דייט בסגנון מרפי

אמנדה לופז אירגנה את ספריה, ושמה בתיק.
יום לימודים ארוך בבית הספר ג'פרסון הגיע לקיצו.
היא אירגנה לעצמה שבע שעות ללימודים, חמש דקות עד שהיא מארגנת את הכל ויוצאת מבית הספר, ועשר דקות להגיע הביתה והתחיל לארגן דברים בבית.
אסור ששום דבר ישתבש.
"היי, אמנדה."
אמנדה הסתובבה, והביטה ישר אל תוך עיניו החומות של מיילו מרפי.
"הו, הי מיילו," אמרה אמנדה במבטא ספרדי. "אני... בדיוק מארגנת פה את הדברים, אז..."
מיילו הינהן.
היא הבחינה בסומק קל מופיע על פניו.
"זה בסדר..." הוא אמר בהיסוס. "אני מבין..."
הוא פסע כמה צעדים לאחור, והביט בה, בפנים מעט נפולות.
אמנדה הביטה בו בכאב.
היא לא רצתה לפגוע בו.
היא סגרה את הרוכסן של תיקה, ותלתה אותו על כתפיה.
"ביי, מיילו," היא אמרה, בחיוך עצוב.
"חכי רגע," אמר לפתע מיילו. "רציתי ל... את... רוצה לצאת איתי הערב לסרט?"
אמנדה הופתעה מהשאלה.
"באיזה שעה?" היא שאלה.
"שמעתי שיש הקרנות לסרט החדש 'צייד השרצים 14' בשעה שבע," אמר מיילו. "אני מאוד אשמח אם תצטרפי אליי."
"צייד השרצים? אני מתה על הסרט הזה!" קראה אמנדה.
אבל אז היא הזכירה לעצמה.
בשעה שבע בדיוק היא צריכה להכין את הפרויקט במדעים.
"את מוכנה לבוא איתי?" שאל מיילו שוב.
עיניו החומות של מיילו בהקו הביעו תחנונים.
אמנדה הרגישה רע להרוס לו את החוויה.
"כמובן שכן!" אמרה אמנדה, ובלב התחרטה על זה.
היא תפנה מחר זמן לפרויקט במדעים, אמרה לעצמה.
כעת היא זקוקה לקצת זמן עם מיילו.

***

מיילו מרפי היה בדרך כלל בחור אופטימי.
הוא חייך חיוך רחב בעודו צופה באמנדה יוצאת מן הכיתה.
"הו, אני עלול לפספס את האוטובוס," אמר מיילו.
הוא הלך בעקבותיה אל מחוץ לבנייני הלימוד.
מעבר לגדר של בית הספר הוא הבחין באוטובוס צהוב חונה ליד בית הספר.
"אוי לא," אמר מיילו.
הוא החל לרוץ בשיא המהירות לעבר היציאה מבית הספר.
שער היציאה של בית הספר המה ילדים שפונים אל הסעותיהם.
מיילו חשש שהוא לא יצליח לעבור את כל התלמידים בזמן כדי לעלות על האוטובוס.
הוא הבחין בזאק ומליסה עולים עליו, והחל לנופף בידיו ולצעוק.
הרעש של שאר התלמידים גרם לקולו להיבלע.
מעט התלמידים שעוד המתינו לעלות על האוטובוס כבר עלו, והנהג כבר החל לנסוע.
"רגע! חכה!" צעק מיילו.
האוטובוס המשיך לנסוע, מגביר אט- אט את המהירות, עד שנעלם משדה הראייה.
"כנראה שאאלץ לחזור שוב ברגל הביתה," אמר מיילו.

***

7:00

אמנדה עמדה אל מול הפתח של אולם מספר שלוש עשרה.
מיילו עוד לא הגיע.
זה בהחלט לא סימן מבטיח.
היא רצתה שהכל יתנהל כמו שצריך, אך זה היה לא יותר ממשאלה נכזבת.
הרי היא הולכת לבלות את הסרט עם חוק מרפי מהלך.
היא הציצה בשעונה.
שבע ושלוש דקות.
מיילו מאחר, חשבה אמנדה. זה ממש מדאיג...
בקצב הזה הם יגיעו לסרט כשיהיו קרדיטים.
אמנדה טפחה ברגלה בקרקע בעצבנות.
"איפה מיילו?" היא אמרה בדאגה.
היא הציצה שוב בשעונה.
שבע וארבע דקות.
ההקרנה תכף תתחיל.
"היי אמנדה."
אמנדה קפצה בבהלה, והסתובבה כדי לראות את מיילו בכבודו ובעצמו עומד מולה.
"איזה מזל!" היא קראה. "כבר חשבתי שתאחר... קדימה, ההקרנה כמעט מתחילה!"
השניים נכנסו לאולם, והופתעו לגלות שהוא כמעט ריק.
אמנדה שמעה כבר שאין הרבה מעריצים לסדרת הסרטים 'צייד השרצים', אבל לא תיארה לעצמה עד כמה זה נכון.
אמנדה ומיילו התיישבו בשורה ריקה והביטו במסך הגדול, שבדיוק הציג פרסומת לפיסטוקים.
בדיוק כשנגרמה הפרסומת, המסך החשיך ואז הופיע כיתוב גדול שהתנוסס על המסך – 'צייד השרצים', ומייד אחריו הופיע המספר ארבע עשרה.
אמנדה התרווחה על כיסאה וחייכה.
סוף- סוף.

הם צפו בסרט ביחד, אכלו פיסטוקים, וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
באמת חשבתם שככה הכל יסתיים?
לא כשמיילו מרפי בשטח.
שם הסרט עוד לא הספיק להיעלם, וכבר התחילו להיווצר בעיות.
מיילו הפיל בטעות את קרטון הפיסטוקים על הרצפה.
"טעות שלי," אמר מיילו.
הוא התכופף להרים את הפיסטוקים מהרצפה.
"מיילו, אתה לא חייב ל- " התחילה לומר אמנדה, אבל האסון כבר התרחש.
כשמיילו הרים את ראשו, הוא נתן מכה לכיסא בשורה הבאה.
הכיסאות החלו ליפול אחד על השני, וליצור בלגן גדול.
הסדרן של הקולנוע הביט במתרחש באימה, וניסה לעצור את גל הכיסאות.
הוא נהיה קורבן לערימה גדולה במיוחד של כיסאות, שגרמה לו למעוד לאחור.
הוא נפל על מסך הקולנוע, מה שיצר בו סדק גדול.
המסך היבהב לכמה רגעים, ואז נכבה.
על הצג הופיעו המילים: בעיות במערכת נא לפנות את אולם הקולנוע. אתם רשאים לקבל החזר כספי בקופה.

אמנדה הביטה במיילו בחוסר אונים.
"אני כל- כך מצטער," אמר מיילו. "אני לא יודע איך אוכל לתקן את זה..."
"זה בסדר, מיילו," אמרה אמנדה. "לא באמת חשבתי שזה יסתדר..."
"בואי," אמר מיילו. "אני יודע בדיוק איך לתקן את זה."

***

"לאן אתה לוקח אותי?
"חכי, אנחנו כמעט מגיעים."

מיילו הוליך את אמנדה לאורכו של רחוב מלא בחנויות וקניונים.
הוא עצר מול מסעדה עם חזית די נאה.
כיתוב מסולסל שמרכיב את המילים: המסעדה של אנטוניו.
הם נכנסו ומיילו הורה לאמנדה לשבת ליד שולחן אקראי.
מלצר הדור למראה קידם את פניהם.
"במה אוכל לעזור לכם?" אמר המלצר, והגיש לעברם תפריט.
"אני אקח סלט," אמר מיילו.
אמנדה הביטה בתפריט.
"גם אני," היא אמרה.
המלצר הינהן, ומיהר לדרכו.
"תודה לך, מיילו," אמרה אמנדה. "זה מאוד נחמד מצדך לעשות את זה בשבילי."
"כל זמן שתרצי, אני כאן בשבילך," אמר מיילו. "נחמד לבלות איתך."

זהו. הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
כמובן שהכל לא התנהל כמו שאמנדה ציפתה שהוא יתנהל.
אבל היא למדו להסתדר עם המצב כמו שהוא.
אהבתם את הפאנפיק?
מה אתם חושבים על השיפ הזה?
ספרו לי בתגובות!