בית הספר הוגוורטס לילדים רגילים לגמרי

הנסיעה מדרך פריווט אל הוויזלים הייתה ארוכה למדי. הארי, שהחל להתעייף מלדבר עם רון (דבר מתיש, בכל זאת) החליט לתפוס תנומה עד שיגיעו.

הוא חלם חלום מוזר, אך מרגש. אבל לא נכתוב כאן על החלום של הארי, כי זה יהיה ארוך מאוד... משהו כמו שבעה ספרים ותסריט...

רון הביט בהארי הישן במבט מגחך ופנה לדבר עם אחיו הגדול.

האוטו התקדם בכביש והטלטולים הקטנים העירו את הארי.

"ממממ...?" הוא מלמל משהו לא מובן.

"מה?" שאל ביל

הארי פיהק ושפשף את עיניו, "מתי מגיעים?" הוא שוב פיהק.

"עוד עשר דקות"

"אה"

אוזניו של רון האדימו, כיאה לוויזלים במצבים מביכים.

"מה קרה?" שאל אותו הארי

"או. סתם. שכחתי להגיד לך יום הולדת שמח."

"תודה!" הוא חייך אל חברו.

שאר הנסיעה חלפה בנעימים, עד ש... "או...קי. נגמר הדלק"

"מה? אבל-"

"אין מה לעשות רון, אני הולך לתחנה הקרובה לקנות קצת דלק. תסתדרו כאן לבד, נכון?"

הארי הנהן.

"יופי" ביל יצא משם.

אוזניו של רון האדימו שנית.

"סליחה על כל זה. זה היה אמור להיות הרבה יותר טוב..."

"אל תדאג. זה היום הולדת הכי טוב שהיה לי עד עכשיו, אז אל תתחיל עם רגשות אשם!"

"אבל... הטרנטה הזאת-"

"רון, לא אכפת לי שזה לא למבורגיני או משהו. זה לא משנה בכלל."

"אבל נתקענו ו-"

"חזרתי. אפשר לנסוע שוב" חייך אליהם ביל.

והפעם, שאר הנסיעה חלפה בנעימים עד סופה.

או...קי. זה יצא מאוד קצר, אפילו לפרק מעבר.... והעלילה לא משהו, אבל אין הכל בחיים. (וואו. איזה משפט)

הפרק הקודם		הפרק הבא