נוויל לונגבוטום - הנבחר

בספר החמישי, בסוף, מגלה דמבלדור להארי שהארי לא היה חייב להיות ה"נבחר". גם הוריו של נוויל לונגבוטום התחמקו מוולדמורט שלוש פעמים. אז חשבתי,מה היה קורה אילו לא הארי אלא נוויל היה ה"נבחר"? תחשבו על זה רגע, מה היה קורה אילו במקום הארי נוויל היה הילד שייעודו להרוג את וולדמורט? אם נוויל היה זה שמציל את אבן החכמים? נוויל היה זה שהצלקת הייתה על ראשו? בואו נראה..

"הלילה היה רטוב וסגרירי. הלורד וולדמורט התקדם כעת לאורך רחוב חדש וחשוך יותר, וסוף סוף הוא ראה את הבית. פרנק ואליס לונגבוטום לא יידעו, שלחש הפידליוס הופר. הם לא הסיטו את הווילונות, והוא ראה אותם דרך החלון הגבוה. הגבר הגבוה שיחק ובידר את ילדו בן השנה שצחק בצחוק גדול. דלת נפתחה והאם נכנסה, אומרת  דברים שוולדמורט לא יכל לשמוע. היא לקחה את בנה שישב על ברכיו של אביו ובחיוך גדול נישקה לבעלה. היא יצאה מהחדר יחד עם בנה בזרועותיה לכיוון חדר השינה. וולדמורט נכנס דרך השער החורק, אבל בני הבית לא שמעו. וולדמורט הרים יד לבנה וארוכת אצבעות עם שרביט שברעש די גדול פוצץ את הדלת. הוא נכנס אל הבית כששמע קולות ריצה וצעקות: "אליס זה הוא! קחי את נוויל ורוצי מכאן! לכי! אני אעכב אותו, לכי!" וולדמורט צחק. איך יעכב אותו כשאפילו לא לקח את השרביט מהספה? הוא הרים את ידו הלבנה לכיוון פרנק לונגבוטום ובעודו צוחק הוא אמר: אבדה קדברה. הגופה של לונגובטום נפלה הרצפה ברעש. הוא דילג מעל הגופה, והחל לעלות במדרגות לכיוון חדר השינה. כשנכנס לחדר ראה, שגם היא לא לקחה את שרביטה. איזה טיפשים, שסמכו על האנשים הלא נכונים! הוא שמע את צרחותיה המפוחדות וצחק. "זוזי. זוזי ולא תפגעי" אבל האם לא זזה ממקומה והתחננה: "בבקשה! בבקשה, אעשה הכל, רק אל תפגע בו אל תפגע בו!" וולדמורט לא ידע אם להתעצבן או לצחוק. מצד אחד היה חבל על מאמציה הנואשים להציל את בנה, מצד שני, היה חבל לבזבז זמן... "זוזי, עמדי בצד ילדה טיפשה.. "

"בבקשה! הרוג אותי במקומו, בבקשה! רחמים! " ולדמורט היה יכול להעיף אותה מהעריסה או לשתק אותה, אבל אולי עדיף לחסל את כולם.. אבדה קדברה!  האור הירוק זהר בכל החדר וגם אליס, כמו בעלה, נפלה כמו בובת סמרטוטים. ועכשיו.. הגיע הזמן לשים קץ לאיום בן השנה שבכה בתוך עריסתו. הוא הרים את שרביטו והתענג על רגע האושר הקטן. אבדה קדברה! ובן רגע הוא הפך לכלום, לרוח, הוא היה חייב להתחבא, אבל לא כאן, לא בהריסות הבית עם הילד הלכוד והצורח, במקום אחר, רחוק מכאן....

דפיקה חזקה נשמעה בחדרו ומיד אחר כך: "נוויל! בוקר טוב! קדימה הגיע הזמן לקום!" סבתו העירה אותו בקול רם מחלום מתוק. בחלום הוא היה כבר בוגר. הייתה לו מין גלימה ארוכה כזאת ומקל מוזר בידו. הוא הרים את המקל פעם אחת, ושלושה עצים יפים וגדולים עמדו מולו. הוא הרים את המקל שוב, והעצים הפכו לשיחים. הוא הרים את המקל בפעם השלישית, והעצים שהפכו לשיחים נעלמו כלא היו. הוא יידע שסבתו תצחק עליו, הרי אין דבר כזה קסמים. בזמן שצחצח שיניים הוא נזכר לפתע שהיום זה ה-30 ליולי ומחר יהיה יום הולדתו ה-11. הוא קיווה שסבתו זוכרת את זה, שלא כמו בפעם הקודמת, שהוא חיכה כל היום למתנה או לפחות לברכת יום הולדת, אבל התאריך נשכך מליבה של סבתו. באותו ערב הוא הזכיר לה, ובתור מתנה היא העניקה לו ארוחה "חגיגית" שרק כדי לא להעליב אותה הוא אכל אותה. 

"סבתא, שוב חלמתי על הגלימה והקסמים ש - " "כמה פעמים אמרתי לך? קסמים וקוסמים לא קיימים בעולם האמיתי!!" אמרה סבתו הכועסת והגישה לו את ארוחת הבוקר. גם הפעם, היא הייתה קצת יותר מידי על האש, ולא הייתה הכי טעימה שיש. הוא קייוה שסבתו תהיה הראשונה שתעלה את הנושא על יום הולדתו, אבל היא שתקה כל הארוחה. "את יודעת.. מה יהיה מחר נכון?" נוויל שאל בהיסוס כשסיים את ארוחתו. "לא, מה יהיה מחר?" נוויל קם ממקומו עם הצלחת ואמר: "אה.. מחר יום שלישי ה-31 ביולי.. את יודעת שמחר זה ה - " אבל סבתו קטעה אותו שוב: "נכון! איך יכולתי לשכוח? מחר זה טורניר הטאקי! תודה שהזכרת לי חמוד, כעת כך בבקשה את הצלחות מלוכלות לכיור..." נוויל המאוכזב לקח גם את צלחתה של סבתו והתקדם לכיור. "אה, נוויל שכחתי להגיד לך, מחר יבוא אלינו אורח" כשנוויל הסתובב והביט בסבתו בפליאה, היא הוסיפה כאילו שכחה: "רק לתקן את הגג, לא משהו מיוחד.." נוויל הסתובב חזרה וחשב על שנת הלימודים הקרבה. הוא צריך עוד להגיד לסבתו שברצונו לעבוד בית ספר. הוא רגיל שמתייחסים אליו כאל ילד מוזר, אבל הילדים בכיתה שלו היו הכי גרועים מכל הכיתות שבהם היה. הוא התכוון לדבר איתה עוד היום, אבל כל היום היא התחמקה ממנו. למחרת הוא התעורר בתחושת ציפייה, שאולי היא בכל זאת לא שכחה. אבל בסלון לא היה שום שלט של "יום הולדת שמח נוויל!" או מתנה קטנה על הספה. במקום הזה עוד ארוחת בוקר שרופה נחה על השולחן. "תזכור שהיום מגיע מישהו לתקן את הגג, תתנהג יפה" היא אמרה לו במקום ברכת בוקר. הם סיימו לאכול בשקט ולפני שנוויל הספיק לומר משהו קמה סבתא והניחה את צלחתה בכיור וניגשה לחדר בשביל להתלבש. נוויל קם והבין שכנראה גם היום הוא לא יצליח לדבר איתה. השעה שמונה הגיעה, ונשמעה נקישה די חזקה על הדלת. נוויל קם לפתוח אותה, אבל לפני שהספיק לעשות צעד וחצי, נפתתחה הדלת בעוצמה חזקה כל כך, שהיא התנדנדה על צירה ונפלה על הרצפה ברעש חזק ומחריש. נוויל ההמום הביט מעלה, והופתע עוד יותר כשראה איש גדול ממנו לפחות פי שתיים. גובהו היה בערך שניים וחצי, והאיש התכופף כדי לעבור בדלת. "בן 11 אה?" הוא אמר בחיוך ונכנס לסלון, כאילו זה היה ביתו מלידה. "איך אתה יודע??" שאל נוויל, המום עוד יותר. "מה זאת אומרת?" שאל הענק הוא הסתובב לעבר סבתא של נוויל, וכשנוויל הביט בה הוא נפתע לגלות שהיא מחייכת חיוך רחב. "לא סיפרת לו?" "היא לא סיפרה לי מה??" שאל נוויל ומרוב בלבול והלם התיישב על הספה. "רציתי שתהיה לו הפתעה היום" היא אמרה ואז פנתה לנוויל "תכיר, זהו רובאוס האגריד, שומר הקרקעות של בית הספר הוגוורטס" "הוא מה?!" שאל נוויל והעביר את מבטו מסבתו ואל האגריד ואז חזרה. "תראה, אני יודעת שבוודאי יש לך המון שאלות, אבל בו נתחיל לאט לאט. אתה קוסם." נוויל הביט בה בהלם וחשב על כל הפעמים שאמרה לו שקוסמים אינם קיימים ושהוריו מתו בתאונת דרכים..

למחרת הוא נפרד מסבתו ויצא עם האגריד לקנות ספרים. נוויל הביט שוב ברשימה ואמר: "את כל זה אפשר לקנות בלונדון?" שאל נוויל את האגריד. "אם זה מישהו שיודע לאיפה ללכת".

האגריד היה כל כך גדול, שכל האנשים הסתכלו רק עליו ושלושה נתקעו בעמוד. כולם פינו לו את הדרך ולנוויל היה קל ללכת בלי שייתקלו בו. לבסוף הגיעו לפונדק קטן ועלוב והאגריד נעצר כל כך מהר שנוויל נתקל בו וכמעט נפל. "פונדק הקלחת הרותחת. פה זה מקום מפורסם". נוויל הביט מסביב. נראה היה שהאנשים שהלכו ברחוב לא שמו לב לפונדק הקטן. הם נכנסו פנימה.

"המשקה הרגיל שלך האגריד?" שאל המוזג כשראה את האגריד נכנס לפונדק. נוויל ראה שהפונדק בפנים קטן יותר ממה שנראה מבחוץ. "אני לא יכול טום, אני גאן בשביל העסקים של הוגוורטס" אמר האגריד והצביע בראשו לכיוון נוויל. "אל אלוהים," אמר המוזג ויצא מהדלפק "האם זה - האם ייתכן - ?" פתאום כל הלקוחות שפטפטו במרץ מקודם השתתקו. השתררה דממה. "פלאי פלאים, נוויל לונגבוטום... איזה כבוד" המוזג לחש ויצא מהדלפק. הוא רץ לעבר נוויל ולחץ את ידו עם דמעות בעיניים. תוך כמה שניות נוצר טור מהלקוחות שישבו בשביל ללחוץ את ידו של נוויל. אחרי שכמה מהאנשים חזרו שוב כדי לקבל עוד לחיצות ידיים, האגריד הוציא את נוויל מהמון הלקוחות והם יצאו דרך החצר האחורית. "אני אמרתי לך? אני אמרתי לך שאתה מפורסם!" אמר האגריד וזרח מרוב אושר. בחצר האחורית הייתה חומת לבנים גדולה, בגובה של שני האגרידים וחצי נוויל. "שלושה לגובה.. שנים לרוחב.." מילמל האגריד ויחד עם מטרייה קטנה וורודה הוא נקש על הלבנים וספר. פתאום נשמעה חריקה מוזרה והלנה שבא נגע האגריד התחילה לרטוט. מיד אחרי זה נוצר בלבנה חור והוא גדל וגדל, עד שנהיה לחור מספיר גדול שאפילו האגריד יוכל לעבור. "ברוך הבא לכולנו לסימטת דיאגון" האגריד חייך לנוכח תדהמתו של נוויל. נוויל רצה להכנס לאחת החנויות, ולהתחיל לקנות, אבל אז הוא נזכר: "האגריד, אין לי כסף, אז איך אני -" "אתה אל תדאג, אתה חשבת שההורים שלך הם מתו מבלי שהם ישאירו בשבילך כלום? התחנה הראשנה שלנו היא גרינגורטס. מנהלים אותו גובלינים" "גובלינים?!" "כן, אתה אף פעם אל תתעסק עם גובלינים נוויל. בגלל זה רק מישהו משוגע ינסה לגנוב שמה בגרינגוטס.." ואכן, כשהגיעו לבניין הגבוה מכולם, ולבן כשלג, עמד ליד דלתות ארד מבריקות, לבוש בגדי ארגמן וזהב, "כן זה גובלין" אמר האגריד. הם נכנסו לתוך אולם שיש ענק ועל שלט שהיה על אחד הקירות היה חקוק: "לנכנס ברוך הבא, אך דבר אחד תדע, מי שבגזילה אשם כך או ככה ישלם - לא רק אוצרות תמצא כאו בבטן האדמה. אזהרה היא לבאים: סוף גנב אינו נעים" "כמו שאני אמרתי, רק משוגע הוא ינסה לשדוד את המקום הזה פה" אמר האגריד. גובלין אחר לקח אותם לתוך מנהרה חשוכה, ושם הוא שרק. תוך שנייה באה עגלה קטנה. נוויל והאגריד נכנסו לעגלה (האגריד במאמץ מסויים) והעגלה התחילה לדהור במהירות. נראה היה שהגובלין בכלל לא ניווט, הוא רק ישב והביט בנוויל בעניין מסויים. כשהעגלה עצרה לבסוף, נוויל יצא מהעגלה ועזר להאגריד. האגריד הושיט לגובלין מפתח זהב זעיר, וזה פתח בעזרתו את הדלת שעמדה לפניהם. הדלת נפתחה, וכשהעשן התפזר נוויל נדהם לגלות ערימות קטנות וגדולות של מטבעות זהב, גבעות של מטבעות כסף, הרים של מטבעות קטנים מנחושת. "זה הכל שלך" חייך האגריד. האגריד עזר לנוויל להכניס ערימה קטנה של כסף לתוך שק קטן והם יצאו מהכספת. "ועכשיו למה שמו שבכספת שבע מאות ושלוש עשרה" "מה זה המה שמו בכספת שבע מאות ושלוש עשרה?" שאל נוויל את האגריד בתמיהה. "אני אסור לי להגיד" אמר האגריד במסתוריות "זה סודי ביותר. עסקים של הוגוורטס. דמבלדור כבודו הוא סומך עלי. אם אני אגלה לך, זאתי תהיה סכנה לתפקיד שלי" הם המשיכו לנסוע בעגלה הטרופה וכשהגיעו לדלת, נוויל קיווה לראות בפנים יהלומים נוצצים, או לכל הפחות משהו גדול וזהוב. אבל בפנים היייתה רק חבילה קטנה ומצומקת, שנחה על הרצפה. האגריד הרים אותה ושם אותה לתוך אחד מכיסיו הרבים במעילו הגדול. הם יצאו מגרינגוטס ונכנסו למאדם מלקין. אחריה הם נכנסו לעוד חמש חנויות ואז בסוף, אחרי שקנו גם שרביט, הם הכלו לאכול גלידה. נוויל ביקש מהאגריד שיספר לו עוד על הוגוורטס. "יש את עניין הבתים" האגריד אמר תוך כדי שהוא מלקק גלידה שנמסה. "איזה בתים?" "בהגוורטס, אתם לא הולכים הביתה בסופו של היום. אתם שם ממיינים אתכם שם לבתים, ושם אתם ישנים. יש את גריפינדור, בית האמיצים, סליתרין, בעיקר ילדים שרוצים כוח, רייבנקלו, החכמים, והפלפאף, ששם כל הטובי לב. אומרים שלשם הולכים כל האיטיים, אבל אני חושב שזה שטויות, אני חושב ש -" נוויל קטע אותו ואמר בעצב: "בטח אני אהיה בהפלפאף.." "זה עדיף הפלפאף מסליתרין! לשם הלכו כל הקוסמים שהתקלקלו, שם זה היה אתה-יודע-מי!" נוויל הרים את גבותיו בהפתעה "אתה-יודע-מי למד בהוגוורטס??" "כן, אבל זה היה לפני המון המון שנים.." הם סיימו את הגלידה וביקרו בחנות האחרונה: הכלבו של איילופס לדורסי לילה. הם ייצאו משם עם כלוב ענקי ותנשמת צחורה בשם הדוויג. נוויל גמגם בתור תודה ואז הם חזרו הבייתה. נוויל היה מאושר לשמוע שהוא קוסם, וכל ערב היה מבקש מסבתו להראות שוב את אותו אלבום תמונות של הוריו. ב-1 לספטמבר, האגריד בא לקח את נוויל וסבתא שלו יצאה לקניות. כשהגיעו לתחנת הרכבת, האגריד נתן לו פתק ואמר: "עוד 10 דקות הרכבת שלך היא יוצאת, אז בפתק הזה כתוב פה הכל, ואני פשוט עכשיו חייב ללכת.. ביי נוויל!". נוויל הביט בפתק וראה שהיה כתוב שם: "רציף 9 ושלושה רבעים" הוא הביט בפליאה בפתק ואז שאל: "האגריד, אתה בטוח שזה הפתק הנכון? פשוט כתוב פה רציץ תדעה ושלושה רבע- " נוויל הרים את ראשו והופתע לגלות כי דיבר אל אוויר. הוא הביט הנה והנה, אבל האגריד כבר הלך. הרכבת שלו יוצאת עוד עשר דקות, והוא לא מכיר שוב רציף 9 ושלושה רבעים. מה הוא אמור לעשות עכשיו?. 

"הכל מלא מוגלגים, כמובן.." הוא שמע לפתע קול וקפץ בהפתעה. הוא ראה משפחת ג'נג'ים, ומיהר בעקבותיהם. "קדימה פרסי, אתה ראשון" אמרה איישה נמוכת קומה והפצירה בנער גבוה וגינגי עם עגלה למהר. הוא חייך, ואז רץ עם העגלה לכיוון המחסום של עגלת הכרטיסים. נוויל הביט בפליאה כשהנער עבר רך המחסום כאילו היה רק אוויר. "עכשיו אתה, פרד" הוא שמע את האישה אומרת לנער גינגי אחר, שהיה דומה כמו שתי טיפות מים לאחיו התאום. "אני לא פרד, אני ג'ורג'. באמת אשה, את קוראת לעצמך אמא שלנו? את לא רואה שאני ג'ורג'?" הוא קרא ואחיו הניד בראשו עם חיוך. "סליחה גורג, קדימה מתוק תתקדם לעבר המסלול" אמרה האישה והנער התקרב לעבר המחסום. "סתם עבדתי עלייך, אני פרד" הוא אמר ופתח בריצה לכיוון המחסום. אחרי שגם אחיו נעלם ככה, נוויל התקרב לאישה, ואמר: "סליחה, איך, איך אני בדיוק.." "גם להוגוורטס?" שאלה האישה בחיוך "גם רון חדש, אל תדאג. כל מה שצריך לעשות זה לרוץ לעבר המחסום. אל תהסס ואל תפחד, אחרת תהיה התנגשות" "אה.. תודה" אמר נוויל. הוא הסתובב לעבר המחסום ונשם עמוק. הוא פתח בריצה, ולא הצליח לעצור. המחסום התקרב והתקרב, ונוויל חיכה להתנגשות. אבל היא לא הייתה. הוא יצא לתוך אוויר פתוח, ומ=נשמע קול צפירה חזק. הוא פתח את העיניים וראה מולו רכבת קיטור ארוכה ואדומה. מסביבו עמדו ילדים בגילו, נרגשים ומפטפטים.

הוא עקף קבוצה של ילדים מפטפטים ועמד מול הרכבת הדומה. זהו זה. מעכשיו, הוא יותר לא הילד המוזר הזה שעושה דברים מוזרים וקריפיים. שם, לא ילעגו לו. שם, לא יעליבו אותו. שם, ממש לא יהיה כמו פה. הוא מצא תא ריק ואז הכניס קודם את הדוויג ואז ניסה להרים את מזוודתו. הוא ניסה כמה פעמים, אבל ללא הצלחה. המזוודה שלו הייתה כבדה מדי. "רוצה עזרה?" זה היה אחד מהתאומים הג'ינג'יים מקודם "כן, תודה" נוויל אמר והוריד את מזוודתו בהקלה. "היי פרד! בוא תעזור!" התאום השני הגיע וביחד הם הצליחו להרים את המזוודה של נוויל לתוך התא. "אתה נראה לי מוכר.." אמר אחד התאומים פתאום. "יו ג'ורג', זה לא..?" "ברור שכן! נכון?" התאום השני שאל את נוויל. "מה?" הוא שאל. "נוויל לונגבוטום" שניהם אמרו ביחד. "אה, כן.." אמר נוויל, מובך. התאומים נתנו מבט בנוויל וירדו מהרכבת. נוויל התיישב וכבר השתוקק לנסוע להוגוורטס. נוויל שקע בחלומות איך ייראה בית הספר, ומה יקרה כשיחזור. לפתע נפתחה הדלת, והצעיר שבילדים הגינגיים נכנס פנימה. "מישהו יושב פה? פשוט כל שאר המקומות תפוסים" נוויל הניד בראשו והילד התיישב. הילד בחן אותו ומבטו נתקע על המצח של נוויל. "אתה..." "כן" ענה נוויל והרגיש איך הוא מסמיק. הילד כנראה ראה את המבוכה על פניו של נוויל לכן הוא אמר: "אגב, אני רון. ואתה? בעצם, לא צריך לשאול, אתה הרי נוויל לונגבוטום..." ככה הם דיברו ודיברו וכל אחד סיפר קצת על המשפחה שלו, על החברים ועל החיים מהצד שלו. ככה עבר הזמן, והם בכלל לא שמו לב שכבר החשיך, ושהם מתקרבים להוגוורטס. רון הוציא לפתע מכיסו עכברוש, ואמר: "זה סקאברס. הוא היה העכבר של פרסי, ועכשיו הוא שלי. גורג הראה לי קסם שיכול להפוך אותו לצהוב, תראה.." הוא בדיוק עמד להראות לנוויל את הקסם, אבל פתאום - דלת התא נפתחה וילדה עמדה שם.  "שלום. אתם עדיין לא לבושים? הרגע הייתי ליד הנהג, והוא אמר שבקרוב מגיעים להוגוורטס. אני כל כך מתרגשת להגיע לשם, אף אחד מהמשפחה שלי לא קוסם, ולכן הייתי ממש מופתעת לקבל את המכתב, אבל שמחתי, הרי הוגוורטס זה בית הספר לקוסמות הכי טוב שיש. אני ממש מפחדת שבגלל שאני בת מוגלגים אני לא אצליח. למדתי את כל הספרים בעל פה, אני רק מקווה שזה מספיק." היא אמרה הכל כל כך מהר שנוויל ורון התבלבלו כבר במילה "הוגוורטס". היא התיישבה במקום פנוי, ואז הצביעה על השרביט של רון ואמרה: "אתה עושה קסם? תראה לי גם" רון היה קצת מופתע, אבל הוא כיחכח בגרונו הרים את שרביטו ואז אמר: "לימון וחמנית זה טוב, העכברוש הזה צהוב" הם חיכו כמה שניות, אבל לא קרה כלום. "הקסם הזה לא יעיל במיוחד מה? אני התאמנתי בכמה קסמים פשוטים בבית וכולם הצליחו לי. טוב, כדאי שתתחילו להתלבש, תכף נגיע" היא קמה וייצאה מהתא. אבל אחרי חצי שנייה היא חזרה ואמרה: "אגב, אני הרמיוני גריינגר. ואתם?" "אני רון וויזלי" מילמל רון. "אני נוויל לונגבוטום" נוויל אמר. לשמע שמו, הרמיוני חייכה ואמרה: "באמת? טוב, אני יודעת עליך הכל, כמובן הרי אתה מופיע ב"היסטוריה מודרנית של הקסם" וב-"עלייתם ונפילתם של כוחות האופל" וב-"אירועים חשובים בקוסמות המאה העשרים"." נוויל נראה מופתע. הרמיוני ייצאה ונוויל ורון הסתכלו זה על זה. "לא אכפת לי איפה ישימו אותי, העיקר לא איתה" נוויל חייך ואמר: "אתה יודע, זה אולי נשמע מוזר, אבל יש לי הרגשה שנהיה חברים טובים" רון הרים את גבותיו ואז קם והתחיל להתלבש מבגדים רגילים לגלימה של הוגוורטס. 

                                                  הסוף

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי. כל הזכויות שמורות לגיי קיי רולינג. הכל הוא פרי יצירתה של רולינג רק אני שיניתי כמה דברים..