ראשו.

הדובר היה אביו, הוא ישב לידו באולם הקולנוע ואזיקים חיברו את ידיו ורגליו למושב שלו.

הוא נראה יותר כעוס מאשר מבוהל.

"מי שלא יהיה שיזם את התעלול הטיפשי הזה הולך לשלם על כך ביוקר," איים אביו של אדריאן. 

"גבריאל אגרסט? א- א- אדריאן? גם אתם כלואים פה?" שמע אדריאן קול לשמאלו.

הדוברת היתה מרינט, ילדה חביבה וכשרונית, ידידה של אדריאן עם נטיה מצערת לגמגם ולדבר שטויות כשהיא היתה לידו.

לפני שאדריאן הספיק לענות, הוא שמע קול נוסף: "רגע אחד אני נרדמת בשיעור מדעים וברגע הבא אני אזוקה באולם קולנוע.

מה קורה כאן? ואיפה הפלאפון שלי?" המתלוננת היתה אליה, והיא ישבה לשמאלה של מרינט.

גם היא היתה כלואה באזיקים והיא נראתה מאוד לא מרוצה מזה.

"הפלאפון שלך עדיין בכיתה, אליה," נשמע קול נוסף.

הקול הזה לא היה מוכר לאדריאן משום מקום. 

זה היה קול של בחורה והוא בקע מתוך רמקולים שהיו באולם הקולנוע.

"איך העזת לחטוף אותי ואת הבן שלי?" שאל גבריאל בזעם, "את יודעת מי אני?" 

"אני יודעת מי אתה יותר טוב מרוב הנוכחים כאן," ענתה הנערה מן הרמקולים בנימה מסתורית, "ואני היא זאת שמאיימת עליך, ולא להפך. 

אתם מוחזקים כאן בניגוד לרצונכם כדי לעבור עינויים מהסוג המחריד ביותר."

"איזה סוג?" צייצה מרינט בפחד. "הסוג הרגשי," השיב הקול מן הרמקולים, "קראו לי ג'ינג'ית שתיים שש שש, או בקיצור ג'ינג'ית. אני כופה עליכם לצפות בסדרה מצוירת שעוסקת בחייכם!"

		הפרק הבא