הפלישה ללוריאן, נ.מ שש

"רוצי! רוצי! עכשיו!" הספאן שלי קוראת.

אני מביטה בצבאות ענקיים של מוגדוריאנים עם נשק מפציצים את משפחתי. היא אוחזת בידי כאשר היא מבינה שאני לא מתכוונת לזוז. היא דוחפת אותי אל החללית. אני לא רוצה לברוח. אני רוצה להלחם באומץ ולנצח את המוגדוריאנים במלחמה. "אין לנו ברירה!" היא צועקת אלי.

אני מבינה שאין לנו סיכוי מולם במלחמה הזו. טיפות מים מלוחות זולגות מעיני ואני מנסה להתנגד. אני לא רוצה לעזוב לבד. היא דוחקת בי להתקרב, ואני מוצאת את עצמי בתוך החללית. אני שמה לב שאני לא היחידה ששם. אני לא היחידה שזורקים אותה לחיים חדשים מבלי לדעת דבר. ישנם עוד שמונה ילדים כמוני. אני שמה לב שאני לא היחידה שבוכה. אני לא רוצה להכנע.

הם מסדרים אותנו בשורה, ואני עומדת ליד בן ובת שאני לא מכירה. פיטקוס לור, שאני מופתעת שלא עוסק במלחמה לוחש כמה מילים בלורית. הוא נוגע בגבי. מספר שש, זה השם שלי מעכשיו. אני לא רוצה לעזוב הכל. אני רוצה להשאר עם השם שהורי נתנו לי, אולי זה הזכרון היחיד שישאר לי מהם. הם בוודאי כבר נהרגו בידי המוגדוריאנים.

אני שוב מנסה לברוח ודוחפים אותי לאחת המיטות. אני חורטת את השם שלי שם, ומביטה בלוריאן מתפוצץ. הם השאירו הכל מאחור. אני בוכה כל היום הראשון, והדמעות הקרירות מלטפות את לחיי.

===============

יצא ממש קצר.