ביג די קוסם

מהרגע שהארי קיבל את המכתב הראשון שלו, היחיד עד גיל 11, הוא ידע. הוא פשוט ידע שהוא רוצה להיות כמוהו. מופרע, אבל מופרע עם כשרון לא נורמלי.

ואז כשהענק המפחיד הצמיח לו באותו הלילה הקפוא על בקתה באמצע הים זנב, זה התבהר לו עוד יותר, הוא רוצה להיות מופרע, או במילה יותר נוחה- קוסם.

הוא לא העז לספר את זה להוריו. הם לא ישרדו את הידיעה שדאדלוש שלהם רוצה, חולם, שואף להיות מופרע כמו אחותה של פטוניה היתה הורסת אותם.

דאדלי תמיד רצה להיות כמו הארי. קטן, רזה, נחמד.

הוא לא רצה להיות שמן, כבד ובריון.

אבל הוא לא סבל את זה שהארי הקטן והפצלוח, רזה כל כך, מתחבר במהירות לחברים, הוא פשוט לא יכול היה לסבול את זה. אז הוא השתמש בשיטה של אביו. אכילה רגשית ובריונות, הריסת כל קשר טוב שהיה להארי, לקחת לו כל דבר שאהב, להציק לו, ולבנות סביבו חבורת בריונים שמנים ומאיימים.

ואז, פתאום הוא חוזר לו עם כסף מרשרש בכיסים, ספרי לימוד קסומים, עפרון בלי חוד שעושה קסמים.

הוא קינא. קינא כל כך שזה חורר לו את הלב והגדיל לו את הצלחת. חיזק את השרירים שלו לשבירת משקפיים עגולים והמכוערים, הוא קינא כמו שלא ידע שמסוגל לקנא. הוא תמיד קיבל הכל. כל מה שרצה. חדש, איכותי, יפה ונוצץ. והארי קיבל כלום. אפס. גג גרביים שנראו עליו שק.

אז כשהוא חזר אז עם הינשוף, בלילה, בלי שהארי ישים לב, הוא שלח עם הינשוף הלבן הזה שלו מכתב, ארוך, מלא שגיאות כתיב ותחנונים, אל המנהל כבודו שהענק דיבר עליו.

כבר בעלות השחר של אותו הלילה קיבל תשובה. התשובה הכי רגישה שקיבל אי פעם. וזה כולל את הפוצי מוצי וחיבוק מוחץ ותינוקי מאימו.

'לכבוד דאדלי דרסלי היקר,

קיבלתי את מכתבך והתרגשתי. אומנם עם כל ההתרגשות, אין לי שום דרך להפוך אותך לקוסם. אתה מקסים כבר עכשיו, ואני מצטער מאוד שלא תוכל ללמוד בבית ספרי. כוח הקסם בדרך כלל מפוזר בצורה שעוד לא פוענחה, תשתדל להיות בן אדם טוב ונחמד לסביבה (אף שאני סבור ובטוח שאתה מקסים ונחמד ממש בעת הזו)- כי זה שווה יותר מכל כוח קסם שקיים. אתה יודע, אתה מזכיר לי את אימך, שרצתה להידמות לאחותה, לילי, אימו של הארי. רצתה כמוך- להיות קוסמת. אך את התשובה שנתתי לה אתן גם לך, זו שנתתי לפני כמה עשורים. איני מסוגל לתת לך את כוח הקסם, וגם גדול הקוסמים לא יכול. זה בלתי אפשרי מבחינה הגיונית.  בהערכה רבה, אלבוס פרסיבל וולפריק ברייאן דמבלדור- מנהל בית הספר לכושפות ולקוסמות הוגוורטס.

במשך השנים הוא קרא אותו שוב ושוב. לא מאמין שאימו שכל כך שונאת, מתעבת, דוחה את המופרעים מעליה, מעוררת בה גועל שלא ראה מימיו, רצתה פעם, לפני שנים רבות, להיות קוסמת. הוא גם שנא ואהב את המנהל, כל תקופה שינה את יחסו הדמיוני. שנא אותו שלא הפך אותו לקוסם, אהב אותו בשל נחמדותו ומהירות תשובתו.

הוא נבהל מעצמו שרצה להיות כמו הארי, כמו אמא שלו, אבא שלו וכל החברים המופרעים שלו. כל פעם התעלל בהארי. ואז בתחושת סלידה עצמית ופחד, אכזבה ממה שהמנהל הזה יחשוב עליו, הוא מחליט פשוט להתרחק ממנו מרוב פחד וחוסר אונים.

אפילו כשברח עם הסטיה ודאדלוס, לקח את המכתב. כדי לזכור. בעצם לא היה לו מושג למה הוא לקח איתו את זה, לזכור. לזכור זה עמוק מידי ורציני מידי בשבילו.

בסוף הוא לקח על עצמו שני דברים, להיות בן אדם טוב ונחמד לסביבה, והשני הוא פשוט לרדת במשקל כדי לא למות מתת משקל.