גשר

שאלום לכם אנשים! מהקורה?

אז לפני שאני מתחילה, ובתקווה שיאשרו לי, אני רוצה להקדיש את הפאנפיק הזה לMy name is lola המדהימה שכל הפיק הזה נולד מתרגיל כתיבה שהיא נתנה לי (כןכן, היא יושבת לידי וכשיש שיעור משעמם אנחנו נותנות אחת לשנייה תרגילי כתיבה). אז תודה לך לולה!

ובואו נתחיל, מקווה שתאהבו (:

אני מתיישבת לצד ג'ון ותשע אל מול הגארדים החדשים. ג'ון מנהל איתם שיחת חולין מנומסת, אבל אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לדבר.

עכשיו כשהוא חזר, אני מרגישה כאילו הכל חזר יחד איתו. כל מה שניסיתי להדחיק בתקופה האחרונה. כל הסבל, כל הכאב, הכל. כאילו בניתי סכר, ועכשיו ג'ון, רק בעצם נוכחותו, פרץ אותו.

אבל יש שם עוד משהו. משהו שלא היה שם קודם.

אני רוצה שהסכר הזה ייפרץ.

כבר הרבה זמן שאני מנסה להתכחש לרגשות שלי, להדחיק אותם. להזכיר לעצמי שהלב שלי שייך לשמונה. אבל עכשיו כשהוא כאן מולי, אני יודעת שזה בלתי אפשרי.

אני לא מצליחה להתרכז בכלום מלבד הגוון של שיערו, הדרך בה הוא מזיז את שפתיו, העומק המהפנט של עיניו. אני רואה במטושטש שתשע ושאר המתלמדים קמים ויוצאים מהחדר.

נשימתי נעתקת כשאני מבינה שאנחנו לבד, אבל אני יודעת שה בלתי אפשרי.

ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לפתח תקוות.

"שבע." הוא אומר, וליבי מחסיר פעימה.

אני מרימה את מבטי כמהופנטת, והוא מחזיר לי מבט.

"את בסדר?"

אני רוצה לשקר לו. להגיד שהכל בסדר. להעמיד פנים שאין כאב, שאין קושי, שאין סבל. אבל אני לא יכולה. "לא, ג'ון. אני לא בסדר."

הוא מהנהן. "לא. גם אני לא בסדר."

אני מסיטה את מבטי, לא מסוגלת לראות אותו כל כך קרוב, אבל עם זאת כל כך רחוק. כאילו תהום בלתי נראית פעורה בינינו. אבל היא קיימת.

הוא נוגע קלות בסנרי, דוחף את פניי בעדינות אך בתקיפות ככה שמבטינו שוב מצטלבים.

"אני מצטער שנעלמתי לכל כך הרבה זמן."

"זה בסדר."

הוא מניד בראשו. "לא, זה לא בסדר."

"כולם הסתדרו מצוין." אני יודעת שאני נשמעת אכזרית, אבל אני רוצה נואשות שייתרחק. הידיעה שהוא כל כך קרוב אליי - אם רק הייתי רוכנת מעט קדימה, אפינו היו נוגעים - אך עם זאת כל כך רחוק, די בה כדי להטריף את דעתי.

"לא אכפת לי אם כולם הסתדרו מצוין." קולו נשמע קשה פתאום. "שאלתי עלייך."

הוא באמת אמר את זה?

אני משפילה את מבטי ומנסה לעצור שטף דמעות שמאיים להטביע אותי. כל התקופה האחרונה, הקושי, הגעגוע, הייסורים - כולם מתנקזים לגל של דמעות שמציף אותי. זה לא בכי משחרר, בכי שאחריו אתה מרגיש טוב יותר. זה בכי שנדמה כאילו לא לעולם לא ייגמר. בכי אמיתי, מהלב.

ידוע מטפסת בעדינות מסנטרי אל לחיי, והוא מוחה את דמעותיי בקצה אצבעו. לאט לאט אני מחזירה את מבטי אליו, ובמשך זמן שמרגיש כמו נצח אנחנו פשוט עומדים שם, מפחדים לזוז, לדבר, לנשום - לעשות כל דבר שיהרוס את הרגע.

"ג'ון, יש מצב שאתה בא לעזור לי ב - "קולו של תשע מאחוריי שובר את הרגע הקסום.

ג'ון נועץ בו מבט מצמית, ואני מסתובבת בדיוק בזמן כדי לראות את גבו המתרחק.

"עוד לא קיבלתי תשובה."

אני מחזירה את מבטי אל ג'ון במהירות.

"לא, אני לא הסתדרתי." התשובה נפלטת מפי לפני מספיקה לחשוב עליה.

הוא מהנהן שוב. "אני יודע."

"ואתה?"

"גם לא."

הוא מתקרב אליי מעט, ואני מרגישה את נשימתי נעתקת. "אני אוהב אותך, שבע."

לרגע ההלם לא מאפשר לי להגיב, אבל אז אני מבינה את משמעות דבריו וההלם הופך לאושר. "גם אני אוהבת אותך."

הוא רוכן לעברי עוד קצת, ושפתינו נפגשות.

ובאותו רגע אני יודעת - התהום בינינו לא נעלמה. בהחלט לא.

אבל אנחנו יכולים להסתפק בגשר.