פרסי ג'קסון והמרכבה הגנובה

קודם כול כול זה מיוצר ונכתב על ידי ריק ריירדן,אני לא רוצה להתפרנס אני רק תירגמתי כי זה לא תורגם לעברית ולכן תרגמתי בעצמי וזכויות הם של ריק ריירדן!!!

שלום אלים-למחצה צעירים,

אם אתם קוראים את הספר הזה, אני יכול רק להתנצל. החיים שלכם עומדים להיות הרבה יותר מסוכנים עכשיו.
עד עכשיו, בטח כבר שמתם לב שאתם לא בני תמותה. הספר הזה אמור לאפשר הצצה לעולם האלים-למחצה שאף ילד אנושי לא יורשה להסתכל בו. שרטוט של מחנה החצויים, ועוד סודות רבים בספר הזה, אמורים לעזור לכם לשרוד באימונים שלכם.
מסמכי החצויים מקבצים את שלושת ההרפתקאות המסוכנות ביותר של פרסי ג'קסון שלעולם לא נכתבו. תלמדו איך לתקל את בני האלמוות הנוראיים של ארס. אתם תגלו את האמת על דרקון הברונזה, שנחשב לאגדה במחנה החצויים. ואתם תגלו איך האדס הכין נשק סודי חדש, ואיך פרסי נאלץ לשתף פעולה בבנייתו. הסיפורים הללו לא אמורים להפחיד אתכם, אבל חשוב שתדעו כמה קשים יכולים להיות חייו של גיבור.
כירון נתן לי רשות לפרסם גם ראיונות עם כמה מהחניכים הכי חשובים שלנו, כולל פרסי ג'קסון, אנבת' צ'ייס, וגרובר אנדרווד.

בבקשה זכרו שהראיונות האלו ניתנו בסודיות מוחלטת. אם תשתף בזה כל בן תמותה, ואתה תמצא את קלאריס רודפת אחריך עם החנית המחשמלת שלה. ותאמינו לי, אתם לא רוצים שזה יקרה.
הוספתי גם איורים שיעזרו לכם להתמצא. תמצאו דיוקנאות של מספר חניכים במחנה, כדי שתזהו אותם כשתפגשו אותם. אנבת' צ'ייס הרשתה לנו להסתכל בתיבת המחנה שלה כדי שתקבלו רעיון כללי מה להביא למחנה. יש גם מפה של המחנה, שאני מקווה שתמנע מכם ללכת לאיבוד ולהיאכל ע"י מפלצות.
למדו את הדפים האלה טוב, כי ההרפתקאות שלכם רק התחילו. מי ייתן והאלים יהיו איתכם, חצויים צעירים.

שלכם,
ריק ריירדן
טפסר בכיר

פרסי ג'קסון
והמרכבה הגנובה

הייתי בשיעור החמישי שהיה מדעים, כשלפתע שמעתי רעשים מבחוץ.
סקוואק! אווו! סקריץ'! הייה!
זה היה נשמע כאילו מישהו היה מותקף על ידי ציפורים משוגעות, ותאמינו לי, הייתי כבר בסיטואציה כזו. לא נראה שאף אחד אחר שם לב למהומה. עבדנו במעבדה וכולם דיברו, אז לא היה לי קשה מדי להציץ מהחלון בזמן שהעמדתי פנים שאני שוטף את המבחנה שלי.
לא טעיתי. בסמטה הייתה נערה עם חרב שלופה. היא הייתה גבוהה ושרירית כמו שחקנית כדורסל, עם שיער בצבע חום. היא לבשה מכנסי ג'ינס, מגפי לחימה וז'קט ג'ינס. היא שיספה להקה של ציפורים שחורות בגודל עורבים. הרבה נוצות בצבצו מהבגדים שלה. מעל העין השמאלית שלה היה חתך רציני. בזמן שצפיתי, ציפור אחת ירתה בה נוצה כאילו הייתה חץ, והיא נתקעה לה בכתף. היא קיללה ושיספה בכיוון הציפור, אבל זו כבר עפה משם.
לרוע המזל, הכרתי את הנערה הזאת. זו הייתה קלאריס, אויבת ותיקה שלי ממחנה החצויים. בדרך כלל, קלאריס גרה במחנה כל השנה, ולא היה לי מושג מה היא עושה באפר איסט סייד באמצע הלימודים, אבל היה ברור שהיא בצרות. היא לא תשרוד הרבה זמן.
עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות.
"גברת ווייט," אמרתי, "אפשר ללכת לשירותים? אני חושב שאני עומד להקיא."
מכירים את זה שהמורים אומרים שמילת הקסם היא בבקשה? זה לא נכון. מילת הקסם היא להקיא. זה יוציא אותך מהכיתה במהירות האור.
"לך!" אמרה גברת ווייט.
רצתי לדלת, מוריד תוך כדי את משקפי ההגנה שלי, הכפפות ואת סינר המעבדה. הוצאתי את כלי הנשק הכי טוב שלי- עט כדורי בשם אנקלוסמוס.
אף אחד לא עצר אותי במסדרונות. הגעתי לסמטה בדיוק בזמן כדי לראות את קלאריס מוחצת ציפור עם הצד השטוח של הלהב, כאילו היא חובטת הום ראן. הציפור צייצה והתגלגלה הלאה, התנגשה בקיר הלבנים וגלשה לתוך פח זבל. ועדיין נותרו לקלאריס עוד כתריסר ציפורים רוחשות סביבה.
"קלאריס!" קראתי.
היא הביטה בי בחוסר אמון. "פרסי? מה אתה עושה – "

היא הופסקה בעקבות מטח של חיצי נוצות שהתעופפו מעליה והטיחו את עצמם בקיר.
"זה בית הספר שלי," אמרתי.
"איזה מזל," קלאריס רטנה, אבל היא הייתה עסוקה בלהרחיק ממנה את הציפורים כך שהיא לא התלוננה הרבה.
חילצתי את הפקק מהעט שלי, שצמח לחרב באורך של כמטר, והצטרפתי לקרב, משסף ציפורים ומסיט את חיצי הנוצות בעזרת הלהב. יחד, אני וקלאריס שיספנו וחבטנו עד שכל הציפורים הפכו לערימת נוצות על הקרקע.
שנינו התנשמנו בכבדות. היו לי כמה שריטות, אבל אף אחת לא כל כך רצינית. הוצאתי חץ נוצה מהזרוע שלי. לשמחתי, הוא לא נכנס עמוק מדי. בהנחה שהוא לא רעיל, אני אהיה בסדר. לקחתי שקיק אמברוסיה מהז'קט שלי, איפה שתמיד שמרתי חפצי חירום, חתכתי פרוסה לשתיים והצעתי קצת לקלאריס.
"אני לא צריכה את העזרה שלך," רטנה, אבל עדיין לקחה את האמברוסיה.
אכלנו כמה חתיכות- לא יותר מדי, כי מזון האלים יכול לשרוף אותך אם אתה אוכל יותר מדי. כנראה בגלל זה אין הרבה אלים שמנים. בכל אופן, אחרי כמה שניות החבורות והשריטות שלנו נעלמו.
קלאריס החזירה את החרב שלה לנדן והברישה את ז'קט הג'ינס שלה. "טוב... אז להתראות."
"רגע!" אמרתי, "את לא יכולה סתם להסתלק."
"ברור שאני יכולה."
"מה קורה פה? מה את עושה מחוץ למחנה? למה הציפורים האלה תקפו אותך?"
קלאריס דחפה, או ניסתה לדחוף אותי, לפחות. הייתי כבר רגיל לטריקים שלה, אז זזתי הצידה והיא חלפה על פני.
"נו באמת," אמרתי. "כמעט נהרגת בבית הספר שלי. זה הופך את זה לעסק שלי."
"זה לא!"
"תני לי לעזור."
היא התנשמה ברעד. הייתה לי תחושה שהיא עומדת לפוצץ אותי מכות, אבל היה מבט שונה בעיניים שלה, כאילו היא הייתה בצרות צרורות.
"אלה האחים שלי," היא אמרה. "הם מתעללים בי."
"אה," אמרתי, לא בדיוק מופתע. לקלאריס היו הרבה אחים במחנה, וכולם התעללו אחד בשני. זה די צפוי, הם הרי ילדים של המלחמה, ארס. "אלה אחים? שרומן? מרק?"
"לא," היא נשמעה מפוחדת יותר מאי פעם. "האחים בני האלמוות שלי. פובוס ודיימוס."

ישבנו על ספסל בפארק, וקלאריס סיפרה לי את כל הסיפור. לא הייתי מודאג במיוחד בקשר לבית הספר. גברת ווייט פשוט תניח שהאחות שלחה אותי הביתה, והשיעור השישי היה נגרות. מר בל אף פעם לא בדק נוכחות.
"רגע, תני לי להבין," אמרתי. "לקחת את המכונית של אבא שלך לאימון ועכשיו היא נעלמה?"
"זו לא מכונית," נהמה קלאריס. "זו מרכבת מלחמה! והוא אמר לי לקחת אותה. זה כמו... מבחן. אני אמורה להחזיר אותה בשקיעה. אבל – "
"האחים שלך עשו לך גנבת רכב."
"גנבת מרכבה," היא תיקנה. "הם הרוכבים הרגילים שלו, אתה מבין. והם לא אוהבים את העובדה שמישהו אחר נוסע בה. אז הם גנבו לי את המרכבה והבריחו אותי עם ציפורי-חיצי-הנוצות ה***מות האלה."
"חיות המחמד של אבא שלך?"
"הם שומרים על המקדש שלו. בכל מקרה, אם אני לא אמצא את המרכבה..."
היא נראתה כאילו היא הולכת להפסיד. לא האשמתי אותה. ראיתי פעם את אבא שלה, ארס, כועס, וזה לא היה מחזה מלבב במיוחד. אם קלאריס תאכזב אותו, הוא יעניש אותה חזק. מאוד חזק.
"אני אעזור לך," אמרתי.
היא עיוותה את פניה. "למה? אני לא חברה שלך."
לא יכולתי להתווכח עם העובדה הזו. קלאריס אכזרית כלפיי מיליון פעם, אבל עדיין, לא אהבתי את הרעיון שארס יפרק מישהו במכות. בדיוק עמדתי להסביר את זה לקלאריס, כשקול של גבר מאחורי קרא, "'סתכל, נראה לי שהיא בכתה!"
זה היה נער כבן חמש עשרה, נשען על עמוד חשמל. הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס זרוקים, טי שירט שחור וז'קט עור. על השיער שלו הוא חבש בנדנה. בחגורה שלו הייתה סכין. העיניים שלו היו בצבע להבות מדורה.
"פובוס." קלאריס קימצה את אגרופיה. "איפה המרכבה, זיבלון?"
"את איבדת אותה." אמר. "אל תשאלי אותי."
"יא חתיכת – "
קלאריס שלפה את החרב שלה ותקפה, אבל פובוס נעלם מיד והלהב התנגש בעמוד החשמל.
פובוס הופיע בספסל לידי. הוא צחק, אבל הפסיק כשתקעתי לו את אנקלוסמוס בגרון.
"כדאי שתחזיר את המרכבה," אמרתי לו, "לפני שאני מתחיל לכעוס."
הוא לגלג וניסה להיראות מאיים, או לפחות כמה מאיים שאפשר להיראות עם חרב מונחת מתחת לסנטר. "מי זה החבר הקטן שלך, קלאריס? עכשיו את גם צריכה עזרה במלחמות שלך?"
"הוא לא החבר שלי!" קלאריס שלפה את החרב שלה מעמוד החשמל. "הוא אפילו לא ידיד שלי. זה פרסי ג'קסון."
משהו השתנה בהבעה של פובוס. הוא נראה מופתע, אפילו קצת מפוחד. "הבן של פוסידון? זה שהכעיס את אבא? זה טוב מדי, קלאריס. מסתובבת עם אויבים?"
"אני לא מסתובבת איתו!"
העיניים של פובוס בהקו באור אדום.
קלאריס צרחה. היא הצליפה באוויר, כאילו היא מותקפת על יד חרקים בלתי נראים.
"בבקשה, לא!"
"מה אתה עושה לה?" דרשתי ממנו.
קלאריס צעדה אחורנית לתוך הרחוב, מצליפה בחרב שלה לכל הכיוונים.
"תפסיק!" אמרתי לפובוס. קירבתי את החרב שלי קצת יותר לצוואר שלו, אבל הוא נעלם, מופיע בחזרה ליד עמוד חשמל.
"אל תתרגש יותר מדי, ג'קסון," אמר פובוס. "אני רק מראה לה את מה שהיא פוחדת ממנו."
קלאריס התמוטטה, נושמת בכבדות. "***," היא אמרה. "אני... אני עוד אתפוס אותך."
פובוס הסתובב לכיווני. "מה איתך, פרסי ג'קסון? ממה אתה מפחד? אני אגלה זאת, אתה יודע. אני תמיד מגלה."
"תחזיר את המרכבה," ניסיתי להישמע מאיים. "ניצחתי את אבא שלך פעם. אתה לא מפחיד אותי."
פובוס צחק. "אין שום דבר לפחד ממנו חוץ מהפחד עצמו. ככה אומרים? טוב, אז תן לי לגלות לך סוד, חצוי. אניהפחד. ואם אתה רוצה למצוא את המרכבה, לך תיקח אותה. היא נמצאת מעבר למים, במקום שבוא חיות הפרא הקטנות נמצאות- בדיוק סוג המקום שלו אתה שייך."
הוא נקש באצבעותיו ונעלם, משאיר אחריו שובל אד צהוב.
עכשיו, אני חייב לספר לכם, פגשתי בחיים שלי הרבה אלים ומפלצות שלא אהבתי, אבל פובוס לקח את הגביע. אני לא אוהב בריונים. אף פעם לא הייתי מלך הכיתה, ואת רוב החיים שלי ביליתי בהתגוננות מפני בריונים שניסו להפחיד אותי ואת החברים שלי. זה שפובוס צחק עלי וגרם לקלאריס להתמוטט רק בזה שהסתכל עליה... רציתי ללמד את הבחור הזה לקח.
עזרתי לקלאריס לקום. הפנים שלה היו מכוסות בזיעה.
"עכשיו את מוכנה לקבל עזרה?" שאלתי.

לקחנו את הרכבת התחתית, מתצפתים כדי למנוע עוד קרבות, אבל אף אחד לא הפריע לנו. בתוך כך קלאריס סיפרה לי על פובוס ודיימוס.
"הם אלים זוטרים," היא אמרה. "פובוס הוא פחד. דיימוס הוא אימה."
"מה ההבדל?"
קלאריס הקדירה את פניה. "דיימוס גדול ומגעיל יותר, אני מניחה. הוא טוב יותר בלהפחיד קהל. פובוס הוא יותר, כאילו, אישי. הוא נכנס לראש שלך."
"ממנו הגיעה המילה פוביה?"
"כן," רטנה. "הוא מאוד גאה בזה. כל המלים מהשורש הזה נקראות על שמו. הזבלון."
"אז למה הם לא רוצים שתיסעי במרכבה?"
"זה טקס כזה שהילדים של ארס עושים כשהם מגיעים לגיל חמש עשרה. אני הראשונה שנוסעת כבר הרבה זמן."
"יפה לך."
"תגיד את זה לפובוס ודיימוס. הם שונאים אותי. אני חייבת להחזיר את המרכבה למקדש."
"איפה המקדש?"
"מזח 86. האנטרפד*"
"או." זה נשמע הגיוני כשחשבתי על זה. אף פעם לא הייתי על סיפון נושאת המטוסים, אבל ידעתי שהיא משומשת בתור מוזיאון צבאי. כנראה שיש בו כמה רובים ופצצות וכל מיני דברים מסוכנים- בדיוק סוג המקום שאל המלחמה ירצה לבלות בו את זמנו החופשי.
"יש לנו בערך ארבע שעות עד השקיעה," שיערתי. "זה צריך להספיק."
"אבל למה פובוס התכוון, 'מעבר למים'? אנחנו על אי, למען זאוס! זה יכול להיות בכל כיוון!"
"הוא אמר משהו על חיות פרא," נזכרתי. "חיות פרא קטנות."
"גן חיות?"
הנהנתי. גן חיות מעבר למים יכול גן החיות בברוקלין, או אולי... מקום שקשה יותר להגיע אליו, עם חיות פרא קטנות. מקום שאף אחד שיחפש מרכבת מלחמה לא יחשוב עליו.

_____________________________________________________

*מוזיאון שנמצא על נושאת מטוסים בניו יורק, האנטרפד.

"סטטן איילנד,*" אמרתי. "יש להם שם גן חיות קטן."
"אולי," אמרה קלאריס. "זה נשמע כמו מקום נידח- בדיוק המקום שפובוס ודיימוס יחביאו משהו. אבל אם אנחנו טועים – "
"אין לנו זמן לטעות."
ירדנו מהרכבת בטיים סקוור* ולקחנו את קו 1 דרומה, לתחנת המעבורות.

עלינו על המעבורת לסטטן איילנד בשלוש וחצי עם עוד מספר תיירים, שעלו לסיפון וצילמו תמונות כשעברנו ליד פסל החירות.
"הוא פיסל את זה בצורה של אמא שלו," אמרתי, מסתכל על הפסל.
קלאריס בהתה בי. "מי?"
"ברתולודי." אמרתי. "מי שהכין את פסל החירות. הוא היה בן אתנה, והוא עיצב את הפסל שייראה בדיוק כמו אמא שלו. זה מה שאנבת' סיפרה לי, בכל אופן."
קלאריס גלגלה את עיניה. אנבת' הייתה החברה הכי טובה שלי ומשוגעת על כל מה שקשור לארכיטקטורה ואתרים היסטוריים. אני משער שחלק מהעובדות האלה נקלטו אצלי במוח מתישהו.
"חסר תועלת," אמרה קלאריס. "אם זה לא עוזר לך להילחם, זה לא שימושי."
הייתי מתווכח איתה על זה, אבל בדיוק אז המעבורת התנודדה כאילו נתקלה בשרטון. קלאריס ואני רצנו לקדמת הסירה. המים מתחתינו החלו לבעבע, ולפתע ראש של נחש ים עלה מהמפרץ.
המפלצת הייתה גדולה לפחות כמו המעבורת. היא הייתה אפורה וירוקה עם ראש דומה לשל תנין וניבים חדים. היא הריחה כמו... טוב, כמו כל דבר שיצא מהתחתית של נהר ניו יורק. על הגב של הנחש רכב איש לבוש בשריון יווני שחור. הפרצוף שלו היה מכוסה בצלקות מכוערות והוא החזיק כידון ביד.
"דיימוס!" צעקה קלאריס.
"שלום, אחות!" החיוך שלו היה נורא כמעט כמו הנחש. "בא לך לשחק?"
המפלצת שאגה. תיירים צרחו והתפזרו לכל עבר. אני לא יודע מה הם בדיוק ראו. הערפול מונע מבני תמותה לראות את צורתן האמיתית של המפלצות, אבל מה שהם לא ראו, הם היו מבועתים.
"עזוב אותם!" צעקתי.
"או שמה, בנו של אל הים?" דיימוס לגלג. "אח שלי סיפר לי שאתה נמושה! חוץ מזה, אני אוהב אימה. כל החיים שלי הם אימה!" הוא דירבן את נחש הים שנגח את המעבורת שנהדפה אחורנית. אזעקה צפצפה. נוסעים נפלו אחד על השני, מנסים לברוח. דיימוס צחק ברשעות.
"מספיק," נהמתי. "קלאריס, תחזיקי בי."
"מה?"
"תחזיקי בצוואר שלי. אנחנו יוצאים לנסיעה."

היא לא התווכחה, והחזיקה בצוואר שלי. אמרתי, "אחת, שתיים, שלוש – לקפוץ!"
קפצנו מהסירה הישר לתוך המפרץ, אבל היינו מתחת למים רק לרגע. הרגשתי

_____________________________________________________
*אי דרומית למנהטן.
*מרכז הקניות המערבי של מנהטן.

את כוח האוקיינוס עובר דרכי. גרמתי למים להתערבל סביבנו, עד שפרצנו מהמפרץ בראשה של מזרקה בגובה עשרה מטרים. כיוונתי אותנו היישר לעבר המפלצת.
"מוכנה לתקל את דיימוס?" צעקתי לקלאריס.
"מוכנה!" היא אמרה. "רק תיקח אותי שלושה מטרים משם."
שטנו במהירות לעבר הנחש. בדיוק כשהוא חשף את ניביו, כיוונתי את המזרקה לכיוון אחד, וקלאריס קפצה. היא התנגשה בדיימוס, ושניהם נפלו לים.
נחש הים רדף אחרי. במהירות סובבתי את המזרקה, ריכזתי את כל הכוח שלי וגרמתי למים להגיע גבוה יותר.
ווווווה!
ארבעים אלף ליטרים של מי מלח התנגשו במפלצת. זינקתי מעל המפלצת, שחררתי את אנקלוסמוס ושיספתי בכל כוחי את צווארה. היא שאגה. דם ירוק נזל מהפצע, והמפלצת טבעה מתחת לגלים. צללתי מתחת למים וצפיתי בה חוזרת באיטיות לים הפתוח. זה הדבר הטוב היחיד בנחשי ים: הם מתנהגים כמו תינוקות כשהם נפצעים.

קלאריס עלתה מעל פני המים, יורקת ומשתעלת. שחיתי לעברה ותפסתי אותה.
"פגעת בדיימוס?" שאלתי.
קלאריס הנידה בראשה. "הפחדן נעלם כשנלחמנו, אבל אני בטוחה שנראה אותו שוב. וגם את פובוס."
במעבורת תיירים עדיין רצו בפאניקה, אבל אף אחד לא נראה פגוע. לא נראה שנגרם לה נזק כלשהו. החלטתי שלא כדאי להישאר פה. אחזתי בזרועה של קלאריס וגרמתי למים לסחוף אותנו לעבר סטטן איילנד.
בינתיים במערב, השמש התקרבה לחוף ניו ג'רזי. לא נשאר לנו הרבה זמן.

אף פעם לא ביליתי הרבה בסטטן איילנד, וגיליתי שהמקום גדול בהרבה ממה שחשבתי, ולא מקום כיף במיוחד ללכת בו. הרחובות התעקלו באופן מבלבל, וכל הזמן היה נדמה שאנחנו בעליות. אני הייתי יבש (אף פעם לא נרטבתי אלא אם כן רציתי בכך), אבל הבגדים של קלאריס עדיין נטפו מים, והיא השאירה טביעות רגל רטובות על המדרכה אז הנהג לא הרשה לנו לעלות לאוטובוס.
"אנחנו לא נספיק," קלאריס נאנחה.
"תפסיקי לחשוב ככה," ניסיתי להישמע מעודד, אבל גם לי התחילו להיות ספקות. הייתי נותן הכל בשביל תגבורת. שני אלים למחצה מול שני אלים זוטרים זה לא הכי כוחות, ולא היה לי מושג מה נעשה כשנפגוש את פובוס ודיימוס. עדיין זכרתי את מה שפובוס אמר: מה איתך, פרסי ג'קסון? ממה אתה מפחד? אני אגלה זאת, אתה יודע. אני תמיד מגלה.
אחרי שגררנו את עצמנו חצי מהאי, חלפנו על פני המון בתי פרוורים, כמה כנסיות וסניף מקדונלדס, סוף סוף ראינו שלט שהיה כתוב עליו גן חיות. פנינו בפינת הרחוב והלכנו בעקבות כביש מעוקל עם מספר עצים עד שהגענו לכניסה.
מוכרת הכרטיסים הסתכלה עלינו בחשדנות, אבל תודה לאלים היה לי מספיק כסף כדי ששנינו נוכל להיכנס.
עקפנו את ביתן הזוחלים, וקלאריס הפסיקה לצעוד.
"הנה היא."
היא הייתה בצומת השבילים בין פינת הליטוף לבריכת כלבי הים: מרכבה זהובה אדומה נמשכת על ידי ארבעה סוסים שחורים. המרכבה הייתה מקושטת בקישוטים מהממים. היא יכלה להיות מדהימה אם כל התמונות בתוכה לא היו של אנשים מתים בייסורים נוראיים. הסוסים נשפו אש מהנחיריים.
משפחות עם עגלות ילדים עברו ממש ליד המרכבה כאילו היא לא קיימת. אני משער שהיה סביבה ערפול כבד מאוד, כי ההסוואה היחידה שלה הייתה פתק כתוב בכתב יד ליד החזה של הסוס- רכב גן חיות רשמי.
"איפה פובוס ודיימוס?" מלמלה קלאריס, שולפת את החרב שלה.
לא ראיתי אותם בשום מקום, אבל זו חייבת להיות מלכודת.
יצרתי קשר עם הסוסים. לרוב אני יכול לדבר עם סוסים כי אבא שלי ברא אותם. אמרתי, שלום, סוסים נחמדים נושפי אש. בואו הנה!
אחד מהסוסים גיחך בבוז. יכולתי להבין את המחשבות שלו. הוא קרא לי בשמות שלא ממש בא לי לחזור עליהם.
"אני אנסה לתפוס במושכות," אמרה קלאריס. "הסוסים מכירים אותי. חפה עלי."
"כן." לא הייתי בטוח איך אני אמור לחפות עליה בחרב, אבל השגחתי בזמן שקלאריס צעדה לעבר המרכבה. היא הלכה מסביב לסוסים, כמעט על קצות האצבעות.
היא קפאה כשאישה מלווה בילדה בת שלוש עברה לידה. הילדה אמרה: "פוני עולה באש!"
"אל תהיי טיפשה, ג'סי," האמא אמרה בקול חולמני. "זו תצוגת גן חיות רשמית."
הילדה הקטנה ניסתה להתנגד, אבל אמא שלה משכה לה את היד והן המשיכו ללכת. קלאריס התקרבה למרכבה. היד שלה הייתה במרחק של חמישה עשר סנטימטרים מהמעקה כשהסוסים התחילו לצהול ולנשוף להבות. פובוס ודיימוס הופיעו בתוך המרכבה, לבושים בשריון יווני שחור. פובוס חייך, העיניים האדומות שלו זוהרות. הפרצוף המפחיד של דיימוס נראה אפילו יותר מחריד מהרגיל.
"הציד נתפס!" פובוס קרא. קלאריס נהדפה אחורה כשהוא תפס את המושכות וכיוון את הסוסים ישר אלי.
עכשיו הייתי רוצה להגיד לכם שעשיתי משהו אמיץ, כמו לתקוף את ארבעת הסוסים רק עם החרב שלי. האמת היא, שברחתי. קפצתי מעל פח זבל וגדר אבל לא היה סיכוי שאצליח לרוץ מהר יותר מהמרכבה. היא פרצה את הגדר ישירות מאחורי, מפילה בדרך את כל מה שהיה בשביל.
"פרסי, תיזהר!" קראה קלאריס, כאילו שהייתי צריך שיגידו לי את זה.

קפצתי ונחתי על אי אבן באמצע תצוגת כלבי הים. גרמתי לזרם של מים לפרוץ מהבריכה ולשטוף את הסוסים, מכבה להם את האש ומבלבל אותם. כלבי הים לא היו מרוצים ממני. הם נהמו ונבחו, והגעתי למסקנה שכדאי לי לעוף מהמקום הזה, לפני שיונקי מים משוגעים ירדפו אחרי.
רצתי בעוד פובוס מקלל ומנסה להשתלט על הסוסים. קלאריס בחרה באפשרות לקפוץ על הגב דיימוס, בדיוק כשהוא הרים את השוט. שניהם צנחו מהמרכבה כשהיא התקדמה הלאה.
יכולתי לשמוע את קלאריס ודיימוס נלחמים, אבל לא היה לי זמן לדאוג לזה כי פובוס עדיין נסע אחרי. טסתי לעבר האקווריום כשהמרכבה בדיוק מאחורי.
"הי, פרסי!" קרא פובוס, "יש לי הפתעה בשבילך!"
הצצתי לאחור וראיתי את המרכבה נמסה, הסוסים הופכים לפלדה ומתקפלים אחד לתוך השני כמו טיט נמעך. המרכבה נהפכה לקופסת ברזל שחורה עם צריח וקנה ארוך. טנק. זיהיתי אותו מעבודת מחקר שעשיתי בשביל שיעור היסטוריה. פובוס צפה בי מראש טנק גרמני ממלחמת העולם השנייה.
"תגיד צ'יז!" הוא אמר.
התגלגלתי אחורה כשהטנק ירה.
קא בווווווווווום!
חנות מזכרות התפוצצה, שולחת חיות, כוסות ומצלמות חד פעמיות לכל כיוון. בזמן שפובוס הטעין את הטנק, רצתי לכיוון האקווריום.
רציתי להקיף את עצמי במים. זה תמיד הגביר את הכוח שלי. בנוסף, יכול להיות שפובוס לא יצליח להכניס את המרכבה דרך הדלת. כמובן שאם הוא יפרוץ דרכה זה לא יעזור.
רצתי דרך החדרים המוארים באור כחול מתצוגות הדגים. דגים וצלופחים בהו בי. יכולתי לשמוע את המוחות שלהם לוחשים, בנו של אל הים! בנו של אל הים! מה אני אגיד, מצוין להיות סלבריטי של דיונונים.
עצרתי בצד האחורי של האקווריום והקשבתי. לא שמעתי כלום. ואז... וום וום. מנוע מסוג אחר.
צפיתי בחוסר אמון בפובוס נוסע באקווריום על הארלי דוידסון. ראיתי את האופנוע הזה פעם: המנוע המקושט בלהבה שחורה, נרתיק רובי הציד, מושב העור שנראה כמו עור אנושי. זה היה אותו אופנוע שארס נסע בו כשפגשתי אותו לראשונה, אבל אף פעם לא חשבתי שזו פשוט צורה אחרת של המרכבה שלו.
"שלום, לוזר," פובוס אמר, שולף חרב ענקית מהנרתיק שלו. "הגיע הזמן לפחד."
הרמתי את החרב שלי, מתכונן לתקוף אותו, אבל אז העיניים שלו זהרו, ועשיתי את הטעות להסתכל עליהן.
פתאום הייתי במקום אחר. זה היה המקום הכי אהוב עלי- מחנה החצויים, והוא בער. הביתנים העלו עשן. העמודים היווניים בחדר האוכל התמוטטו, והבניין המרכזי בער באיטיות. החברים שלי ישבו על הברכיים, מתחננים אלי. אנבת', גרובר, וכל החניכים האחרים.
תציל אותנו, פרסי! הם ייללו בבכי. תחליט את ההחלטה שלך!
עמדתי משותק. זה היה הרגע שתמיד פחדתי ממנו: הנבואה עמדה להתגשם כשאהיה בן שש עשרה. אני אחליט החלטה שתציל או תשמיד את האולימפוס.
עכשיו הרגע הגיע, ולא היה לי מושג מה לעשות. החברים שלי הסתכלו עלי, מתחננים לעזרה. הלב שלי פעם בחוזקה. לא יכולתי לזוז. מה אם אני אעשה טעות?
ואז שמעתי קולות הדגים באקווריום. בנו של אל הים! התעורר!
פתאום הרגשתי שוב את כוח האוקיינוס סביבי. אלפי ליטרים של מי מלח, אלפי דגים מנסם להסב את תשומת ליבי. זה לא היה המחנה. זו הייתה אשליה. פובוס הראה לי את הפחד העמוק ביותר שלי.
מצמצתי וראיתי את להב החרב של פובוס מונחת עלי. שלפתי את אנקלוסמוס וחסמתי את החרב רגע לפני שהיא חתכה אותי לשניים.
תקפתי בחזרה ודקרתי את פובוס בזרוע. איכור זהוב, דם האלים, נשפך דרך חולצתו. פובוס נהם והלם בי. חמקתי בקלות. ללא כוח הפחד, פובוס לא היה אפילו לוחם ראוי. דחקתי אותו אחורנית, חבטתי בפרצופו והענקתי לו חתך על הלחי. ככל שפובוס נהיה כועס יותר, הוא נעשה מגושם יותר. לא יכולתי להרוג אותו. הוא היה בן אלמוות. אבל לא יכולתם לראות את זה לפי ההבעה שלו. אל הפחד נראה מפוחד.
בסופו של דבר בעטתי אותו לעבר מזרקת המים. החרב שלו התעופפה לתוך שירותי הבנות. משכתי אותו אלי ברצועות השריון שלו.
"אתה הולך להיעלם עכשיו," אמרתי לו. "אתה הולך להסתלק מהדרך של קלאריס. ואם אני אראה אותך שוב, אני הולך להעניק לך צלקת גדולה יותר במקום כואב יותר!"
הוא ירק. "תהיה עוד פעם, ג'קסון!"
ואז הוא נעלם באד צהוב.
נפניתי לעבר תצוגת הדגים. "תודה, חברה."
הסתכלתי על האופנוע של ארס. אף פעם קודם לא נסעתי בהארלי דוידסון-מרכבת מלחמה, אבל כמה קשה זה כבר יכול להיות?
טיפסתי על האופנוע, הפעלתי את המנוע ויצאתי מהאקווריום כדי לעזור לקלאריס.

לא הייתה לי שום בעיה למצוא אותם. פשוט עקבתי אחרי שביל ההרס. גדרות התמוטטו. חיות רצו בחופשיות. בונים וצבאים בדקו את מכונת הפופקורן. נמר שמן למראה ישב על ספסל עם מספר טווסים מסביבו.
החניתי את האופנוע ליד פינת הליטוף, ושם ראיתי את דיימוס וקלאריס באזור הגדיים. קלאריס כרעה על ברכיה. רצתי קדימה, אבל עצרתי כשראיתי שדיימוס החליף צורה. עכשיו הוא היה ארס- אל המלחמה הגבוה, לבוש בעור שחור ומשקפי שמש, כל הגוף שלו מעלה עשן בכעס בעוד שהוא מניף אגרוף לעבר קלאריס.
"אכזבת אותי שוב!" הוא צעק. "אמרתי לך מה יקרה!"
הוא ניסה להכות לעברה, אבל קלאריס צעדה אחורנית, צורחת, "לא! בבקשה!"
"ילדה טיפשה!"
"קלאריס!" צעקתי. "זו אשליה! תעמדי מולו!"
הדמות של דיימוס הבהבה. "אני ארס!" הכריז. "ואת הילדה חסרת התועלת שלי! ידעתי שתאכזבי אותי! עכשיו תרגישי את נחת זרועי."
רציתי לתקוף ולהילחם בדיימוס, אבל איכשהו ידעתי שזה לא יעזור. קלאריס הייתה צריכה לעשות את זה בעצמה.
"קלאריס!" אמרתי. היא הסתכלה לצד וניסיתי לתפוס את מבטה. "תילחמי בו!" אמרתי. "הוא רק דיבורים! קומי!"
"אני... אני לא יכולה."
"כן, את כן יכולה. את לוחמת!"
"מה אתה עושה?" ארס שאג. "התחנני לרחמים, ילדה!"
קלאריס התנשמה ברעד. היא אמרה מאוד בשקט. "לא."
"מה?"
היא שלפה את החרב שלה. "נמאס לי לפחד ממך."
דיימוס תקף, אבל קלאריס הדפה את המכה. היא הזדעזעה מעט אבל לא נפלה.
"אתה לא ארס," אמרה קלאריס. "אתה אפילו לא לוחם טוב."
דיימוס נהם בתסכול. כשהוא תקף שוב, קלאריס הייתה מוכנה. היא מרפקה אותו ודקרה אותו בכתף- לא עמוק, אבל מספיק כדי להכאיב אפילו לאל זוטר.
הוא יילל בכאב והתחיל לזהור.
"אל תסתכלי!" אמרתי לקלאריס.
הסתובבנו. דיימוס התפוצץ לאור זהוב- הדמות האמיתית שלו- ונעלם.
נשארנו לבד חוץ מעיזי הליטוף, שמשכו בבגדים שלנו, מחפשים נשנוש.
האופנוע חזר לצורתו המקורית- מרכבה עם סוסים.
קלאריס הסתכלה עלי במבט מתרה. היא ניגבה את הקש והזיעה מפניה. "לא ראית את זה. לא ראית שום דבר מזה."
חייכתי. "עבודה טובה."
היא הסתכלה בשמיים, שכבר נהפכו אדומים מאחורי העצים.
"תעלה על המרכבה," אמרה קלאריס. "יש לנו עדיין נסיעה ארוכה."

מספר דקות אחר כך הגענו למעבורת סטטן איילנד, ונזכרנו במשהו חשוב: אנחנו על אי. המעבורת לא לקחה מכוניות. או מרכבות. או אופנועים.
"מצוין," מלמלה קלאריס. "מה אנחנו עושים עכשיו? נוסעים דרך גשר ורזו.נה?"
שנינו ידענו שאין מספיק זמן. היו גשרים לברוקלין וניו ג'רזי, אבל בכל אחד מהם ייקח שעות לחזור למנהטן, אפילו אם נצליח לשכנע אנשים שזו מכונית רגילה.
ואז קיבלתי רעיון. "ניסע בדרך ישירה."
קלאריס הקדירה פנים. "למה אתה מתכוון?"
עצמתי את העיניים והתחלתי להתרכז. "סעי ישר קדימה. לכי!"
קלאריס הייתה כל כך לחוצה שהיא לא התנגדה. היא נסעה ישר קדימה, קראה "דיו!" ודרבנה את הסוסים. הם נסעו ישירות לכיוון המים. דמיינתי את המים הופכים למוצק, את הגלים הופכים למשטח ישר כל הדרך למנהטן. מרכבת המלחמה התנגשה בגלים, וכך, כשעשן הנשימה החם של הסוסים סביבנו, נסענו ישר לנמל ניו יורק.

הגענו למזח כשצבע השקיעה השתנה לסגול. האנטרפד, המקדש של ארס, היה קיר ענק של מתכת אפורה לפנינו. הסיפון מלא במסוקים ומטוסים. החנינו את המרכבה בשיפוע, וקפצתי החוצה. בפעם היחידה הייתי שמח להיות שוב על קרקע יבשה. להתרכז בלהשאיר את המרכבה מעל הגלים היה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי אי פעם. הייתי מותש.
"כדאי שאני אלך לפני שארס יגיע," אמרתי.
קלאריס הנהנה. "הוא כנראה יהרוג אותך מיידית."
"כל הכבוד," אמרתי. "אני חושב שעברת את הטסט שלך."
היא עטפה את ידיה במושכות. "בקשר למה שראית, פרסי. מה שאני מפחדת ממנו – "
"אני לא אגיד לאף אחד."

היא הסתכלה עלי באי נוחות. "פובוס הפחיד אותך?"

"כן. ראיתי את המחנה בוער. את החברים שלי מתחננים לעזרה, ולא ידעתי מה לעשות. לרגע, לא יכולתי לזוז. הייתי משותק. אני יודע מה הרגשת."
היא השפילה את עיניה. "אני, אה... אני חושבת שאני צריכה להגיד..." נדמה שהמילים נדבקו לגרון שלה. לא הייתי בטוח שקלאריס אמרה תודה אי פעם.
"אל תזכירי את זה." אמרתי לה.
התחלתי ללכת, אבל אז היא קראה, "פרסי?"
"כן?"
"כשראית, אה, כשהייתה לך את האשליה על החברים שלך..."
"את היית שם," הבטחתי. "רק אל תגידי לאף אחד, בסדר? או שאני אצטרך להרוג אותך."
חיוך חלש הופיע על פניה. "להתראות."
"להתראות."
הלכתי לרכבת התחתית. זה היה יום ארוך, והייתי מוכן לחזור הביתה.