יומני החצויים

הרמס נהם. "כמובן. בדקתי את מצלמות האבטחה באזור. דיברתי עם נימפות הרוח. הגנב היה בבירור קאקוס." 
"קאקוס." היו לי שנים של תרגול כשזרקו שמות יווניים שלא הכרתי. זו מיומנות שלי. אנבת´ אומרת לי כל הזמן לקרוא ספר של מיתוסים יווניים, אבל אני לא רואה את הצורך. זה קל יותר לתת לאנשים להסביר דברים. 
"קאקוס הזקן, "אמרתי. "אני בטח צריך לדעת מי זה ... " 
"הו, הוא ענק," אמר הרמס בביטול. "ענק קטן, לא אחד הגדולים." 
"ענק קטן." 
"כן. אולי שלושה מטרים." 
"אוקיי אז, "אמרתי. 
"הוא גנב ידוע. גנב פעם את הבקר של אפולו." 
"חשבתי שאתה גנבת את עדר הבקר של אפולו".
"ובכן כן. אבל עשיתי את זה לפניו, ועם הרבה יותר סגנון. מכל מקום, קאקוס תמיד גונב דברים מהאלים. הוא מאוד מעצבן. הוא היה מסתתר במערה בגבעת הקפיטול, שבה נוסדה רומא. היום הוא במנהטן. מתחת לאדמה, אני בטוח." 
נשמתי נשימה עמוקה. ראיתי לאן זה הולך. "עכשיו אתה תסביר לי למה אתה, אל רב-עוצמה, לא יכול פשוט להחזיר את המטה שלך בעצמך, ולמה אתה צריך אותי, ילד בן שש-עשרה, לעשות את זה בשבילך".
הרמס היטה את ראשו. "פרסי, זה נשמע כמו סרקזם. אתה יודע טוב מאוד האלים לא יכול להסתובב ולהשמיד ערים של בני תמותה כשאנחנו מחפשים פריטים אבודים שלנו.אם נעשה את זה, ניו יורק תושמד בכל פעם שאפרודיטה תאבד את מברשת השיער שלה, ותאמין לי, זה קורה הרבה. אנחנו צריכים גיבורים לסידור כזה." 
"אהה. ואם אתה הולך לחפש את המטה בעצמך, זה יכול להיות קצת מביך. " 
הרמס קפץ את שפתיו. "בסדר. כן. האלים האחרים בוודאי ישימו לב. גנבו ממני, אל הגנבים. ואת הקדוקאס שלי עוד, לא פחות, סמל הכוח שלי! היו לועגים לי במשך מאות שנים. הרעיון הוא נוראי מדי. אני צריך שזה יפטר במהירות ובשקט לפני שאני הופך לצחוק של האולימפוס. "
"אז ... אתה רוצה שנמצא את הענק הזה, נחזיר לך את הקדוקאס שלך, ונחזיר לך אותו. בשקט." 
הרמס חייך. "איזו הצעה טובה! תודה. ואני אצטרך את זה לפני חמש בערב, כדי שאוכל לגמור את המשלוחים שלי. הקדוקאס משמש כציוד החתימה שלי, ה- GPS שלי, הטלפון שלי, אישור החניה שלי, ה- אייפוד שלי, באמת, אני לא יכול לעשות דבר בלעדיו." 
"בחמש." לא היה לי שעון, אבל היה די בטוח שעכשיו כבר אחת לפחות. "אתה יכול להיות יותר ספציפי לגבי המקום שבו הקדוקאס? " 
הרמס משך בכתפיו. "אני בטוח שאתה יכול לגלות את זה לבד. ורק אזהרה: קאקוס נושף אש." 
"כמובן, "אמרתי.
"ותיזהר עם הקדוקאס. הקצה שלו יכול להפוך אנשים לאבן. הייתי צריך לעשות את זה פעם אחת עם היצור הנורא הזה ששמו באטוס ... אבל אני בטוח שתזהר. וכמובן שתשמור את זה בתור הסוד הקטן שלנו." 
הוא חייך בניצחון. אולי דמיינתי שהוא איים עלי שאם אני אספר לאיש על הגניבה הוא יהפוך אותי לאבן.
פי הרגיש לפתע כמו נסורת. "כמובן." 
"אז תעשה את זה? " 
רעיון עלה בדעתי. כן - אני מקבל רעיונות לפעמים. 
"מה דעתך על סחר בסחורות? "הצעתי. "אני עוזר לך עם המצב המביך שלך. אתה עוזר לי עם שלי." 
הרמס זקף גבה. "על מה אתה חושב? " 
"אתה אל הדרכים, נכון?" 
"כמובן." אמרתי לו מה אני רוצה בתמורה.
הייתי במצב רוח טוב יותר כשחזרתי לאנבת. סידרתי שאני יפגוש את הרמס במרכז רוקפלר בחמש, ומשאית המשלוח שלו נעלמה בהבזק של אור. אנבת ´חיכתה ליד אתר הפיקניק שלנו, זרועותיה שלובו.
"נו? "שאלה. 
"חדשות טובות." אמרתי לה מה עלינו לעשות. 
היא לא סטרה לי, אבל היא נראתה כאילו היא רוצה. "נראה שיש לנו הגדרה אחרת לגמרי לחדשות טובות, ולמה שנרצה לעזור להרמס? " 
"הוא לא כל כך נורא," אמרתי. "וחוץ מזה, שני נחשים תמימים נמצאים בצרות. ג´ורג´ ומרתה בטח מפחדים ... " 
"זאת בדיחה?" שאלה. "תגידי לי שתכננת את זה עם הרמס, ואנחנו באמת הולכים למסיבת הפתעה ליום השנה שלנו." 
"אה ... טוב, לא. אבל אחר כך אני מבטיח -"
אנבת´ הרימה את ידה. "אתה חמוד ואתה מתוק, פרסי. אבל בבקשה - בלי עוד הבטחות. בוא פשוט נמצא את הענק הזה." 
היא תחבה את השמיכה שלנו בתרמיל שלה והניחה את האוכל. עצוב ...לא אכלתי מהפיצה בכלל. הדבר היחיד שהיא השאירה בחוץ היה המגן שלה. 
כמו הרבה פריטים קסם, זה יכל להשתנות לפריט קטן יותר עבור נשיאה קלה. המגן מתכווץ לגודל של צלחת. הוא התרחב כשהסתחרר באוויר. וכשנחת על הדשא זה היה מגן ארד בגודל מלא, משטחו המצוחצח משקף את השמים. 

המגן היה שימושי בזמן המלחמה שלנו עם הטיטאנים, אבל לא הייתי בטוח איך זה יכול לעזור לנו עכשיו.
"הדבר הזה מציג רק תמונות אוויריות, נכון? "שאלתי. "קאקוס אמור להיות מתחת לאדמה." 
אנבת´ משכה בכתפיה. "שווה לנסות. מגן, אני רוצה לראות את קאקוס." 
אור עלה על פני הארד השמיימי.
במקום ההשתקפות של הענק, הבטנו למטה אל נוף של מחסנים רעועים ודרכים מתפוררות. מגדל מים חלוד התרומם מעל. 
אנבת´ נחרה. "למגן הטיפשי הזה יש חוש הומור." 
"למה את מתכוונת? "שאלתי. 
"זה סאקוס, ניו ג´רזי. קרא את השלט על מגדל המים." היא טפחה על מפרקי אצבעותיה על פני הארד. "בסדר, מצחיק מאוד, מגן. עכשיו אני רוצה לראות - זאת אומרת, תראה לי את המיקום של הענק הענקי של קקוס." 
התמונה השתנתה.
הפעם ראיתי חלק מוכר במנהטן: מחסנים משופצים, רחובות מרוצפי לבנים, מלון זכוכית ומסלול רכבת גבוה שהפך לפארק עם עצים ופרחי בר. זכרתי שאמא שלי ופול לקחו אותי לשם לפני כמה שנים, כשנפתח.
"זה הפארק של הקו הגבוה, "אמרתי. "במחוז הבשרים." 
"כן, "הסכימה אנבת´. "אבל איפה הענק? " 
היא קימטה את מצחה. המגן התקרב על צומת חסום עם בריקדות כתום וסימני מעקף. ציוד בנייה ישב ללא ניע בצל של הקו העליון. מסותת ברחוב היתה חור מרובע גדול, מכורבל עם קלטת משטרה צהובה. קיטור נשפך מן הבור. 
גירדתי את ראשי. "למה המשטרה תסתום חור ברחוב?"
"אני זוכרת את זה, "אמרה אנבת´. "זה היה אתמול בחדשות." 
"אני לא רואה חדשות." 
"עובד בניין נפגע. איזה תאונה מתחת לפני השטח. הם חפרו מנהרה חדשה או משהו, ואש פרצה." 
"אש, "אמרתי. "כאילו, אולי ענק נושף אש? " 
"זה יהיה הגיוני," הסכימה. "בני התמותה לא יבינו מה קורה. הערפל יסתיר את מה שראו באמת. הם יחשבו שהענק הוא בדיוק כמו - אני לא יודע - פיצוץ של גז או משהו כזה." 
"אז בוא נתפוס מונית." 
אנבת´ הביטה בעגמומיות בדשא. "יום השנה הראשון שלנו, והחבר שלי רוצה לקחת אותי למערה מסוכנת כדי להילחם בענק נושף אש." 
"את מדהימה, "אמרתי.
"אני יודעת, "אמרה אנבת´. "מוטב שתכין משהו טוב לארוחת הערב." 
המונית הורידה אותנו במערב ה- 15. הרחובות היו שוקקים בתערובת של רוכלים, פועלים, קונים ותיירים. למה מקום שנקרא´מחוז הבשר´ היה פתאום אזור טוב לבלות בו, לא הייתי בטוח. אבל זה הדבר הכי מגניב בניו יורק. זה תמיד משתנה. נראה שגם מפלצות רצו להישאר כאן. 
עשינו את דרכנו לאתר הבנייה. שני שוטרים עמדו בצומת, אבל הם לא שמו לב אלינו כשהגענו למדרכה ואחר כך הוכפלנו לאחור, מתכופפים מאחורי המחסומים.
החור ברחוב היה בגודל של דלת מוסך. פיגום צנרת היה תלוי מעליה במעין מערכת כננת, ורצועות טיפוס מתכת ננעצו בצד הבור, והובילו למטה. 
"רעיונות? "שאלתי את אנבת´. 
חשבתי שאשאל. בהיותה הבת של אלת החוכמה והאסטרטגיה, אנבת ´אוהבת לעשות תוכניות. 
"אנחנו יורדים, "אמרה. "אנחנו מוצאים את הענק. אנחנו מקבלים את הקאדוקtס." 
"וואו, "אמרתי. "גם את החוכמה וגם את האסטרטגיה." 
"תשתוק." 
טיפסנו מעל המתרס, התכופפנו מתחת לקלטת המשטרה, וזחלנו לעבר החור. המשכתי לפקוח עין על השוטרים, אבל הם לא הסתובבו. התגנבות אל בור מהביל מסוכן באמצע צומת ניו יורק היה קל להפליא. 
ירדנו. וירד.
נדמה היה שהשלבים יורדים לעד. אור היום מעלינו התמעט יותר ויותר עד שהיה בגודל של בול דואר. לא יכולתי עוד לשמוע את התנועה בעיר, רק קול של מים מטפטפים. במרחק של כחמישה מטרים בערך, אור עמום הבהב ליד הסולם, אך הירידה היתה עדיין קודרת ומצמררת. 
הייתי מודע במעורפל שהמנהרה נפתחת מאחורי לתוך שטח גדול בהרבה, אבל אני נשארתי ממוקד בסולם, מנסה לא לדרוך על ידיה של אנבת´ כשהיא מטפסת מתחתי. לא הבנתי שהגענו לתחתית עד ששמעתי את רגליה של אנבת. 
"הפייסטוסט הקדוש, "אמרה. "פרסי, תראה".
צנחתי אליה אל תוך ערמה קטנה של זבל. הבנתי שאנחנו עומדים במערה בגודל מפעל. המנהרה שלנו התרוקנה לתוכו כמו ארובה צרה. קירות הסלע הזדקרו בכבלים ישנים, ובקווים לבנים - אולי הריסות של בניינים ישנים. צינורות מים שבורים, וקווי ביוב ישנים, שלחו טיפת מים קבועה לאורך הקירות והפכו את הרצפה לבוץ. לא רציתי לדעת מה יש במים. 
לא היה הרבה אור, אבל המערה נראתה כמו שילוב של אזור בנייה לשוק פשפשים. סביב המערה היו ארגזים, ארגזי כלים, משטחי עץ וערימות של צינור פלדה. היה אפילו בולדוזר שקוע למחצה בבוץ.
מוזר עוד יותר: כמה מכוניות ישנות הובאו איכשהו מעל פני השטח, כל אחת מהן מלאה מזוודות וארנקים. ערימות של בגדים הושלכו בחוסר זהירות כאילו מישהו ניקה חנות כלבו. והגרוע מכל,  על קרסים היו תלויים שורה של פגרי פרות - עור, מרוסק, ומוכן לטבח. אם לשפוט לפי הריח והזבובים, הם לא היו רעננים. זה היה כמעט מספיק כדי לגרום לי להפוך צמחוני, למעט העובדה שממש אהבתי צ´יזבורגר.
שום סימן לענק. קיוויתי שהוא לא בבית. ואז אנבת´ הצביעה על הקצה המרוחק של המערה. "אולי הוא שם למטה."

הפרק הקודם