בת השאול

תקופה: 10 שנים לאחר "גורלו של אפולו" (בנוסף, כל הקאנון מתרחש כאן, אבל לפני זמן. זה פחות מתקשר לפאנפיק עצמו.)

ז`אנר: הומור, הרפתקאות, מתח, קצת רומאנס.

דירוג:  pg13 (הדירוג pg13 הוא הדירוג הכללי; רוב ההתחלה מבוססת על G, אך יש תיאורי נשיקות בהמשך ואף יינתן דירוג R לפרקים עם תכנים מסויימים, מומלץ מגיל 10+) 

שיפ: היילי/ג'יימס, האנה/מייקל, מלודי/קאי, ועוד שיפים כלליים שתכירו בהמשך. בעיקרון ההתחלה היא ג'ן.

פאנדום: פרסי ג'קסון (הפאנפיק מבוסס על זה כפאנדום כללי - מחנה החצויים וכדומה. הפאנפיק הוא לא על פרסי ג'קסון עצמו. אני בכל מקרה אתן זכויות יוצרים, זה לא אמור להפריע לכם.)

אורך: ארוך (;

תקציר: ילדה ישראלית בשם הילה רייס מגלה על עצמה את האמת - היא בת של אל יווני... האל הכי פחות צפוי, הכי חמקמק ומפתיע. יחד עם חבריה, האנה וג'יימס, היא יוצאת למסע חיפושים לשחרור המוות מכבליו בשנית.

דיסקליימר: וויתור זכויות לריק ריירדן. אני לי שום כוונה להרוויח כסף או פרסום מהפאנפיק.

הערות: הפאנפיק הוא AU, יש מלא דברים שהמצאתי, אבל זה לא פוגע בעלילה. לפני כל פרק בדירוג R תופיע אזהרה נפרדת. הסיפור הוא למעשה אוטוביוגרפיה נחמדה מלאה בהומור, הרפתקאות ואפילו אנגסט.

כל ציטוט מתחת לכותרת הוא למעשה רמז למה שיהיה בפרק.

פרק 1

אני הולכת אל הלא נודע, כלומר כיתה

"גברת דודס הסתערה עליי. בעיניים שלה הייתה אש של ניצחון, כאילו סוף-סוף עשיתי את המעשה שכל השליש היא חיכתה שאעשה."

(ריק ריירדן, פרסי ג'קסון והאולימפיים 1)

OoOoOoO

כן, כן, אני יודעת מה אתם חושבים.

הנה עוד סיפור מעפן על ילדה שחושבת שהיא גיבורה בגלל שיש לה סיפור ילדות מחורבן, והיא יתומה וכו'. 

אבל מה שקרה לי הוא די משונה. אני עדיין די בטוחה שזה לא קרה לאף-אחד אחר מ... טוב, אני מציעה שתראו בעצמכם.

                                                                                                                                ***

היי. אני הילה רייס. אני בת שתיים-עשרה. לפני שנתיים אני ואמא שלי טסנו לשליחות של חמש שנים בניו-יורק.

ואני רוצה לציין משהו. אני בדיוק כמו רוב הקוראים של זה. מישראל. 

מה ששמעתם.

בכל מקרה, נשלחתי לפנימייה. אני לא יתומה לגמרי - למרות שזה מרגיש אחרת לחלוטין - אבל אמא שלי, אַלי, החליטה שזה המקום המתאים לי.

כששאלתי אותה לאן אלך ללמוד, כשהגענו לכאן, היא הביטה בי כאילו רק נזכרה שיש לה בת בגיל 9. בגדול היא תמיד מתעלמת ממני. היא עובדת "בשביל הממשלה", לטענתה - אבל אף פעם לא האמנתי לתירוץ הנדוש הזה. 

רוב היום היא מול המחשב, לא שואלת "מה שלומך?", "איך היה?", ואפילו כשאני חוזרת הביתה בחג המולד (אנחנו לא חוגגות אותו, אבל יש לי חופש בפנימייה) או בסוף-שנה היא לא מדברת איתי.  

אני פשוט לא מעניינת אותה. תמיד תהיתי למה היא פשוט לא זורקת אותי לרחוב. 

בואי אני אספר לכם קצת על עצמי. נולדתי בשניים-עשר למאי, בתל-אביב, ועד גיל שתיים-עשרה למדתי בבית ספר "שורשים". אבא שלי מת לפני שפגשתי אותו, והמחשבה עליו גורמת לי קור בלבד. קור וכעס שנטש אותי עם אישה שלא בטוח מכירה אותי. 

תמיד הייתי שונה, או מיוחדת, איך שתרצו להגדיר "מוזרה". אני דיסלקטית עם הפרעת קשב. כל מקום שאהבתי היה עם היסטוריה של מוות, כששמעתי על מעשי רצח לא התחלחלתי, ובעיקר - אהבתי חושך. לא בדיוק 'לא פחדתי', אלא פשוט אהבתי. ככה הרגשתי הכי בנוח, הכי בטוחה ומוגנת. אולי זה קשור לעובדה שבאותם רגעים אפלוליים אף-אחד לא ראה את הפרצוף המכוער שלי. שיהיה. 

יש לי רק חברה אחת מכל העולם, כולל מישראל - קוראים לה האנה לורן, והיא לומדת איתי בפנימייה. היא תמיד מנסה לנחם אותי, והיא תמיד מצליחה, כי היא היחידה שלא נרתעת מהפרצוף שלי.

שמעתי את היועצת מדברת עליי לא פעם - היא אמרה שהמראה שלי מבהיל הרבה אנשים, ושבסביבתי מתנחלת תחושת פחד בלתי-מוסברת. 

זה באשמת אמא ואבא שלי, ואין להם מה לדבר עלי כאילו אני בראתי את הפחד האנושי, אבל בפנימיית אולוויס אתה תמיד תהיה אחראי לכל מה שקורה ברדיוס של מטר ממך.

אבל אני לא כזאת מכוערת. לא עד-כדי-כך שאנשים פוחדים ממני. כאילו, יש הבדל בין פחד לבין הרתעות או חשש, ולא הצלחתי להבין את זה אף פעם. 

יש לי שיער ערמוני ועיניים שחורות. לא חומות-כהות, כמו שכל הנערות המתבגרות מתרצות, אלא ממש שחורות. תחשבו על דבר שחור ותכפילו - זה הצבע של העיניים שלי. 

השילוב שלהן ושל השיער הוא נוראי. נראה כמו... כמו... דביבון. פשוט אין לי מילים לתאר את זה.

יש לי תספורת קארה, אף שמעולם לא הבנתי למה אמא שלא דאגה לי אף-פעם תגרום לי להראות מטופחת. אפילו שהשיער שלי לא גדל מגיל חמש, זה נראה פשוט לא-טבעי. אני תמיד חובשת כובע ברט כזה להסתיר את הפנים, אבל אני אגיד שיש לי אף מנומש ושפתיים חיוורות, לא משנה כמה אודמים אני שמה.

תמיד הייתי כחושה, בגובה ממוצע, עם עור כהה יחסית אבל לא אפרו-אמריקאי או משהו. הבגדים האהובים עליי הם מעיל עור מלאכותי עם רוכסן כסף, מכנסיים בדוגמה צבאית ונעלי סניקרס לבנות. בצורה מוזרה הם תמיד גדלו איתי. 

ואני חובבת ספרים, במיוחד כאלה טרגדיים ועצובים. הם קצת הזכירו לי את עצמי.

כולם נמצאים בחדר שלי, מוחבאים מתחת למזרון המיטה, כי אמא שלי מחרימה אותם בכל פעם שהיא נתקלת בהם. היא אף-פעם לא באה להחליף לי מצעים, אז לא חששתי שהיא תמצא אותם. 

בגדול, הדירה העלובה שלנו מורכבת ככה: חדר שינה לי, חדר שינה לאמא, מטבח וסלון משולב, שירותים ומקלחת בחדר אחד. אפילו מרפסת אין. בשנה הראשונה שלנו פה ילדים זרקו על הדירה ירקות רקובים, ולמרות שהם נקנסו בסוף, אמא האשימה אותי בזה, וזה היה נוראי. היא האשימה אותי בעצם קיומי? היא זאת שהוציאה אותי החוצה! 

ובחדר שלי יש מיטת יחיד, סל בגדים, כיסא פלסטיק מול דרגש (פינת עבודה), ואין בה מנורות. החיים שלי חשוכים.

                                                                                                                                 ***

הכל התחיל ביום האחרון שלי ללימודים. התעוררתי באגף גילאי שתיים-עשרה והאנה ישבה במיטה מתחתי וחייכה. "בוקר טוב!"

זה היה בוקר רע,פיזית. קמתי עם כאב-ראש ובחילה, מחלום זוועתי מלא שלדים ורוחות.

החיוך של האנה נמחק. היא תמיד ידעה כשמשהו הציק לי. "קרה משהו?" שאלה.

"אני לא מרגישה טוב," עניתי.

חברתי נשכה שפתיים בדאגה. "טוב... יש בארון העזרה ראשונה כדור... אבל כדאי שנזדרז, יש שיעור עם גברת אנטי." היא הסיטה את השיער החום שלה מהעיניים.

האנה ממש יפה. היא רזה ובגובה שלי, יש לה עור בהיר, שיער חום, עיניים ירוקות מושלמות, והיא ממש אוהבת לשלב טורקיז עם שחור, כמו הטישרט והמכנסיים שלבשה היום. היא גם חבשה תמיד כובעי מצחייה, אבל לא כדי להסתיר את הפנים כמוני. הפרצוף שלה מנומש לגמרי, והיא מחייכת באופן קבוע. כך שיש לה גם קצת גומות. והיא חולה על שיעורי טבע וחקלאות. נקודה שהייתה די רגישה לי, היא שהאנה הייתה יכולה להיות מקובלת אלמלא הייתה חברה שלי. אבל לא אכפת לה מרכילויות - זה מה שאני הכי אוהבת בה. 

דרך אגב, "גברת אנטי" זה לא השם האמיתי של המורה למדע וביולוגיה. קוראים לה "גברת אנטלין", אבל היא שונאת את כל התלמידים ולכן זה הכינוי שהצמדנו לה. 

ניגשנו לכיתה מספר C2. רוב התלמידים היו שם, מדברים וצוחקים ומספרים אחד לשני את השמועות שבכל סוף שנה גברת אנטלין עושה לתלמידים שלה צלקות בעזרת סכין. האנה ואני התיישבנו בשולחן בקצה הכיתה, והקולות נגדעו בבת-אחת כשגברת אנטי בעצמה נכנסה לכיתה.

"שקט!" היא סיננה בקול הצרוד שלה, והזכירה לי יותר מתמיד מכשפה מקומטת. "היום נסיים ללמוד על צדק," המשיכה בקול מרושע. 

את אפילו לא התחלת, חשבתי לעצמי בכעס. כזאת גברת אנטי. היא לא תערוך מסיבה או שיעור כיפי כי זה היום האחרון ללימודים - היא רק תוודא שלא תהנה יותר מדי, כאילו היא מענה בבית-סוהר. 

יש לה שיער אפור דליל ופנים מקומטות, והיא לובשת רק בגדים ארוכים, לא משנה כמה חם בחוץ. פעם היא לימדה אותנו לטינית, ותודה לאל שזה נפסק, כי היא הייתה נועצת בי מבטים חשודים כל הזמן והייתי משתגעת.

מתברר שכמעט נרדמתי, כי לפתע הקול שלה הגיח במחשבותיי וקרא, "אבל נראה שלעלמה רייס יש הרבה מה להגיד בעניין, נכון?"

כולם הביטו בי. המוח שלי הצטלל במהירות. "9 שעות, 55 דקות ו־30 שניות," עניתי, בלי להבין איך ולמה. גברת אנטי נראתה המומה, וכמוה שאר התלמידים.

כמעט מיד היא חזרה להבעה החמוצה הרגילה שלה. 

"אם כן, הקשבת להסבר שלי?"

"כן," פלטתי.

"אינני מצפה שזה יקרה שוב," אמרה. "דעי לך את מוזרותו של העולם. את תתפלאי לראות מה ביכולתי לגרום - כן, תתפלאי מאוד..."

היא חייכה בעונג מפלצתי כאילו המחשבה מסבה לה עונג. "הזכירי לי נא את שמך הפרטי?"

"אה... הילה," גמגמתי. 

"אילה..." היא לחשה. גברת אנטי מעולם לא הצליחה להגות את השם שלי כשורה. "אתם יודעים, פרחחים, לי נמאס מכם. למה שלא ניקח את העלמה הצעירה, אילה רייס, שתדגים לכולנו מה קורה למי שמעצבן את הסגל?"

"הליכה למשרד המנהל?" קרא מישהו, וכולם צחקו.

"שתוק, סטיוארט!" היא צרחה. "גם למנהל בהחלט נמאס לנהל פה את בית הפרחחים הזה. לא, לא, אני עומדת להראות לכם מה קורה למי שמרגיז אותי!"

היא התקרבה לשולחן שלי, לפתה את זרועי ומשכה אותי החוצה. ניסיתי להשתחרר, אבל למורה הזאת הייתה אחיזת ברזל. ניסיתי לחבוט בה, אבל היא סטרה לי ואני צעקתי בכאב.

"הילה!" צרחה האנה בפחד.

גברת אנטי הוליכה אותי לכיתה סמוכה. לנגד עיניי, היא הלכה וגבהה, שערה השחיר, ידיה ארכו, והיא הייתה מכוסה בגלימה מבריקה. לא ראיתי את הרגליים שלה. הרמתי מבט מבוהל לפניה. הפה שלה צימח ניבים בגודל שיני כריש, והיה מלוכלך בדם. רציתי לצרוח, אבל שותקתי למקום. היא חייכה אבל לא הסתערה.

גברת אנטלין הייתה ערפד.

		הפרק הבא