פרד

זה אבל שלאו דווקא רואים. זה התחושה שמלווה אותך כשמישהו מספר בדיחה, ואז אתה חושב איך שאתה היית מספר אותה הרבה יותר מצחיק. כי אתה כבר לא יכול לספר בדיחות, ואני לא מסוגל, כי אז באות הדמעות.

פעם הדמעות היו זרות. ממש לעיתים רחוקות הם ביקרו, ועכשיו הם חברות ממש טובות. 

רק להיזכר בתאום האהוב, המצחיק והאכפתי. להיזכר שהוא לא יציץ מעבר לפינה עם עוד רעיון משוגע, או שהוא לא ישרת עוד לקוח בחביבות. כל מדף עם המוצר שעליו  מזכיר לו אותו. את הנסיונות, בדיקות, שעות של ניסוח מתכונים מדויקים, הרכבת כלים שנונים.

יש בו גאווה, על מה שתאומו מת למען, אבל געגוע חד, מצליף וכואב. כל ספה, כל שיר, סיפור או מנגינה, מבליח בו הנפש האהובה של תאומו.

מנסה כל בוקר מחדש להשתקם, לחייך חיוך ענק בלי שהעצב יעיב עליו. כל בוקר, אותו חיוך, אותו העצב. 

מנסה כל ערב מחדש לקבוע משהו כיף וקליל בלי שאשמה תדקור אותו. כל ערב, אותו סיפור, אותו ניסיון כושל.

אשמה על כך שהוא שמח בעוד תאומו מת, מצפון על כך שפרד היה רוצה שימשיך בחייו, יקום מהעצב, יחייך חיוך, ימציא מוצר, ימצא אהבה.

ג'ורג', אומר לעצמו, תתגבר! פרד לא היה מניח לך לשקוע ככה! אבל זה אף פעם לא עובד. אולי לכמה רגעים בודדים. אבל אז שריטה של געגוע.

כל יום משתדל לבקר מישהו אחר, לשבת לתה, לנשנש משהו, לספר בדיחה. לשכוח מהצרה.

בוקר אחד נבט בו החלטה, לצרף את רון לחנות. ביחד איתו ליצור דבר מושלם, יפיפה, מצחיק וחכם על שמו של פרד, כמוהו.

רון הסכים, ולפעמים תוי פניו הזכירו לו את תאומו, אבל תמיד ידע שזו אשליה.

יורד על רון את אותן הירידות שירד עם פרד, צחק איתו והשתדל לשמוח כפי שפרד היה רוצה.

אבל הגעגוע צורב, הורס, חורץ דמעות על לחי שהכירה עד כה רק את רטט הצחוק והשמחה, השלווה והאומץ, כעת לומדת להכיר היטב את ההתנשמות והגרון החנוק, את הבכי שנוזל מבעד לריסים, את השיניים הצמודות חזק בניסיון לעצור את הבכי, בהבנה שבכי יבוא בכל זאת, והרפיון בשרירים.

הוא יקום מהאבל והצער, הוא ייצא מזה. אבל קודם הוא צריך תקופת קליטה והשתקמות. השלמה עם המצב.

יפחה אחת אחרונה עד השבירה הבאה.

הוא מצליח לשמוח, להיות מאושר.

נשוי + 2 הוא מצליח להיזכר בתאומו גם בחיוך. בפניו המתוקים של בנו הזהים לשלו, שזהים לשל פרד. 

בילדיו השובבים והחכמים הוא מתנחם, ומאושר. מאושר מאוד, גם אם יש לילות שאשתו מחבקת אותו שעות ארוכות בהרגעתו, בגעגוע יחד איתו.