בת השאול

פרק 3

אנחנו תופסות טרמפ על מזחלת צמחים

"דהרנו במכונית לאורך כבישים כפריים חשוכים. הרוח טלטלה את השברולט. הגשם שטף את החלון הקדמי. לא ידעתי איך אמא מצליחה לראות משהו, אבל הרגל שלה לא הרפתה מדוושת הגז."

(ריק ריירדן, פרסי ג'קסון והאולימפיים 1)

הערה ייחודית: פרק חדש כל שבוע

OoOoOoO

לא הבנתי מה היא רוצה (או בעיקר – למה היא נראית כאילו מתכננים לי מסיבת הפתעה), אבל האנה הרצינה מהר מאוד והחרב הייתה לה ביד כך שהעדפתי לא להתקוטט.                        

  "אנחנו חייבות לעוף מפה," היא מלמלה וניסתה לפתוח את בריח החלון.                                                

 "אה... עכשיו?" החוורתי.                                                                                              

 "כן," אישרה האנה.                                                                                                                            

"אבל..." גמגמתי, מתקשה למצוא את המילים הנכונות.                                                             

"כן?"                                                                                                                                          

"הם יחפשו אחרינו...אני לא יכולה פשוט לברוח!"                                                                        

"אפילו אחרי שתקפה אותך ערפדה, אני התעלפתי ואת כמעט נהרגת?"                                                           

זה לא היה בצחוק. בדרך כלל האנה מאוד נחמדה. אם היא מתחצפת אליך זה אומר שהיא לחוצה נורא. "טוב... תני לי לפחות לקחת את התיק."                                                                     

האנה גיחכה. הסבתי מבט וראיתי שהתיק-מזוודה ששימש אותי לכל השנה היה מונח ליד הארון שבו הסתתרתי מגברת אנטלין. "אה הא!" קראה האנה. היא לא הייתה מרוכזת בי, רק הצליחה להוריד את הבריח מהחלון. היא בנתה סולם משולחן וכיסא מורה, וטיפסה עליו.                  

"בואי," אמרה.                                                                                                       

"השתגעת?" קראתי. "זה נורא מסוכן!"                                                                

"אחרי כל מה שעברת לקפוץ מגובה שתי קומות יהיה מסוכן?"                                                                 

ברור שכן. אבל חשקתי שיניים והצטרפתי אל האנה בשקט.

מסרתי לה את המזוודה ושתינו קפצנו מהחלון, נוחתות בבוסתן שליד בית-הספר. הגובה היה בערך שתי קומות, אבל אני מוכנה להישבע שלפתע כר דשא רך תפס את מקום האדמה היבשושית, כך שלא שברנו שום דבר. האנה כבר התרוצצה מסביב כשאני רק התרוממתי. היא עצמה את עיניה ולחשה מילים בסינית – לא, לא סינית. יוונית.                                                

"מה את עושה?" צעקתי מתנשפת.                                                                                            

 "מתפללת לאלה פיתיה, שתקשר אותי לאמא שלי," היא ענתה.                                               

  האלה פיתיה? אלוהים, כנראה השתגעתי. או שהאנה מותחת אותי במתיחה אכזרית.                                 

 בחנתי אותה. הזרועות שלה היו שרוטות. האף שלה דימם. החולצה שלה חוררה. נבהלתי, והבנתי שאני לא נראית יותר טוב.

קול חריקה מרוחק נשמע. ניסיתי לאתר את מקורו, כשלפתע זינקה מולנו מזחלת, כמו מזחלת שלג מיושנת שהסתובבה שנתיים בג'ונגל. היא הייתה בעלת מושבים מכוסים עלים. בקצה התנוסס צמח טורף. היא הייתה עטופה עלעלים וגבעולים ירוקים, מקושטת פרחים צבעוניים ומחופה על ידי קשת שיח פטל. גלגלים שבריריים נשאו אותה.

האנה נכנסה פנימה ללא כל היסוס, ונכנסתי אחריה. בבת-אחת נכרכה סביבי קנוקנת חומה. צרחתי בבהלה, אבל האנה הרגיעה אותי בטענה שזאת "חגורת בטיחות". מה שלא ממש הרגיע אותי.

בפנים נשמע קול: "שלום, כאן מאיה, שותפת דמטר, אלת האביב והפריון, וגם כשאני נוסעת ב "טַסִיטָטְרֵנוֹ" המקודשת, אני לא שוכחת לחגור, גם אם זאת קנוקנת!"

האנה אמרה שהמרכבה מחוברת לערוצי הפסטו (או משהו כזה) באולימפוס, וזה השלב שבו הייתי בטוחה שהיא פסיכופתית נמלטת. מפנימייה לבית משוגעים – מה עדיף?

כולי יצאתי משליטה כשהמזחלת נהדפה קדימה והתחילה לטוס – פשוטו כמשמעו – מתוך הבוסתן,  דוחפת עצים ומשטחת אותם כאילו היו נייר. היינו במהירות של איזה מיליארד קמ"ש, ואני הרגשתי כאילו הקיבה, המעיים, והמוח שלי נשארו על כר הדשא מתחת לקומה השנייה. בחלון הפעור בין ענפי התפוח, ראינו שאנחנו חוצים את ניו-יורק בטיל. הכל היה כתמונה מטושטשת ופתאום אחז בי צורך עז להקיא. האנה בעצמה נראתה די חיוורת, ואחזה בקנוקנת שלה עד שמפרקי אצבעותיה הלבינו. לא ידעתי כמה זמן עבר, אבל ראיתי נופים מטושטשים שבהחלט לא היו שייכים לניו-יורק, אז שיערתי שעבר זמן לא מועט.

"שלום, כאן מומוס, ליצן החצר של  האולימפוס, ואני שמח לבשר כי הגעת ליעדך – מצר לונג איילנד, מחנה החצויים, מרגלות הגבעה. אנא השאר את רכבך, אשר את המיקום, והפקד דרכמה בידי פיתיה הנכבדה והורך האולימפי. תודה רבה, ואל תשכח – אם תכבד את האלים, מהגג לא תצנח!"

יצאתי מהמרכבה בפה פעור. מעלינו התנשאה גבעה גבוהה אך שטוחה בעלת מרפסת גדולה, מלפניה עומד עץ אורן, ומתחת צמח לו עמק יפהפה, מלא עצים ושיחים, אילנות נוי, פירות הדר טריים, שקדיות וערוגות פרחים, שנתחמו בתוך הקף שלוש קילומטר של דשא ירוק ועסיסי. במרכז שכנה סוכה משיש לבן שכיסו אותה גפנים.                                                                                               

מולנו, ממש ממש קרוב, הייתה גדר עץ נמוכה יחסית, ומעליה שלט מיושן: "תותים בקטיף עצמי". העפתי מבט וראיתי שממרגלות הגבעה השתרעו שדות תות ענקיים, ובכל פעם שהרוח נשבה בכיוון שלנו היא הדיפה ריח מתקתק של הפרי.

תהיתי מדוע האנה הביאה אותי לקטיף תותים עצמי. שתבינו – היום הולדת שלי במאי. עכשיו היה יולי.

לידי האנה החנתה את המרכבה, ונשאה תפילה דוממת, כנראה לאותה אישה שעזרה לה. אחר כך היא שלפה מתיק היד שלה מטבע גדול וזהוב, שלא הספקתי לראות מה היה עליו, והשליכה אותו על המדרכה. במקום להתגלגל בנקישות המטבע נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה, ובטיימינג מושלם עף על האנה תפוז.

"זהו זה," אמרה ושפשפה את ידיה בשביעות רצון.

"היי, האנה," אמרתי בחשש. "יש מצב שאת מסבירה לי מה הולך פה?"

"כמובן," היא צחקה. "אבל הכל שם. קדימה."

לא זזתי סנטימטר. רק תקעתי בה מבט כועס. "מה?" היא דרשה לדעת.

"אני לא הולכת איתך לשום מקום! את מטורפת!" צעקתי. לא יודעת מאיפה הכעס הזה השתלט עליי, כמו הרגע שבו חנקתי את גברת אנטלין. "מקשקשת על אלים ועל כל מיני שטויות! לוקחת אותי לכל מקום שבא לך, כאילו אני רועה גרמני! אז עכשיו תקשיבי לי – אני לא השפחה שלך! ואני לא זזה מפה עד שאת מסבירה לי הכל על המתיחה האיומה הזו!"

האנה נראתה שבורה, וזה ממש לא ריכך אותי. הייתי מוכנה לקרב, שתענה, רק שתענה –

"מצטערת, הילה. הייתי אמורה להשגיח עלייך."

"להשגיח עליי?!" צרחתי. "הכל היה חלק מתוכנית? את לא באמת חברה שלי? תודה רבה על הכנות, האנה, אבל אני עפה מפה. המזחלת המקוללת הזאת לא עזרה לי בכלל. בא לך לדבר? היית צריכה לעשות את זה קודם. ואם היית אמורה להשגיח עליי, איך זה שהמפלצת ההיא כמעט הרגה אותי בזמן שאת שכבת לך מעולפת ללא כל דאגות מלבד הראש שלך? אותך אני לא צריכה. עכשיו, כאות תודה מסויג אני ייתן לך להחליט מי הולכת קודם."

"מצחיק," סיננה האנה. ואז מלמלה לעצמה, "בטח בת ארס."

"לאן הבאת אותי?"

"אמרתי לך, תביני הכל למעל –"

"לא למעלה!" צעקתי. "כאן ועכשיו! מה זה המקום הזה?"

"זה," ענתה האנה בשלווה מעושה, "מחנה החצויים. עכשיו בואי לפני ששתינו נלך מהעולם!"

הפרק הקודם		הפרק הבא