הדמעות האחרונות שלו

הטירה מהדהדת מרעשי פיצוץ, צרחות וצעקות. אגרטלי נוי, שעמדו שם בזמנים טובים יותר, נפלו והתנפצו.

מדרגות האבן היו שבורות. גופות שלא נאספו בהפסקת האש, או שנהרגו זה-כבר, נחו בלי-זיע על הרצפה ותרמו לאווירה המבעיתה ששררה שם.

דם היה בכל מקום שאליו פנו. המחזה היה מפחיד למדי.

מדי-פעם הייתם מבחינים בקללה הפוגעת במישהו, בלחש ההופך אוכל-מוות ליצור משונה, בכישוף נוראי.

הם עמדו שם, חמישתם, עמדו וחיכו. אוכלי-מוות ואנשי הוגוורטס התערבבו זה בזה ויצרו בלבול ובלגן.

מחוץ לחדר הנחיצות הההרוס. הם כיוונו את שרביטיהם לכל המקומות, ואז הגיע אורח בדמותו של פאיוס ת'יקנס.

"שלום, כבוד השר!" קרא פרסי. "כבר אמרתי לך שאני מתפטר?"

ת'יקנס הפך לקיפוד נפוח בהינף שרביטו.

"אתה צוחק, פרס?" 

"לא. הבנתי מה חשוב לי יותר."

החיוך שהתפשט על פני אחיו היה תגובה מספקת.

אבל הרגע המאושר לא נמשך עוד זמן רב.

פיצוץ מחריש אוזניים מוטט את האזור שהם היו בו. פיסות טיח ואבק, גז ולכלוך, עלו מן האוויר וזיהמו את הכל. הקומה רעדה, כאילו פגעו בה בקללה מכשילה. אך לא היא נפגעה.

"לא! לא! בבקשה, אל תמות!" קרא פרסי.

נער צעיר שכב על הרצפה בלי לזוז, צל חיוכו השובב חרות עדיין בתווי פניו. אבל ליבו לא פעם. נשימתו לא עלתה. החזה שלו נותר רדוד.

דמעה בודדה זלגה על פניו, ואחריה עוד אחת. הכאב מהפיצוץ שפגע בו עוד הורגש. ואז זה הפסיק. הדמעות עצרו. העיניים נאטמו.  

אבל לא... זה לא ייתכן. לא ייתכן שהוא... מת? רון בכה. מכעס, תסכול, מצער ומיגון. כלום לא עניין אותו יותר.

ולמרות שחלק ממנו סירב להאמין בכך, הוא ידע, בלי כל רצון לכך, שפרד כבר לא ישוב.