The Meteor Garden

זה כל כך שימח אותי לראות את כל התגובות שהיו בפרק הקודם! תודה לכולם!

ריי

אור בהיר חילחל מבעד לעפעפי ופקחתי את עיני.
"תכבו את המנורה הזאת!" קראתי.
אבוש הרחיק את ידו מעיני, הייתי צריכה לדעת שהוא זה שיצר את האור הזה.
"אני לא מנורה, יקירה" חייך אבוש, "איך את מרגישה?"
"די מטושטשת, מסוחררת" אמרתי והבחנתי שאני מחוברת לאינפוזיה, כנראה של נקטר.
"אתה צריך להפסיק עם העירוי" העיר פאפא, שגילה כישורי רפואה מפתיעים.
"חשבת על זה לבד?" שאל אבוש בזמן שהתעסק עם האינפוזיה.
פאפא חייך, "אני, שלא כמוך, יודע לעשות אחד ועוד אחד בתוך פחות מיום"
אבוש פנה להסתכל אליו, "זאת הייתה מכה מתחת לחגורה!" קרא בעלבון מזויף.
"בזה אני מצטיין"
"אתה אף פעם לא תתבגר, נכון?"
"נכון"
אבוש ניתק אותי מהאינפוזיה והתיישב לידי, "מה קרה ואיך התעסקתם עם כימרה?"
"היא קפצה עלינו אחרי שדיברנו איתכם בחצוי-פון" אמרתי.
"אמרתי לך שצריך לקנות חדשים" אמר פאפא בחומרה, "כבר קפצה עלי מפלצת בדרך מהעבודה"
החצוי-פון הוא טלפון רגיל מכל בחינה כלשהי פרט לכך שיש לו איזה מרכיב שמכסה על גלי הקרינה של הטלפון המושכים את המפלצות אלינו אבל הבעיה שהמגן הזה נשחק מהר למדי, בערך משהו כמו שנה עד שצריך להחליף חצוי-פון. פאפא בטוח שזה פאק מתוכנן ושאפשר לייצר מגנים עמידים יותר אבל דוד ליאו מסרב להגיד מילה. 
אבוש רטן משהו, "נלך לקנות השבוע"
"ראיתי שאריק איתכם, איך הוא? מה הוא ראה במקום?" שאל פאפא.
"הוא ראה את הכימרה כמו שהיא, הוא זה שהרג אותה למעשה" אמרתי.
פאפא קימט את מצחו, "מוזר"
"אני ולוק חשדנו שהוא חצוי כבר הרבה זמן" סיפרתי.
"אז איך זה שמפלצות לא תוקפות אותו במשך כל הזמן הזה?" ציין אבוש.
"אולי הוא לא מספר לנו" הצעתי.
"רוב הסיכויים שהוא נצר, או בן של אל זוטר כלשהו" הירהר פאפא.
"הוא בגיל מתאים לנצר" הוסיף אבוש.
הרגשתי שהעולם מתחיל לנטות שמאלה ואבוש קפץ בבהלה ולקח את ידי בידו והתחיל לשיר את אחד ממזמורי הריפוי שלו. פאפא לטש עיניים, זה לא היה סוד שהוכ אהב מאוד את השירה של אבוש, בדגש על המזמורים שלו.
הרגשתי שהעולם מתייצב סביבי ושהקול הנעים והמילים העתיקות עוטפות אותי ושקעתי לסבב נוסף של שינה עמוקה.

ויל

"אתה לוטש עיניים" ציינתי.
"אני אוהב את המזמורים שלך" אמר ניקו.
"ואני יודע את זה" עברתי לשבת לידו והסתכלנו ביחד על ריי הישנה. היא הייתה צריכה את זה, ארס של כימרה הוא מסוכן מאוד,לוק פעל טוב שהביא אותה לכאן מיד. חיבקתי את ניקו והוא חיבק אותי בחזרה.
"כימרה, הרבה זמן שלא טיפלתי בארס כימרה" נאנחתי.
"אבל אתה עשית עבודה מצוינת" אמר ניקו, "כמו תמיד"
חייכתי אליו ונישקתי אותו והוא נענה לי מיד.
"מה נעשה עם אריק, החצוי לכאורה?" שאל ניקו כשהרפיתי ממנו.
"נדבר איתו ועם לוק, נוציא ממנו מידע, לראות אם הוא בכלל מתאים לפרופיל" הצעתי.
"רעיון טוב" חייך ניקו.
"אתה במצב רוח טוב היום" ציינתי.
"אני תמיד במצב רוח בעשרים השנים האחרונות"
"וגם רומנטי,אני מתחיל לחשוב ששברת לי איזה משהו" אמרתי ושילבתי את אצבעותינו.
"אני מבטיח שלא" ניקו השיב לי, "אני רק מושפע מהמזמורים שלך"
צחקתי, "אם זה גורם לך להיות כזה מקסים אז אני אזמר כל הזמן"
"בבקשה לא, זה יהרוס אותי"
"בסדר, הכל בשבילך, עכשיו בוא נלך לבדוק מה קורה עם החבר'ה האחרים" אמרתי, "ריי תישן עוד משהו כמו שעה, מחזור הדם שלה צריך לנקות את עצמו"
יצאנו מחדרה של ריי שלובי זרועות וירדנו אל הסלון.

לוק

אני ואריק היינו באמצעו של דיון על הכימרה, אריק עכשיו התחיל להפנים מה הוא ראה והוא היה בטוח שהוא התחרפן סופית.
"אתה מבטיח לי שתבוא לבקר אותי עם ריי בבית המשוגעים?" הוא שאל אותי.
גילגלתי את עיני, "אתה לא משוגע"
"ברור שכן, אני ראיתי את היצור הזה" אמר אריק, "אני גם הרגתי את זה"
"אתה לא מטורף, גם אני ראיתי את הכימרה"
"יופי, אז כולנו הוזים ביחד" סיכם אריק.
"אני די בטוח שלא לקחתי שום דבר היום, רק כריך, וזה לא היה משהו מחרפן" ניסיתי להרגיע אותו.
"אני כמו הכובען המטורף, אני אתחיל להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עד ארוחת הבוקר" אמר אריק.
שמעתי את הצחוק של פאפא, "רפרנס יפה" הוא ואבוש הניחו לריי וירדו אלינו לסלון, שלובי זרועות כמובן, הם לא יכולים בלי זה.
"מה שלומך אריק?" שאל אבוש בחביבות והם התיישבו לידנו.
"הם יודעים על הכימרה" ציינתי.
"אותה הרגשה קסומה שיוצאים מדעתך" השיב אריק.
"הכובען המטורף יסכים איתך" גיחך פאפא.
"אתה לא עוזר ניקו" אמר אבוש, "אתה מלחיץ אותו"
"לא, לא, זה דווקא בסדר, תמיד רציתי להיות הכובען המטורף" אמר אריק, "הוא דמות מצוינת"
"הוא והזחל" הסכים פאפא.
עיוויתי את פני, אני שונא את הספר הזה כל כך, ריי דווקא אוהבת אותו, הבן אדם היחיד שמסכים איתי לגבי הספר הזה הוא אנג'ל, שאמרה לי שאליס היא בעצם ילדה שלואיס קרול היה מאוהב בה. אני עדיין לא מצליח להוציא את זה מהראש.
"צ'שר קאט הוא הדבר הכי נסבל בספר הזה" פלטתי, "ספר נוראי"
"זאת קלאסיקה! איך אתה יכול להגיד דבר כזה?!" הזדעק אריק.
"אנג'ל אמרה לי שהספר הזה הוא סוגשל רומן פדופילי שלואיס קרול כתב לילדה שקוראים לה אליס והוא היה מאוהב בה"
פאפא נראה די מזועזע, "אוי באמת?"
הינהנתי, "בגלל זה אנג'ל שונאת את הספר הזה כל כך, היא אמרה לי שהיא זוכרת רק מרק צבים"
"הצב לא צב!" קרא אריק בניצחון, "אני צריך לפגוש אותה ואני אשנה את דעתה!"
גיחכתי, "רואים שאתה לא מכיר אותה"
"אני עדיין אצליח!"
"אופטימיות זה כיף" 
אריק נראה נעלב.
"אריק, אתה רוצה להתקשר לאמא שלך? להגיד לה שהגעת?" שאל אבוש.
מה הם עושים? הם יודעים שאריק ואמו לא בקשר, כי היא, טוב, מתה.
אריק עיווה את פניו, "אם יש לכם טלפון לארץ המתים אז זה יהיה מצוין"
אבוש ופאפא החליפו מבטים מרוצים.
"אני מצטער על חוסר הטאקט של בעלי" אמר פאפא.
"אני גם מצטער על זה" הוסיף אבוש.
אריק לקח את הפיגיון שלו בידו, "אני לא הכרתי אותה, לא אכפת לי" הוא שיקר. היה לו אכפת.
"מאיפה הפיגיון?" הסתקרן אבוש.
"מתנה מאמא שלי" הוא אמר ביובש.
"אוי אני מצטער, אני כזה חסר רגישות" התנצל אבוש. הוא עושה את זה בכוונה או משהו?
"אני אלך להביא משהו לנשנש אחרי החוויה הקשה הזאת שעברה עליכם" אמר פאפא ונעמד.
"אני אצטרף אלייך" חייך אליו אבוש וההורים שלי הלכו למטבח, כן, מחזיקים ידיים.
"הם ממש מאוהבים אחרי כל הזמן הזה" ציין אריק, "זה נחמד"
הינהנתי, "כל יום כשאחד חוזר מהעבודה השני רץ אליו כאילו לא נפגשו שנים" 
אריק נשך את שפתו, זה היה ברור שאין לו מה לומר.
"אולי אתה רוצה להתקשר אל אבא שלך?" הציץ אבוש מהמטבח.
"הוא בטח עסוק עכשיו בבית המשפט או משהו" אמר אריק במרירות קלה, "אתה בטח יודע על זה, ניקו"
"הרצח הכפול באפר איסט סייד, אומרים שבן משפחה רצח אותם כדי לקבל את הדירה שלהם, בכל זאת, אפר איסט סייד" קרא פאפא, "פרטים חסויים נכון?"
"כן" ענה אריק, "אתה הפתולוג של התיק?"
"הלוואי, זה לא משהו שנתקלים בו בכל יום" הוא אמר וחזר עם אבוש עם קערות חטיפים, למורת רוחו של אבוש. פלא בכלל שהוא הסכים. פאפא קירב את הצלחת עם התפוצ'יפס אליו בצורה חשודה.
"אל תאכל יותר מדי, אתה תשבע" נזף בו אבוש. 
"זה האוכל שאני הכנתי, ויליאם, אני אחליט אם אני רוצה לשבוע משטויות או לאכול אוכל רגיל" ענה פאפא בפה מלא בתפוצ'יפס. הם אף פעם לא יתבגרו באמת.
אבוש נאנח בייאוש, "אז בערב אתה תאכל משהו בריא"
"אני אחשוב על זה" אמר פאפא ולקח עוד תפוצ'יפס. אני ואריק התנחלנו על הבייגלה.
"סוף סוף אני מצליח לאכול בייגלה" אמר אריק, "ריי תמיד מחסלת הכל"
צחקתי, "זה נכון, ויש פעמים שהיא אוכלת ואז מוסיפה מלח כי זה לא מלוח מספיק"
"ואז ויל תמיד כועס שהיא אוכלת יותר מדי מלח ושזה עושה בעיות בכליות" חייך אריק.

"כי זה באמת עושה בעיות בכליות" אמר אבוש בזעף והסתובב אל פאפא, "תביא לי את זה"

פאפא נהם, "אני עדיין לא סיימתי"

"אתה לא יכול לאכול את הכל!"

"ברור שכן,להוכיח לך?"

"ניקו!"

"ויל!"

אבוש נשף בתסכול, "תפסיק להתנהג כמו נער מתבגר!"

"תפסיק להתנהג כמו דרמה קווין!" השיב פאפא ואכל מהקערה.

"אוי אלים, אני מצטער על זה" מילמלתי לאריק, שפשוט נקרע מצחוק.

"הלוואי שגם הבית שלי היה כזה" הוא פלט ואז הוא נראה כועס על עצמו שהוא אפילו אמר את זה.

"-בל איכשהו אתה עדיין מצאת את ההתנהגות המעצבנת שלי מקסימה" אמר פאפא.

"כי אתה היית בן 14!"

"בוא נלך על 15"

"זה לא משנה עכשיו! מה שמשנה זה העובדה שאתה אוכל קערה שלמה של חטיף לב-" צווח אבוש ופאפא נאנח ביאוש והכניס לו לפה חופן תפוצ'יפס.

"אין לי עצבים להתקף דרמה"

אבוש בלע את החטיף, "אני לא בשום התקף דרמה!"

"כן אתה כן"

"אני רק דואג לך!"

"אני בן אדם מבוגר סולאס"

אבוש דפק על מצחו בייאוש, "אני מזכיר לך שבארבע-עשרה, כמעט חמש עשרה, השנים האחרונות השם משפחה שלי הוא סולאס-די אנג'לו"

"אבל אמרת שאני מתנהג כמו נער מעצבן בן 15, הוספתי את זה לנוסטלגיה" אמר פאפא בחיוך והניח את הקערה הכמעט גמורה על השולחן, "נו ויל, תסלח לי"

אבוש רטן משהו.

"טובטוב, אתה לא בהתקף דרמה ואף פעם לא היית"

"המ"

"הפסקתי לאכול! תראה!"

"המ"

"Ti amo idiota"

אבוש התרצה וחייך, "גם אני טומטו"

"אוי אבוש הצילו" אמרתי בזעזוע עמוק, "TI AMO, איך הגעת מזה לטומטו?"

פאפא חייך כשאבוש חיבק את כתפיו, "הוא תמיד אמר את זה ככה. הוא לא טוב לא במתמטיקה ולא בשפות, אני לא יודע איך הוא הפך להיות רופא"

"עם הקסם האישי שלי" אבוש חייך חיוך מסנוור.

"אוקי" אמר פאפא, זה היה ידוע שיש לו חולשה לחיוכים של אבוש, דוד ג'ייסון סיפר לנו שכשהוא היה מדבר עם פאפא ואז מדי פעם, פאפא היה מפסיק לדבר ובוהה בנקודה כלשהי בחלל אז ג'ייסון תמיד ידע שהנקודה הזאת היא אבוש המחייך. ואז פאפא אמר לו שאם הוא יגיד עוד משהו כזה לילדים שלו אז הוא ילך לפיטר, סילנה ודילן ויתחיל לספר לו על כל הפדיחות שהוא עשה ליד פייפר אי פעם בכל ההיסטוריה.

אבוש הרחיב את חיוכו ונישק את פאפא על אפו, "אני הולך לבדוק מה קורה עם ריי, בוא איתי"

"אוקי"

אבוש ופאפא עלו לחדר של ריי ונעלמו מעינינו בגרם המדרגות. שמענו טריקה של דלת.

"הם כל כך מביכים לפעמים, זה תמיד קורה כשאני מארח" אמרתי.

"זה היה ממש ממש ממש מצחיק" חייך אריק, "אני כל כך אוהב את המשפחה הזאת"

"יותר משלך?" הרמתי גבה.

אריק משך בכתפיו, "תקשיב, זה אני לבד בבית בדרך כלל ולפעמים אבא שלי ואיזה פושע אקראי שהוא הסנגור שלו אבל אז אני לא יכול להיות בבית"

"הו"

"אז התשובה לשאלה שלך היא כן, כי אני לא מעוניין במאות פושעים כאחים חורגים"

"ריי היא סוג של פושעת"

אריק חייך, "זה נכון, אני זוכר שפעם אחת היא רצתה לאכול משהו ולא היה לה אוכל בתיק איכשהו ואז היא פשוט עברה את הגדר ורצה למכולת"

צחקתי.

"ואז ויל כמעט הרג אותה כשהוא ראה אותה שם"

"למה לריי יש סיפורים טובים?"

"ההורים שלכם תמיד מספרים לי סיפוריי, ככה הם קוראים לזה"

"אוי אלים, כל פעם שריי מארחת פאפא ואבוש בסדר אבל כשאני מארח הם תמיד מפדחים" נאנחתי.

"אוי, לוק, הם לא כאלה נוראיים-אוי ואבוי" אריק החוויר באחת.

"מה קרה?" שאלתי בבהלה, "חברים של כימרי הכימרה באו לבקר?"

ואז שמעתי את האנחות והגניחות מלמעלה.

"אוי אלים" פשוט רציתי למות, למה? למה? אני בן אדם סביר בסך הכל הכללי, למה זה מגיע לי?

"אני כל כך כל כך מצטער אריק" הסמקתי עד שנראיתי כמו רוטב עגבניות, "אני אשים שיר או משהו"

הפעלתי את יוטיוב דרך הטלוויזיה, "שיר ספציפי כלשהו?"

הקולות מלמעלה התגברו. לבדוק את ריי. ברור.

"אמ-צריך משהו רועש"

"Heart-shaped box?" הצעתי.

אריק הרים גבה, "אתה לא נראה טיפוס של נירוונה"

"ברור שלא, אבל תראה אותי עכשיו" אמרתי במרירות מסוימת ולחצתי על השיר.

הפתיחה התחילה להישמע והגברתי את העוצמה.

"יודע מה, אני לוקח את זה בחזרה, ההורים שלך ממש ממש מביכים כשאתה מארח" אמר אריק.

"זה כי יש לי חברים מביכים, פעם אחת בילי, שהיא גם בת הסנדקות של אבוש, הם עשו קטע כמו עכשיו ואז היא שאלה אותם-" כיסיתי את הפנים המתלהטות שלי.

אריק צחק בטירוף, "בילי הזאת פסיכית לגמרי"

"זה נכון, קיוט באט פסיכו" הסכמתי, "ופאפא מת, ראיתי על הפרצוף שלו שהוא מת"

אריק צחק.

"ואבוש צחק כל כך הרבה זמן שחשבתי שהוא התחרפן סופית"

הנער שלידי מחה דמעות צחוק מעיניו, "כל כך הרבה זמן שלא צחקתי ככה"

"אתה מסתובב עם ריי"

אריק צחק שוב, "אבל לא עד שירדו לי דמעות"

הפזמון הגיע והגיטרות התגברו. לא יכולתי לשמוע יותר את האנחות מלמעלה.

"הו, ככה זה טוב" אמר אריק בשביעות רצון, "ככה הילדות שלי נשמרת"

"אתה עוד מעט בן 15 אריק, איזה ילדות בראש שלך?"

"אני עדיין תמים!"

"לא עשו לך את השיחה?"

אריק הניד בראשו, "הצלחתי לדחות את זה עד שתהיה לי חברה"

"כיף לך, לי הלכה הילדות בקראש הא-אחרון" הקול שלי רעד כשדיברתי על איידן, זה עדיין כאב להיזכר בו, כאילו שנעצו לי אלף מחטים מלובנות בלב אבל עדיין הצלחתי לחזור לנימה קלילה, "זה היה נורא, הם עוד התלבטו אם לעשות את זה לשני הכיוונים"

אריק חיבק אותי, "אוי לוק, לא היה לי מושג מה עברת, אני מצטער" הוא אמר ברחמים.

"תפסיק לחבק את אחי ולהישמע כאילו יצאת מאיזה סרט כושל" אמרה ריי, שעמדה על גרם המדרגות והצטרפה אלינו. הבחנתי שהיא החליפה בגדים, טרנינג שחור וחולצה שחורה וסניקרס פלטפורמה שחורות, אותן היא קיבלה מפאפא, שגם הרגיש את הכאב שלה בקשר לגובה.

"ריי למה את עם נעליים?" שאלתי.

"כי ככה אני רוצה" היא ענתה לי והתיישבה ליד אריק, "הו, נירוונה, נחמד להתעורר ככה"

"כן, איך את מרגישה?" התעניינתי.

"טוב דווקא, ישנתי טוב, זה ממש עזר לי"

"אני שמח" אריק חיבק את ריי, "את יודעת, שמרנו לך בייגלה"

"בייגלה!" ריי קראה בשמחה וניגשה לקחת את הצלחת, אבל אריק הקדים אותה וחטף את הצלחת לעצמו. 

"אתה מת עכשיו אריק" חייכתי.

"תביא לי את הצלחת" אמרה ריי בשקט.

אריק הרים את הצלחת הכי גבוה והכי רחוק שיכל, "קודם כל, תבקשי יפה"

"אנא ממך, היענה לתחנוני ותביא לי את הפאקינג בייגלה" אמרה ריי בנימוס.

"אה-אה" אריק הניד באצבעו, "בלי קללות"

"הו לורד אריק הגדול והנפלא, האם תוכל להאציל עלי מחוכמתך האדירה ותביא לי בייגלה?" שאלה ריי בדרמטיות.

"בלי ציניות"

"תבקש מהשמש להפסיק לזרוח" צחקתי וזכיתי למבט מסוכן מריי.

"במטותא ממך, תביא לי את הבייגלה!"

"לא מנומס מספיק"

"לא אכפת לי!" קראה ריי וניסתה לחטוף את הצלחת.

"לא,לא,לא, גברת צעירה" אמר אריק.

ריי זינקה על אריק והשכיבה אותו על הספה כשהיא מעליו, היא חייכה בשביעות רצון וחטפה ממנו את הצלחת.

"חהחה!" היא אמרה בסיפוק ואז ריי הבינה באיזה מצב הם נמצאים וירדה ממנו מיד, הפנים שלה האדימו מעט.

"מצטערת על זה שמעכתי לך את הצורה" התנצלה ריי.

"הו לא, אני אהיה בסדר" אריק התמתח, "רק תני להחזיר את התחושה לגוף".

השיר נגמר והאנחות של ההורים שלנו נשמעו שוב. ריי צרחה.

"אוי הצילו!"

"שים שיר! שים שיר! כל שיר!" צעק אריק.

"להלהלהלה! לא שומעת כלום! לא שומעת כלום!" קראה ריי בהיסטריה.

עצמתי עיניים וניסיתי לחזור למקום השמח שלי ולחצתי על שיר לא ידוע.

"אוי דאמיט, לוק! החמרת את המצב!" אמרה ריי, "שמת טיילור סוויפט!"

"זה האלבום החדש" הוסיף אריק, "reputation, לא?"

"למי פאקינג אכפת?! אוי יופי!" ריי לקחה את השלט ובכישרון רב, יש לציין, הפילה אותו מתחת לספה.

"איזה שיר?" התעניין אריק.

"Are you ready for it" קראתי.

"אה נכון זה השיר משחקי רעב!" חייך אריק, "היי ריי! זה השיר משחקי רעב!"

"אוי נכון" היא אמרה וחזרה למשימת החילוץ שלה.

הקולות התחזקו, "ריי זוזי!" צעקתי והורדתי את אריק המסכן מהספה, הייתי חייב להציל אותנו. הרמתי את הספה וריי החליפה שיר באקראיות. Bellyace של בילי אייליש, כפרפרה עליה.

"הו יופי" ריי נאנחה באושר והתיישבנו כולנו על הספה ובהינו בקליפ וניסינו לשכוח את מה שקרה, נשארנו ככה לאורך כל השיר, ואז הוא התחיל לשיר אחר לא מזוהה, של איזה יוטיוברית שעושה קאברים וכתבה שיר מכל התגובות שכתבו לה, שרובן היו על תפוחי אדמה (הערת הכותבת: זה אמיתי, קישור יופיע בסוף הפרק)

"Dreaming of being a taco" היא שרה ואפילו הצלחנו לחייך.

"בואו לא נדבר על זה יותר לעולם" הציעה ריי.

"בסדר מבחינתי" הסכים אריק.

"מעולה, מרהיב, משובב נפש מבחינתי" אמרתי.

ריי הרימה גבה, "משובב נפש? לוק אמרתי לך להקשיב בשיעור ולא לחפש צירופים מוזרים ופיוטיים בספר לשון!"

"את דואגת לי! זה כל כך נחמד מצידך" הנחתי את ידי על ליבי.

"אריק יושב לידך בלשון ואתה מסיח את דעתו, אתה והחברים משובבי הנפש שלך" זעפה ריי.

"את מביעה סימני אכפתיות אנושיים! ריי יש לך רגשות!" קראתי בהתרגשות וחיבקתי אותה לקול צחוקו של אריק.

"תניח לי אידיוט" פקדה ריי.

"אני רק מביע את שמחתי!" היתממתי.

"עשר שניות"

חיבקתי את ריי במשך עשר שניות עד שהיא הדפה אותי ממנה.

"זהו זה, אני בספר השיאים של גינס" חייכתי בגאווה.

"למה?" שאלה ריי.

"אני הבן אדם שחיבק הכי הרבה זמן סוציופת" אמרתי וחטפתי כרית בראש.

"פעם הבאה זאת תהיה צלחת" הזהירה אותי אחותי.

הרמתי ידיים, "מאמין לך"

"אני יכול לשאול משהו ברצינות?" ביקש אריק ושנינו הינהנו, "מה קורה אם אני הדבר הזה שאמרתם? חצוי?"

"אז מצאת לך זמן ממש נורא להיות חצוי" אמרתי.

ריי נעצה בי מבט מוות, "אל תפחיד אותו לוק" היא פנתה אל אריק, "אנחנו ניקח אותך למחנה ואז תצטרך לחכות שיכירו בך"

"אי אפשר לעשות את זה על חופש בית ספר?" שאל אריק.

"לא, זה לא סובל דיחוי" אמר פאפא מאחורינו.

"אתה פשוט מת על כניסות דרמטיות" חייך אבוש והתיישב לידנו, כאילו הם לא הרסו לנו את הילדות עכשיו.

"קיבלנו עידכון מכירון, כל חצוי שמוצאים חייבים להפנות אותו *מיד* אל המחנה, בלי יותר מדי שאלות, סול כבר תעדכן אתכם במחנה" אמר פאפא.

"כל חצוי עשוי להיות החצוי או הנצר שאנחנו מחפשים" אבוש נשם לרגע, "בגלל זה אנג'ל לא הייתה זמינה כל הזמן הזה, הרבה מאוד חצויים נשלחו לאתר חצויים אחרים לאחר ההיעלמות של הסאטירים, שום סאטיר לא יצליח למצוא בכזאת מהירות חצוי כמו שחצוי מוצא חצוי, אנחנו נמשכים אחד לשני"

"אז מה אנחנו עושים?" שאל אריק.

"לוקחים אותך למחנה, אתה רוצה שנדבר עם אבא שלך ונמציא משהו?" שאל פאפא.

"תפסיק להיות כזה חסר רגישות" התלונן אבוש.

"לא, לא, זה בסדר, אני רק אלך לבית שלי לארגן כמה דברים, לאבא שלי גם ככה לא יהיה אכפת"

זכרתי שבשנה שעברה נבחרת השחמט השתתפה בטורניר שנמשך בין יומיים לשלושה, אריק היה חלק מהנבחרת וממה שהבנתי מריי, שליוותה אותו אחרי שחזר מעוטר בפרס האליפות אל ביתו, אביו אפילו לא שם לב.

פאפא ואבוש החליפו מבטים.

"בסדר, אם כך, אז אני אקח אותך במסע צללים לבית שלך, תארגן מה שאתה צריך ונצא" אמר פאפא.

"אני שונא מסע צללים" זעף אבוש.

"אני יודע Amore mio" פאפא נישק את אבוש, "אבל נעשה את זה זריז"

פאפא הסתובב אל אריק, לקח את ידו ושניהם נעלמו בפינה חשוכה של הבית.

"לכו לארגן את התיקים שלכם לשהות של משהו כמו חודש" אמר אבוש בקדרות, "יש הרבה דברים שהפסדתם"

אני וריי הלכנו כל אחד לחדרו ואירגנו את התיקים שלנו. לקחתי תיק בצבע כחול ומילאתי אותו בג'ינסים וטרנינגים, כבר אוקטובר עכשיו, אין טעם למכנסיים קצרים. הוספתי בעיקר חולצות קצרות, אבל גם כמה ארוכות וסווצ'רים, אני שונא סוודרים.

דחפתי לתוך התיק גם כמה ג'קטים ונעליים ובגדים תחתונים וסגרתי את התיק.

לקחתי את המעיל בידי ויצאתי אל אבוש, שנראה מוטרד.

"עד כמה זה גרוע?" שאלתי.

"יכול להיות שתצטרכו לצאת למסע חיפושים נוסף" אמר אבוש.

"הו"

"יכול להיות שאתם תהיו כמו השביעייה שהייתה בתקופתנו" הוא חייך עכשיו, "אתה תהיה בסדר, תאמין לי, ותשמור על ריי"

הרמתי גבה בהפתעה, "חשבתי שריי היא האחראית מבינינו"

אבוש הניח את ידיו על כתפי והסתכל אל עיני במבט רציני, "אבל אתה מרפא, מרפאים לא מרפאים רק פציעות פיזיות, אלא גם נפשיות" המבט שלו הפך לטרוד יותר, "כמו עם אבא שלך, שהיה צריך שהרבה יותר משלושה ימים במרפאה כדי לרפא את כל הפציעות הבלתי נראות שלו"

"יותר בסגנון של שלושים שנה עם אהוב" התבדחתי.

העיניים של אבוש הפכו מבריקות, ולא בדרך הטובה, "כן, כנראה" הוא הניח לי והתיישב על הספה, פוכר את אצבעותיו במתח הולך וגובר.

ברגע הזה הבנתי שיש עוד הרבה דברים שפאפא עבר חוץ מביאנקה, הכד והטרטרוס, דברים שאני די בטוח שאף אחד מאיתנו לא יהיה מסוגל להבין או לרפא, אולי רק אבוש, שהוא מרפא בכל מהותו ואוהב את פאפא בכל מהותו. 

הלוואי שגם לי ולריי יהיה מישהו שיאהב אותנו ככה, אבל אני יודע שאני לא אהיה הפצוע מבינינו, אני אתפוס את מקומי של אבוש, ואנסה להחזיר אלי את איידן, שגם הוא, כמו פאפא, בסך הכל צריך ריפוי.

זה מה שאני יודע לעשות.

אוקי, אז פרק ארוך במיוחד עם 3,204 מילים! מקווה שאהבתם! לוקיידן עדיין לא אבוד לגמרי! אני ממש מקווה שהסולאנג'לואים יצאו לי בסדר כי ניקו מתנהג כמו ילד בן שלוש (זה הכל בגללך ובגלל השרשור שלנו חוי, אני לא יכולה לקחת אותו יותר ברצינות) 

אני אשלח למי שרוצה קישור לשיר התגובות שריי, לוק ואריק שמעו! זה ממש מצחיק אז אני ממליצה בחום! חוץ מזה, אחת מהתגובות היא שלי! אבל שוש!

עוד שלוש תגובות ואני ממשיכה!

הפרק הקודם		הפרק הבא