גבר אל גבר

רון המתוסכל שכב על מיטתו והביט בכרזות "התותחים מצ'אדלי"  ובשחקנים הקטנים שעופפו בהן ממקום למקום.

הדלת נפתחה.

"אמא אומרת שהאוכל מוכן, אה! והרמיוני מגיעה היום והארי מחר".

"מממ...?" שאל רון בנימה, ספק משועממת, ספק מהורהרת.

"האוכל מוכן, חתיכת טרול אידיוט!"

הוא הזדקף. "איך קראת לי?"

"טרול אידיוט, למה?"

"בשם מרלין, את כל כך מתה!"

הוא זרק את כריתו על ג'יני, אך זו הספיקה  לסגור מאחוריה את הדלת, והכרית נפלה על הרצפה.

רון הזועף החמיץ את פניו וגרר את עצמו אל מחוץ לחדר.

הוא לא הספיק להגיע לקומה שמתחתיו כששמע את השיחה הזו:

"א'חברה של רון מגיאה לכאן אוד מאט?"

"כן. קוראים לה הרמיוני."

"אז 'אי ישנה אים א'אחות א'קטנה של ביל? זאתי, ג'יני?"

"כן."

"או. איזה מזל! אני לא רוצה ש'אי תישן איתי. 'אי תדביק אותי בשיער א'מכואר א'זה שלה. 'או כל כך מקורזל ונפוח! 'אי א'זאת שאייתה אים א'רי בטורניר?"

אוזניו של רון האדימו בכעס.

"תקשיבי, פלר, חמודה" הוא שמע את כעסה של אמו בקולה, "למה שלא תלכי לעזור לפרד וג'ורג'?"

"כן, אם מאוד מצחיקים, שני א'שובבים א'אלה!" ופלר עלתה במדרגות בחיפוש אחר פרד וג'ורג'.

 כל הרצון לאכול נגזל מרון בבת אחת, דבר מוזר למדי, עם איזכור שמה של הרמיוני.

הוא החל לטפס במדרגות, והתעלם מאביו שאמר לו שהאוכל מתקרר.

"רון?" הספיק לשאול ארתור לפני שבנו נכנס לחדרו וטרק את הדלת.

רון התיישב על מיטתו בכעס וחיטט במגירותיו בעצבנות.

"נו, איפה זה?" הוא מלמל בזמן שחיפש בפזיזות את השוקולדימום שפרד וג'ורג' נתנו לו כדי

"לעשות מתיחה  שחבל על הזמן!"

הוא פשפש בכל מקום שעלה על דעתו, אך נראה שהתאומים כבר עשו את זה לפניו ולקחו אותו בחזרה.

"רון, רד לכאן מיד!" צווחה אמו, אבל הוא לא ענה.

הוא החליט שהוא לא ירד עד שפלר לא תחטוף.

צעדים מהדהדים התקרבו אל חדרו.

"רון, אני יכול להכנס?" הוא שמע את אביו.

"לא."

הדלת נפתחה לכדי חריץ.

"מה אתה עושה?" שאל אביו שנית וסרק את חדרו המבולגן ואת דבריו של בנו הזרוקים על הרצפה.

"כלום." אמר רון בהיסח הדעת.

הדלת נפתחה לגמרי, וארתור וויזלי עמד בפתחה.

"האוכל מתקרר, ואמא מתחילה להתעצבן. אני מציע שתבוא."

 רון התעלם והמשיך להפוך את חדרו.

"רון, אתה מקשיב לי בכלל? אתה לא רוצה שאני אתעצבן!" אמר ארתור במבט... לא מעוצבן בכלל.

"אתה בכל מקרה לא יודע לכעוס." מלמל רון והמשיך במלאכתו.

"מה? אתה ממש טועה! אני לא יודע לכעוס? טוב... אולי אתה קצת צודק..." אמר ארתור והראה היה כי הוא נבוך ביותר. הוא שינה נושא במהירות.

"אבל אמא מאוד תכעס אם לא תרד,וגם, היא הכינה צלי ממש טעים!"

"אין לי כוח לאכול עכשיו..." אמר רון בכבדות.

"מה?! לרון וויזלי בכבודו ובעצמו את כוח לאכול?! ועוד צלי? זה אחד המאכלים האהובים עליך!" אמר ארתור בדאגה.

הוא התקרב לרון והתיישב על מיטתו. רון לעומת זאת, התעלם מאביו והמשיך לחפש את מה שרצב,תוך שהוא פולט גידופים קלים מפעם לפעם.

"רון, תקשיב לי רגע" אמר ארתור.

"אני יודע שעובר עליך משהו, אל תשמור בבטן!"

"אתה לא תאמין לי." השיב לו רון.

"נסה אותי." חייך אביו במעין שילוב של עניין וערמומיות.

"הרמיוני גוססת." ניסה רון.

"עכשיו, מה באמת?"

"הארי קיבל צלקת חדשה."

"רון..."

"מה אתה רוצה שאני אגיד?" שאל רון, שומר על נימה רגועה בקולו.

"מה – קורה – איתך?" שאל ארתור שנית.

הוא הביט בבנו המותש שהחזיק בידו הימנית שוקולדימום ובידו השמאלית סדין.

"כלום." השיב רון בעקשנות ארי רגע של שתיקה.

"מה? פרד וג'ורג' מתחו אותך? צ'ארלי עצבן אותך?" ארתור ניסה להציג סיטואציות אפשריות. רון שתק.

"אמא, פלר וג'יני רבו קצת שוב?" רון עיווה את פניו לאחר איזכור שמה של פלר.

"רק פלר וג'יני?" ארתור המשיך לנחש.

"לא."

"אז מה כן?"

"זה קשור ל..." רון עצר את עצמו.

אם הוא יגיד שזה קשור להרמיוני, אז אבא שלו יחשוב שהוא מאוהב בה או משהו כזה.

"ל...?" העיץ בו ארתור בעדינות.

"לפלר." אמר רון.

"רון, תקשיב. אני יודע שאתה מעוצבן ואני רוצה לעזור לך. ולג'יני ולאמא, וכמובן שגם לשאר בני המשפחה, אבל בנושא הזה, לשלושתכם בעיקר. יש הרבה סיבות לא לחבב את פלר.

ואני רוצה מאוד לעזור לך, מה קורה?" ארתור הביט בעיניו של בנו.

שתיקה מצמררת התפשטה ברחבי החדר.

רון הביט באביו בנחישות. מבטו של ארתור נח על ידיו של רון.

"זה לא יעזור לך,"הוא אמר.

"אתה לא תבריח אותה מכאן, אתה לא תצליח. היא אוהבת את ביל, מאוד, היא לא תעזוב."

"אני יודע!" אמר רון.

"וזה ממש בסדר שהיא כאן, אבל שמעת מה היא אמרה על הרמיוני?!"

"אני יודע, אבל זה לא צריך להרגיז אותך כל כך-"

"אבל זה כן!" צעק רון.

כשקלט מה עשה, צנח רון על מיטתו ועצם את עיניו.

"אז זה קשור להרמיוני?"

רון שתק.

"גם."

"מה עוד?"

"זה... זה פשוט ש..."

ארתור הביט בבנו.

"אוף אבא, למה אני תמיד הכי פחות טוב?"

"אתה ממש לא הכי פחות טוב, אל תדבר על עצמך ככה!" אביו גער ברון בכעס מדומה.

"אבל זה נכון! כולם כל כך מוצלחים:

ביל היה מדריך ראשי והוא עומד להתחתן עם וויליה, צ'ארלי היה קפטן נבחרת הקווידיץ', פרסי קיבל קס"מ בהכל והוא עובד במחלקה עם השר, פרד וג'ורג' מצחיקים את כולם והם  עשירים בטירוף, ג'יני היא המלכה של המשפחה ואמא ממש אוהבת אותה, ומה אני? זה לא משנה אם אני אהיה מדריך ראשי או לא,כי זה לא יחדש משהו! תמיד, אבל תמיד, יעשו הכל לפני!" רון סיים את נאומו והביט באביו בזעף.

"אתה מיוחד ואתה יודע את זה!" נזף בו אביו, אך הביט בו במבט רך ואוהב.

"ואם עדיין לא השתכנעת, תחשוב על המקום המיוחד שלך בין החברים שלך! אתה ילד מוצלח, רון."

"אה,באמת?" שאל רון בטון מלגלג.

"זה לא שהארי מפורסם והרמיוני גאון! במה אני יותר טוב? בקווידיץ'? גם בזה הארי יותר טוב! הוא תמיד יותר טוב! בהכל! ואם זה לא מספיק טוב, אז הרמיוני גם מאוהבת בו והם יחיו באושר עד עצם היום-"

"הרמיוני?" ארתור בחן את רון במבט, ספק מתפלא ספק חשדן.

"לא!" קרא רון מיד. אוזניו האדימו.

"רון," אמר ארתור.

"אני יודע שאתה מחבב את הרמיוני כבר תקופה, אני ואמא יודעים."

"מה? איך?" נבהל רון.

"כי אנחנו ההורים שלך, אנחנו יכולים לראות מה מציק לך."

רון השפיל את מבטו לרצפה. אוזניו כמעט בערו מרוב מבוכה.

"אבל, אולי היא גם מרגישה את אותו הדבר כלפיך." אמר ארתור ברוך.

רון הביט את מבטו בפליאה.

"אבל, מה כבר יש לאהוב בי?"

"אתה שנון, ומצחיק, וחכם ואמיץ." אמר לו אביו.

רון הסתכל עליו, עדיין לא משוכנע.

לפתע, נפתחה הדלת והרמיוני קפצה על רון בחיוך נרגש.

"אוי, רון. כל כך התגעגעתי אליך!" היא נשקה לו על הלחי.

רון חייך אל אביו שיצא מהחדר באיטיות.

"גם אני." הוא השיב.