דייטים כושלים ודברים אפלים יותר

אז... כן. העלילה מאוד תסתור את כל מה שג'יי קיי רולינג כתבה מהספר הרביעי.

בסיפור הזה וולדמורט עוד לא קם לתחייה, והארי וג'יני יוצאים מהשנה החמישית.

אז תשרדו.

החושך הכביד על הדממה המותחת.

הגלידרייה שבסמטת דיאגון מעולם לא הייתה שוממת יותר.

"אוקי, פשוט תהיה אתה." עודד הארי את רון. "אני וג'יני נסתכל עליך"

"אבל מה תעשו אם אני אפשל?" שאל רון המודאג.

"אתה לא." אמרה ג'יני בחיבה.

"אני כן." אמר רון, לא מעודד.

"אל תגיד את זה." נזף בו הארי, "רק תחמיא לה הרבה על איך שהיא נראת, ותדבר על נושאים שהיא אוהבת, כאילו שאתה מבין בהם. זה סוד הקסם."

"הכי חשוב:" הוסיפה ג'יני, "אל תדבר על עצמך הרבה. בעצם, אל תדבר על עצמך בכלל! בנות אוהבות להיות מרכז הבמה. תתייחס אליה כל הזמן." ג'יני תלתה בהארי מבט רב משמעות.

הארי הסמיק והוסיף במהירות:"אז זהו, נראלי. עכשיו הכל על הכתפיים שלך."

רון החל לחייך חיוך רחב.

"תודה שבאתם" אמר.

"אין על מה. אנחנו מנצלים את ההזדמנות לבלות קצת זמן ביחד." אמר הארי, גם הוא מחייך.

"רון, זה הדייט הראשון שלך. אתה בטוח תשאיר רושם טוב! וגם, אני והארי כבר מומחים לדייטים" אמרה ג'יני, ואת המשפט האחרון הפנתה אל הארי. הוא גיחך ונתן לה נשיקה קצרה בשפתיים.

"טוב. תלכו לשולחן רחוק, הרמיוני אמורה להגיעה כל רגע" אמר רון. והחל להסמיק.

ג'יני והארי הלכו לשולחן קטן בקצה הגלידרייה.

"אני אלך להביא לנו גלידה, לפני שהרמיוני תבוא. מה להביא לך?" שאל הארי.

"תות. תודה."

הארי הלך.

"שני תות בבקשה."

"12 חרמשים ו4 גוזים." אמר המוכר.

הארי הניח את הכסף על הדלפק.

הוא חזר עם שני גביעי גלידה והתיישב לצידה של ג'יני.

"הנה." אמר והושיט לה גביע אחד.

בדיוק באותו הרגע נשמעו צעדים וכיסא נגרר.

"היי הרמיוני!" אמר רון.

"היי!" אמרה הרמיוני והתיישבה מולו.

היא נראתה יפה יותר מתמיד.

שערה לא היה מקורזל כלל, ושתי צמות שמחוברות מאחור עיטרו אותו.

היא לבשה שמלה ארוכה בצבע כחול יפיפה והחזיקה ארנק וורוד ונוצץ.

"את ניראת נפלא!" אמר רון והסמיק.

"תודה" אמרה הרמיוני והסמיקה פי שלוש.

"קיבלת את ציוני הבגרות?" שאל רון, הנואש לנושא שיחה.

"כ-כן"

"ו...?"

"קיבלתי קס"מ בהכל! חוץ מ..."

היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה בלי רווחים:

"חוץ-מבהתגוננות-מפני-כוחות-האופל"

"מה?"

"התגוננות מפני כוחות האופל" השיבה לו.

"טוב... אה- אני יודע שהארי קיבל-"

"למה אני כל כך גרועה בזה?!" שאלה הרמיוני על סף דמעות.

"זה לא מתקדם טוב. בכל מקרה, הבטחתי לאמא שאני אעזור לה עם הארוחת ערב. תסתדר כאן לבד?" שאלה ג'יני והלכה משם לפני שהארי הספיק לפצות את פיו.

"כמה קיבלת?" שאל רון, נזהר בבחירת מילים.

"ט"מ!" אמרה הרמיוני ביללה.

"טוב. אבל את לא עד כדיי כך גרועה בדברים אחרים! נכון?" הוא הוסיף בחשש.

ג'יני צדקה.

הרמיוני החלה לבכות וקמה על רגלייה.

"זה מה שיש לך להגיד?! את לא עד כדי כך גרועה בדברים אחרים?! איזה מין אידיוט יעליב ככה את הדייט שלו?? זה הדייט הכי גרוע שהייתי בו בחיים!!!" היא יצא מהגלידרייה משאירה את רון ההמום מאחורייה.

הארי קם והלך לכיוון רון.

"אתה בסדר?" הוא שאל מודאג.

"לא" אמר רון, לא מסיט את עייניו מהכיסא שעליו ישבה הרמיוני לפני שניות ספורות.

"בוא. נחזור לבית שלך" אמר הארי ועזר לרון לקום.

"ו-ואז הוא אמר 'אבל את לא עד כדיי כך גרועה בדברים אחרים, נכון?'!" אמרה הרמיוני ומשכה באפה.

"וואו. הוא ממש מפגר. ללכת להרביץ לו בשמך? ו... אם הוא מדבר ככה, אז כנראה שהוא לא שווה את זה" אמרה ג'יני שאת החלק הזה בשיחה היא לא שמעה.

"הרמיוני..." הוסיפה כאשר הרמיוני לקחה עוד חתיכת טישו.

כל מיטתה של הרמיוני כבר הייתה מלאה בטישוים.

ג'יני חיבקה את הרמיוני ויצאה מהחדר.

"זה לא היה כל כך רע... הרמיוני סתם הגזימה" שיקר הארי לרון.

"כן בטח. פינוקיו..." מלמל רון.

ג'יני התפרצה לחדר.

"אתה אמרת מה?" היא צעקה.

"מה?" שאל רון.

"אתה יודע טוב מאוד! 'אבל את לא עד כדיי כך גרועה בדברים אחרים! נכון?' "

"זה נפלט לי! את יודעת שהרמיוני היא הבנאדם שהכי חשוב לי בעולם!"

"הו. כמה רומנטי!" היא השיבה בטון מלגלג, "אם זה ככה, אז למה לעזאזל אתה מחכה? לך ותגיד לה סליחה!"

"אני לא יכול."

"למה?" התפלא הארי.

"טוב, הוא דיי שאל אותה אם היא מטומטמת. זה לא הגיוני שהוא יבוא ויעשה עוד משהו שיגרום לריב מטופש."

"מה? אני לא יהיה עד כדי כך מפגר. אני לא אגיד לה שהיא כמו פרד וג'ורג', שלא קיבלו אף קס"מ."

"שמענו את זה!" נשמעו פרד וג'ורג' מהחדר ליד.

"זה לא אישי!" צעק אליהם רון.

"אבל ברצינות. איך אני יכול להגיד לבנאדם שהוא לא גרוע במשהו אחרי שאמרתי לו את זה בפנים?" הוסיף.

"בקלות."

רון החל להתעניין במיוחד בציפורניים שברגליים שלו, למרות שהיה עם נעליים.

"את חושבת שהיא תסלח לי?" שאל.

"יש רק דרך אחת לראות."

הארי נתן לרון דחיפה קלה בגב והוא יצא מהחדר.

רון דפק על דלת חדרה של ג'יני, שם ישנה הרמיוני.

"בואי"

רון נכנס.

"אה. זה אתה." אמרה הרמיוני.

"רציתי להגיד..." הוא לקח נשימה ארוכה.

"סליחה"

"עכשיו נזכרת?" שאלה הרמיוני בבוז.

"סליחה על הכל. באמת!"

"טוב. אתה ביקשת סליחה. ואני לא סולחת."

"אבל!"-

"אבל מה? אתה ביקשת משהו, אני עניתי. אתה צריך לדעת לקבל לא. או שאתה לא מקשיב לי כי אני יותר מדיי גרועה בלימודים לטעמך!" אמרה הרמיוני ויצאה מהחדר.

"לא." אמר רון שעה שנכנס לחדרו.

כשהרים את עיניו הוא נוכח לגלות שהפריע לג'יני והארי באמצע נשיקה עמוקה למדיי.

"אוו. סליחה."

"זה בסדר. מצטער לשמוע" אמר הארי.

"יש לי רעיון! מעשים חזקים יותר ממילים! תכין לה מתנה יפה היא בטוח תשמח!" אמרה ג'יני.

"כן!" הסכים הארי.

"אבל מה?" שאל רון.

"אתה יכול לקנות לה ספר, או להביא חבילת שוקולדים מהדובשניירה או-" החל הארי לדבר.

"מאיפה אני אביא לה חבילת שוקולדים מהדובשנרייה? החופש נגמר עוד חודש וחצי!"

"זאת לא הפואנטה!" גילגלה ג'יני את עינייה, "אתה צריך לתת לה משהו שיחפה על מה שעשית לה! ועכשיו, אני הולכת לעודד אותה. היא פשוט בוכה כי מישהו אמר משהו מאוד אידיוטי!"

ג'יני יצאה מהחדר בסערה ונכנסה לחדרה, שהיה בקצה השני של המסדרון.

למרבה הפתעתה, הרמיוני לא הייתה שם.

היא ירדה בריצה במדרגות ובדקה כל חדר וחדר בבית.

 "אמא!" היא צעקה בהיסטרייה, "אמא, איפה הרמיוני??"

מולי וויזלי ירדה במדרגות במבט מבולבל.

"היא לא בחדר שלך?"

"לא! וגם לא באף חדר אחר בבית!"

הצבע אזל מפניה של מולי.

"ארתור!"

משפחת וויזלי, פלר והארי, ישבו בסלון המחילה בדממה.

הם היו אובדי עצות.

"אולי הוגוורטס?" שאל פרד.

"לא... אי אפשר להכנס בחופש הגדול."

"הוגסמיד?"

"חיפשנו שם." אמרו פרד וג'ורג' במקהלה.

"אולי 'אי בסמטת דיאגון?" הציעה פלר.

"חיפשתי שם." אמר ביל ונאנח.

"הבית שלה?"

"ההורים שלה החזירו לנו ינשוף. היא לא שם"

"אז... למישהו יש רעיון?" שאל הארי.

"לא..." ענו כל השאר.

"טוב. יש רק עוד ברירה אחת... בואו נקרא להילאים." אמרה מולי.

"אתם חושבים ש'אם יסכימו לבוא?"

 "אוכלי המוות של הזה שאין לנקוב בשמו מסתובבים בחוץ! ברור שהם יבואו!" אמרה מולי בחוסר חיבה.

רון ישב ושתק כל הזמן הזה.

הארי הביט בו.

"אתה בסדר אחי?"

רון פלט אנחה ופנה אל הארי. "לא. לא ממש. אם יקרה להרמיוני משהו, זה רק באשמתי. כל זה קרה בגלל שאני פשוט אידיוט כמו טרול!"

"אל תקרא לעצמך ככה!" נזפה גברת וויזלי.

"אבל זה נכון!" הוא קרא, "אם רק הייתי מקשיב לג'יני והארי מההתחלה לא הייתי מתנהג כמו טמבל! אבל החלטתי לעשות את זה בדרך שלי ורק עשיתי בלאגן!"

"כן." אמר גורג'.

"זה נכון." המשיך פרד.

"התנהגת בצורה מטומטמת לחלוטין." ג'ורג' חייך חיוך רחב.

"כיאה לך" סיים פרד.

"בנים די!" אמר ארתור לפרד וג'ורג' וקם לעבר שפורפרת הטלפון, שמצא בהתלהבות יום אחד. ("מולי! תראי מה מצאתי! זה פלטון! כמו של המוגלגים!")

הוא ניגש להתקשר אך מולי החזירה אותו למציאות.

"יקירי, למרב ידיעתי אין להילאים פלטון במחלקה."

"צודקת." אמר ארתור וחזר לשבת, אך היה ניכר שהוא מאוד מאוכזב שלא יכל להשתמש במכשיר המוגלגי המופלא.

"טוב. אני יכול להתעתק לשם." הכריז צ'ארלי.

"תזהר, מתוקי." אמרה גברת וויזלי שנייה לפני שהוא נעלם בקול פקיקה.

"נו?" שאלה ג'יני בבוקר שלמחרת, כאשר צ'ארלי הופיעה במטבח המחילה בעיניים אדומות ועייפות.

"הם מחפשים. זה לא יקח להם שתי שניות, אבל הם מקצוענים, הם ימצאו אותה." הוא הוסיף כשראה את עינייה של ג'יני מתמלאות דמעות.

"יש משהו?" שאל רון, שהופיע בפתח המטבח כמה שניות לאחר מכן.

צ'ארלי חזר על דבריו.

"טוב. אני חייב לנוח. תודיעו לאמא שחזרתי, טוב? אחרת היא תשתגע מדאגה" הוא הוסיף ועלה לחדרו.

רון צנח על אחד הכיסאות הסמוכים.

"איך אני אמור לקנות לה ספר אם אני לא יודע איפה היא? ויכול להיות ש- שהיא- את יודעת..."

"שלא תעז לחשוב על זה אפילו!" נהמה ג'יני.

הם שתקו.

"טוב. אתה רוצה לשחק קויידיץ'? אני אקרא לפרד וג'ורג'. תקרא להארי."

"מה קויידיץ' עכשיו כשיכול להיות שהרמיוני-"

"מה אמרנו על המחשבה הזאת?" היא סיננה מבעד לחיוך המזויף שנמרח על שפתייה.

"אוך. אל תהיי אמברידג'!"

"ואתה אל תהיה לי טרלוני שמנבאת מוות מוקדם של אנשים רנדומאלים! בוא תצא לשחק. תחשוב על משהו אחר!"

רון רטן.

"שלא תכנס לדיכאון. בוא" היא משכה בידו.

"טוב. שיהיה." אמר רון ויצא מהחדר.

ג'יני הביטה בגבו המתרחק. "רק עד סוף החופש. זהו. ואז אני לא אצטרך להעמיד פנים יותר."