חורף.

חורף. אני מרגישה אותו מתקרב. נוגע בקצות אצבעותיו בצמרות העצים, מנשיר את עליהם באיטיות. נושף נשימה קצרה על העולם, גורם לרוח קלה לנשוב. 

עלים מתפצפצים תחת סוליית נעליי, נהפכים לאבק וממשיכים הלאה עם הרוח. כמו כל האנשים שניקיתי מליבי. 

בעוד זמן קצר אנשים ילכו ברחוב במהירות, מבטם מושפל אל המדרכה הרטובה, גשם ורוח מפריעים את שלוותם. יברחו מהטיפות, מהקור. 

וגם אני אהיה שם, אלך לאט, מבטי כלפי השמים, טיפות גשם זולגות על פניי, במקום הדמעות שנעדרות כבר שנים. 

אני אדרוך בשלולית, ומים יחדרו לתוך סניקרס הבד שאלבש, כפי שלא חדר אליי כלום כבר שנים. 

בנות אנוש בגילי ילכו לקנות מגפיים, מעילים ושאר שטויות.

בעוד אני  אשב בחדרי, עדין נוטפת מים, ואכוון את הגיטרה.

ולא אשיר. לא אשיר במילים חלולות חסרות מבע ורגש, כמו כל המילים שיוצאות מפי. 

ואולי, 

רק אולי,

אסכים לעצמי לנגן. 

משפחות ישבו יחד על ספה, צוחקים, רבים ומשלימים. מכוסים בשמיכה עבה של אהבה שלא תיפרם לעולם.

וגם המשפחה שלי תהיה שם. תפטפט ותצחק. והצחוק והפטפוט יחדרו מבעד לדלת, 

ולא אליי. 

אני אצמיד את מצחי לזגוגית החלון ואביט החוצה, לרחוב האפור. כמוני. וארגיש רק משיכה אל הקור שבחוץ.

סוודר פתוח. סניקרס  גבוהות מבד. כך אצא. 

ואמי תתחנן אליי שאשאר איתם, שאשב. שאצחק. שאהיה חלק שלעולם לא הייתי. טוב, אז לפחות שאלבש משהו חם.

ואני אבהה ולא אקשיב. ולבסוף אצא. סוודר פתול. סניקרס בד. 

אני אחפש מקום שקט, מקום בו אשב ואף אחד לא יראה אותי.

וכשאמצא כזה, אשב שם עד שהרוח תקפיא את מוחי עד שלא יוכל לחשוב. והגשם ישטוף את כל המחשבות. 

כשאקום, אהיה שוב אטומה.

בימים הכי קודרים, הכי אפורים, הכי גשומים והכי בודדים, אולי אסכים לעצמי להיזכר. 

אני אחזור לתקופה בה רציתי להיות חלק, להיות שונה, שיבחינו בי. עכשיו אני שונה. 

ולא מבחינים בי.

אזכר ביום הזה, שניגנתי לה ואז צחקנו. והרשגשנו שאנחנו המאושרות באדם. 

והחיוך שלי היה אמיתי.

וישבנו על ספסל בגשם, וראשי על כתפה.

ופחדתיי וסודותיי שקופים בפניה.

הימים בהם אדם אחד היה עם רגל בתוך ליבי, וכשקלטתי סגרתי את הדלת. שוב.

מה איתה היום, אמת? האם היא  זוכרת אותי? האם העובדה שהטבעת שהיא נתנה לי עדין על אצבעי, שחוקה, זה סימן שיש בי שביב רגש?

אחרי שטרקתי את הדלת. גם בזה אזכר. הייתי לבד. 

זאבה אחת מול כולם. 

לא בוטחת. 

לא אוהבת. 

לאט לאט מבודדת את עצמי מכולם.

לילה אחר לילה שכבתי ערה, השתוקקתי שמישהו יקשיב לי, ובו בזמן לא הקשבתי לעצמי.

אני אצא שוב לגשם לשטוף את המחשבות. שיער רטוב. מוח קפוא. 

ולאט-לאט ייעלם החורף, ושמש שוב תפציע. תזרח. אבל לא עליי.

ואנשים ילכו ברחוב, לבושים  קצר, מלאים חום, פניהם אל השמש, הולכים בשלווה.

וגם אני אהיה שם. 

אלך מהר, בורחת מהחום והשלווה, פניי אל האספלט הרותח. 

כי אצלי, החורף כבר השתלט.

ולפי התחזית שלי, הוא לא יעזוב לעולם.

התגעגעתם? כן, די נטשתי. אבל שיעמם לי עכשיו אז החלטתי להיכנס לפה ולהקריץ משהו. 

כבר ציינתי שמטאפורה זה השם השני שלי...?