הארי אוכל

אמרתי לעצמי: מספיק עם השטויות, גרהס, אתה לא יודע לכתוב פיקצרים, אתה סתם כותב שטויות ומקווה שיפרסמו את זה  

הגיע הזמן לשנות. הגיע הזמן להיות רציני. 

אז נזכרתי במה שלמדתי בשיעור ספרות על אמנות הסיפור הקצר וליתר ביטחון קראתי את הערך המתאים בויקיפדיה.

סיכמתי כמה נקודות חשובות על מבנה הסיפור ומאפייניו וניגשתי לכתוב את הפיקצר המאוד רציני שלי. 

אבל מה? 

כתבתי את הפאנפיק כשהייתי רעב. 

ויתור זכויות לג'ייקוש המקסימה שכתבה את הספר שנתן השראה לכולנו. 

הארי פוטר, הילד שנשאר בחיים, היה רעב.
לכן הוא הלך אל האולם הגדול כדי לאכול ארוחת צהריים.
אבל האולם הגדול היה ריק מאדם, והשולחנות לא היו ערוכים.
הארי פוטר הביט בשעונו והבין שהוא ישן יותר מדי ופספס את ארוחת הצהריים.
הארי פוטר היה בחצי הדרך אל חדר הנחיצות כשהוא נזכר שחדר הנחיצות לא מספק מזון.
הוא היה בחצי הדרך אל החדר שלו כשהוא נזכר שהוא אכל כבר את כל צפרדעי השוקולד שהיו לו.
הוא היה בחצי הדרך אל שיעור שיקויים כשהוא נזכר שפרופסור סנייפ מלמד את השיעור הזה.
הוא היה בחצי הדרך אל הערבה המפליקה כשהוא שאל את עצמו: "רגע, מה אני עושה?"
הוא היה בחצי הדרך אל החדר שלו, שם הוא התכוון לרבוץ במיטתו ולחשוב על אוכל, כשהוא פגש גמדון בית.
"שלום," אמר הארי בנימוס.
"שלום," ענה לו גמדון הבית ואז התפרץ בבכי.
"אף אחד- מעולם-עולם-אף פעם לא אמר לי ש- שלום, חוץ מדמבלדור והוא לא נחשב כי הוא משוגע!" יבב גמדון הבית בהתרגשות.
"אבל גם אני משוגע," אמר הארי, "כלומר, הברזתי מהשיעור של סנייפ, אני חייב להיות משוגע. הוא ישחט אותי ויעשה ממני שניצלים. אבל הייתי חייב לעשות את זה, אתה מבין? אני רעב!"
"רעב?" חזר גמדון הבית בהתלהבות, "גווילי ייקח את אדונילי ישר למטבחים! גווילי הוא גמדון טוב!"
גמדון הבית אחז ברגלו של הארי והתעתק.
הארי עבר יחד איתו אל המטבחים.
שם גמדוני בית לבושים במגבות ארגנו מגשים על גבי מגשים שכולם היו מלאים ב-
"שניצלים," לחש הארי פוטר ופיו התמלא רוק.
"שניצלים," הסכים איתו גווילי, הוא גמדון הבית שהעתיק אותו לשם, "שניצלים, שניצלים, שניצלים, שניצלים, שניצלים!"
"שניצלים, שניצלים, שניצלים, שניצלים, שניצלים!" הסכימו איתו שאר גמדוני הבית והחלו לפזם:
"שניצלים, שניצלים, הכנו רק שניצלים, זה מה שיש כאן לאכול! שניצלים, שניצלים, הכנו רק שניצלים, אדונילי יכול לזלול!
שניצלים שניצלים, אנחנו לא טובים באלתור שירים אבל אנחנו בהחלט יודעים להכין שניצלים!"
הארי פוטר מחא כפיים בהתלהבות והזיל דמעה.
אבל אז נפלו פניו.
"אבל אני בכלל לא אוהב שניצלים," הוא אמר.
את המהומה שהתרחשה מיד לאחר מכן קשה לתאר במילים.
גמדונים צרחו, הקירות רעדו, שניצלים עפו באויר.
כמה גמדונים הגדילו לעשות והטיחו את ראשיהם בקיר, תוך כדי שהם קוראים: "(הכנס כאן שם חמוד) רע/ה! (הכנס כאן את אותו שם חמוד) רע/ה!"
"עכשיו אדונילי ישאר רעב עד לארוחת הערב!" קרא גווילי ביאוש.
"הי, כולם להירגע!" קרא הארי.
ברגע שמילותיו יצאו מפיו כל הגמדונים התיישבו בשקט וחייכו חיוכים רגועים, אבל הארי פוטר ידע לפי ההבעות בעיניהם שהם עדיין היו לחוצים ומבוהלים.
"אמנם אני לא אוהב שניצלים, אבל אני יכול לאכול מהם בכל מקרה," אמר הארי, "אני חייתי עם הדרסלים במשך שנים, אני רגיל לאכול אוכל שאני לא אוהב. אני רגיל לאכול אוכל שאף אחד לא אוהב. מה זה משנה מה אני אוכל? העיקר שאני אהיה שבע!"
הארי פוטר שיפד שניצל על שרביטו והחל לאכול אותו.
גמדוני הבית מחאו כפיים.
וכך הארי פוטר אכל שניצלים עד ששבע ואז הוא חטף עונש בגלל שהוא הבריז מיום לימודים שלם.
הכל היה טוב.