פרצה אחת קטנה- Loophole

*כל זכויות היוצרים שייכות לקיארה קאס , ריק ריורדן וכותבת הסיפור, אני לא מתכוונת להרוויח כסף מפרסום פאנפיק זה* 

***

"היי." אנבת' התיישבה על הספסל לצידי. "יום הולדת שמח."

בידיה היא החזיקה עוגה אישית גדולה ומעוכה עם ציפוי כחול.     

בהיתי בה. "מה?"

"היום 18 באוגוסט," אמרה. "זה יום ההולדת שלך, לא?"

הייתי המום. בכלל לא חשבתי על זה, אבל זה היה נכון. הבוקר הגעתי לגיל שש-עשרה- הבוקר, כשקיבלתי את ההחלטה לתת ללוק את הסכין. הנבואה התגשמה בדיוק בזמן, ואני אפילו לא חשבתי על כך שזה יום ההולדת שלי.

"תבקש משאלה," היא אמרה.

"אפית בעצמך?" שאלתי.

"טייסון עזר לי"

"זה מסביר למה היא נראית כמו לבנה משוקולד," אמרתי. "עם אקסטרה בטון כחול."

אנבת' צחקה.

הרהרתי לרגע, ואז נשפתי וכיביתי את הנר שעל העוגה.

חתכנו אותה לשניים, חצי לכל אחד, ואכלנו אותה בידיים. אנבת' ישבה לצדי וצפינו באוקיינוס יחד. רחשי צרצרים ומפלצות עלו מהיער, אבל מכל בחינה אחרת היה שקט מאוד.

"הצלת את העולם," היא אמרה.

"הצלנו את העולם יחד."

"ורייצ'ל היא האורקל החדשה, ככה שהיא לא תצא עם אף אחד מעכשיו"

"את לא נשמעת מאוכזבת במיוחד," ציינתי.

אנבת' משכה בכתפיה. "לא ממש אכפת לי."

"אה-הא."

היא הרימה גבה. "יש לך מהו לומר לי, מוח אצה?"

"יש מצב שתקרעי לי את הצורה."

"אתה יודע שאני אקרא לך את הצורה."  

ניקיתי פירורי עוגה מכפות הידיים שלי. "כשנכנסתי לנהר סטיקס כדי להפוך בלתי פגיע... ניקו אמר שאני חייב להתרכז בדבר אחד שמעגן אותי לעולם, שגורם לי לרצות להישאר בן תמותה."

אנבת' המשיכה לנעוץ מבט באופק. "כן?"

"ואחר כך, באולימפוס," אמרתי, "כשרצו להפוך אותי לאל, כל הזמן חשבתי-"

"אתה מה זה רצית להסכים."

"טוב, אולי קצת. אבל לא הסכמתי, כי חשבתי... שאני לא רוצה להישאר אותו דבר לנצח, כי המצב יכול תמיד להשתפר. וחשבתי גם..." הפה שלי היה יבש מאוד פתאום.

"על מישהי מסויימת?" שאלה אנבת' בקול רך.

הבטתי בה וראיתי שהיא מתאפקת לא לחייך.

"את צוחקת עליי," מחיתי.

"מה פתאום!"

"את ממש לא עושה את זה קל בשבילי, את יודעת."

ואז היא צחקה באמת, וחיבקה את הצוואר שלי. "בחיים אבל בחיים, אני לא אקל עליך, מוח אצה. כדאי שתתרגל לזה."

כשהיא נישקה אותי, הרגשתי כאילו המוח שלי נמס.

הייתי יכול להישאר ככה לנצח, אבל מישהו נהם פתאום מאחורינו: "הגיע הזמן באמת!"

פתאום חדר האוכל הפתוח נמלא אור לפידים וחניכים. קלאריס הובילה את המצותתים שהסתערו עלינו והרימו את שנינו על הכתפיים.

"היי, מה זה!" מחיתי. "אי אפשר לקבל פה טיפת פרטיות?"

"נראה לי שצמד האוהבים שלנו זקוק למקלחת קרה!" צהלה קלאריס.

"לאגם!" קרא קונור שוד.

ובקריאת הידד גדולה, הם נשאו אותנו במורד הגבעה, אבל השאירו אותנו קרובים מספיק זה לזה כדי שנוכל להחזיק ידיים. אנבת' צחקה כל הדרך, וגם אני לא יכולתי שלא לצחוק, גם אם הפרצוף שלי היה אדום לגמרי.

החזקנו ידיים ממש עד הרגע האחרון, כשזרקו אותנו למים.

אבל אני הייתי זה שצחק אחרון. יצרתי בועת אוויר על קרקעית האגם. החברים שלנו חיכו לשווא שנעלה, אבל תשמעו- כשאתה הבן של פוסידון, אין שום סיבה למהר.

ואם יורשה לי לומר, זאת הייתה הנשיקה התת מימית הגדולה ביותר בכל הזמנים.

***

*תודה רבה ל- nitancin, gagako ו- Riva Ash- שלושת המנויים הראשונים של הפאנפיק!!

ותודה רבה ל- Riva Ash (שוב 3>) ולמלורי, שהגיבו!!

פרק ראשון בקרוב!!*

הפרק הקודם		הפרק הבא