צמרמורת

אני לא בטוחה שהדירוג מוצדק, אבל זה די אפל ועדיף להיזהר מאשר להצטער.

xoxoxo

שירי

וולבורגה בלק לא הייתה משוגעת.
אולי היא הייתה נערה לא נעימה, גזענית גסת רוח שנאחזה בצרור של דעות קדומות וסטראוטיפים, אבל היא לא הייתה משוגעת.
לא עד שלב מסוים.
ואז, ללא אזהרה מוקדמת, בלי שאף אחד יבין מה גרם לשינוי, היא פשוט הייתה.

פעם היא הייתה נערה רגילה, שנהגה להסתובב עם נערים, שלמרות היותם גזענים גסי רוח כמוה, היו רגילים. אייברי, רוזייר, בן דודה אוריון, דרואלה שהייתה ארוסתו של אחיה... וטום. אבל טום מעולם לא היה כזה; לא גס רוח, לפחות לא בגלוי, ולא רגיל. מאוד לא רגיל. טום תמיד היה מוזר, ותמיד עשה דברים מוזרים מאוד, ויחסית לעובדה שהם היו חבורת אריסטוקרטים שאהבו לרכל, לאף אחד לא היה באמת אכפת.

באותו יום שבו זה קרה, טום שוב עשה דברים מוזרים מאוד. במקרה הזה, לבלות בחדר השירותים של הבנות בקומה השנייה יום אחרי שמצאו שם גופה. הוא ביקש מוולבורגה להיפגש שם מוקדם יותר באותו היום, וכשהיא דילגה על ארוחת הצהריים שלה כדי להצטרף אליו היא לא הייתה בטוחה לגמרי מה היא תמצא.
הוא חיכה לה בכניסה לשירותים, חוסם את שטח הראיה שלה. "וולבורגה," הוא הזהיר אותה "לפני שתיכנסי, אני צריך שתבטיחי לי שאת עדיין... מאמינה במטרות שלי. שאת עדיין מאמינה בי. ושלא משנים האמצעים, רק התוצאות. את מבטיחה?"
"אני מבטיחה, אני מבטיחה" היא אמרה בחוסר סבלנות, מנסה להציץ מעבר לכתפו. הסקרנות אכלה אותה, ובכל מקרה, מה היה יכול להיות כל כך נורא? היא בטח קראה דברים יותר גרועים בספרייה המשפחתית שלה. אבל זאת הייתה הספרייה המשפחתית של משפחת בלק, אחרי הכל, אז זה כנראה לא היה קשה מאוד.

הוא זז לבסוף, נותן לה לצעוד אל תוך החדר ונועל את הדלת מאחוריה. על הרצפה שכבה גופה. "זאת לא...?" קולה היסס ודעך.
"הנערה שמתה אתמול?" הוא השלים משפטה "כן, זאת היא."
"אבל... הגופה... המשפחה לא באה לקחת אותה?"
"כן, הם באו" הוא נופף בידו בחוסר סבלנות "אבל אשליה פשוטה עשתה את העבודה. הם מוגלגים. הם לעולם לא ישימו לב להבדל."
"בסדר" היא אמרה, וזה היה בסדר. לא היה אכפת לה בכלל מהבוצדמית הקטנה. "בשביל מה אנחנו צריכים גופה?"
"בשביל ההורקרוקס, כמובן" הוא הביט בה בחיוך, כאילו כדי לבחון את תגובתה. היא התנשפה. זה היה משהו שאפילו היא מעולם לא קראה עליו כמו שצריך. משהו אפל. "הרצח כבר בוצע והנשמה כבר פוצלה" הוא המשיך "אנחנו רק צריכים לגרום לפיסה לחוש... בנוח, בביתה החדש."
"ובשביל זה אנחנו צריכים גופה" היא אמרה, עיניה פעורות.
"כן" הוא הסכים בעצבנות, והתחיל לסדר נרות סביב הגופה, בארבעת כיווני הרוח, והושיט לה ספר. "תקריאי את זה בשבילי, בזמן שאני מדליק את הנרות?" זאת לא הייתה באמת שאלה, על אף נימת קולו המנומסת. היא פתחה את ספר הכישוף הישן והחלה לדקלם את הלחש, למרות שלא הבינה לחלוטין את כל הלטינית. כשסיימה, הנרות הבהבו פעמיים וכבו. טום הציץ בהוראות הרשומות בכתב יד זעיר וצפוף ונראה מרוצה.
הוא פתח מחברת - האין זה יומן מוגלגי? - ואז, ללא אזהרה, לקח פגיון עתיק למראה ופתח את חזה של הנערה המתה. בארשת ניצחון, הוא שלף את הלב, הקר והמת, שטפטף דם על כל הרצפה. וולבורגה צרחה. הוא היסה אותה במבט מהיר וסחט את הלב מעל היומן, מוציא דם. משום מה, הדפים לא נפגעו כלל. לאחר מכן הוא ביתר את הלב לארבעה חלקים והדליק מחדש את הנרות. היא הביטה בו שורף כל חתיכה מעל נר, לא מסוגלת להפסיק להסתכל. עברה בה צמרמורת. לבסוף, כשסיים, הוא תפס בידה. "זה החלק שבו אנחנו צריכים אותך, וולבורגה יקירתי" הוא אמר וסגר את היומן "דם משרת שניתן ברצון, כדי לחתום את הקסם."
אבא שלה תמיד הזהיר אותה לא לתת את הדם שלה בשביל אף קסם, אבל כבר לא היה לה אכפת. היא רק רצתה ללכת הביתה. היא כמעט לא הרגישה את החתך, רק צפתה בדם הנוזל על הכריכה, טיפה לאחר טיפה. כשהחווה בידו במעין תנועה שמסמנת שהיא יכולה ללכת, היא כמעט נפלה על בהונותיה בניסיון לברוח מהחדר.

"וולבורגה" היא הסתובבה כששמעה את טום קורא לה "וולבורגה," הוא חזר ואמר "אני בטוח שאת מבינה למה אני לא יכול לתת לך ללכת כשאת יודעת את כל זה." הוא חייך.
ליבה זינק לגרונה. האם הוא עומד להרוג גם אותה, כמו את ילידת המוגלגים שעתה וולבורגה הרגישה כלפיה בפעם הראשונה רחמים? האם הוא עומד לשמור את גופה, ולמצוא משרת חדש שיעזור לו עם הטקס הזה, עם הרשע הזה, וחוזר חלילה?
"להרוג אותך?" טום הרים גבה, כאילו הוא קורא את מחשבותיה "לא, וולבורגה היקרה שלי, אני לא מתכוון להרוג אותך. הוכחת את עצמך כעוזרת נאמנה, להוטה ביותר. אני חושב שלחש זיכרון יספיק."
האם זה יספיק? האם היא לא רק תזכה לחיות אלא תוכל גם לא לזכור דבר? וולבורגה הרגישה את פניה נמסות בהקלה. אור השמש הזורם מהחלונות נראה פתאום כל כך בהיר, כאילו היום היה היום היפה ביותר, והדם שזרם על הרצפה נראה הרבה פחות מפחיד, כמעט כמו יין, כמעט מעורר תיאבון. הכל בעולם נדמה לפתע נהדר, מדהים ממש. וולבורגה לא יכלה לעמוד בזה יותר. היא פרצה בצחוק.
"כן," טום עודד אותה, מהנהן בראשו "כן, תצחקי וולבורגה. זה מצחיק."
זה באמת היה מצחיק. היא צחקה כל כך חזק ששפתיה נדמו מתוחות בצווחת כאב ודמעות זלגו על לחייה.
"זאת בדיחה," טום המשיך לדבר תוך כדי שהוא סידר את זיכרונה כרצונו בעווית של שרביט "כל זה זאת בדיחה אחת גדולה, אחת טובה, יש לציין. האין זה משעשע?"

שנים אחר כך, הבן הצעיר שלה שואל אותה מה היא יודעת על הורקרוקסים, והיא בטוחה שהיא יודעת משהו, אבל היא לא זוכרת מה. משום מה כל מה שהיא מסוגלת לחשוב עליו זה צחוק ובדיחה אחת גדולה, אחת טובה, יש לציין.

היא לא מנסה לחפור יותר מידי בנושא. תמיד כשהיא מנסה להעמיק במחשבותיה, עוברת בה צמרמורת.