אז אני וחברה שלי (הלגה הפלפאף222) החלטנו לכתוב פיקצר שהוא סוג של סיפור בהמשכים על השיפים ג'ילי וסנילי, מנקודת המבט של לילי.
אז כל הטמטום הוא תוצאה של זה. רוב תודות (מוהאהאהא)
--------
"נו לילי, אני מצטער!"
"נמאס לי סוו. אני רצינית."
"אבל אמרתי שאני מצטער!" הוא אמר ועשה לי עיני כלבלב. שיט. למה סיפרתי לו שזאת החולשה שלי?
אבל בכל זאת, אני יודעת לשחק אותה קשוחה, אז המשכתי לדבר בכעס:
"זה לא מצחיק! זאת כבר פעם שנייה שאתה קורא לי ככה! אני לא מבינה למה אתה מצפה כל פעם שאני אסלח לך... אתה מתוק, אבל אני באמת כבר לא יכולה!" זעקתי. "הפעם אני חושבת שזה רציני יותר משאר הריבים השטותיים שלנו" המשכתי כשדמעות, אני לא יודעת אפילו למה, החלו לעלות בעיניי.
"תעזוב אותי, פוטר!" זעקתי, " אתה לא השתנית, והוכחת לי שאנשים לא משתנים. אתה תמיד תישאר אותו פוץ עם האגו הכי נפוח שאני מכירה!" אאוץ'. הוא נראה ממש נעלב.
חציתי בכעס את המדשאות ונכנסתי לטירה.
"ג'יימס, בבקשה, לא" אמרתי לג'יימס שניגש לעברי.
"עוץ לי גוץ לי" אמרתי לאישה השמנה ונכנסתי לחדר המועדון.
מלמלתי "קרפדות משומרות" לאישה השמנה ועברתי עם אליס דרך התמונה.
כשהתיישבנו באחת הכורסאות והתחלנו לעשות שיעורי בית שמתי לב למפה שנחה על אחד השולחנות.
"אני שנייה חוזרת" אמרתי לאליס והתקרבתי למפה.
אני לא כל כך יודעת למה התעניינתי בחתיכת קלף, אבל גיליתי אחרי שנייה:
זו הייתה מפה של הוגוורטס, בה ראו כל תלמיד ותלמיד כנקודה קטנה.
בכורסא הקרובה ראיתי את סיריוס בלק ישן, אז הנחתי שזה שלו, ולקחתי אותה.
כשהתגנבתי החוצה מהחדר נתקלתי בג'יימס.
"ג'- ג'יימס!" זעקתי.
הסתרתי את ה... משהו. מאחורי הגב שלי.
"מה יש לך שם, גברתי?" הוא שאל.
"כ- כ- כלום!" גמגמתי, אבל כשהוא ניסה להביט מאחורי גבי, הבנתי שאצטרך הסחת דעת.
נישקתי את ג'יימס הכי טוב שיכולתי וברחתי למדשאות.
ג'יימס ההמום המשיך לשהות במסדרון.
איזה דביל...!
טוב, הוא תמיד היה כזה...
בעוד הכנתי לסיריוס בלק שיקוי נגד לשיקוי אהבה, התחלתי לחייך. טוב, ג'יימס לא כל כך נורא...
-------
טוב, אנשימים. אז הנה הסיפורון שלנו. הוא יצא ממש מוזר, וכל הזמן סתר את השורה הקודמת, אבל נשרוד...
תודה שהקדשתם חמש דקות מהחיים היקרים שלכם לשטות הזאת. ביוש.
|