שניות של תקווה אינסופית

ברגע חטוף אחד הבזיקו תמונות המתרחש לנגד עיניו במהירות, לפני שכל העולם החשיך לפתע. וולדמורט האכזר, בידו שרביט הבכור.. הנחשית בכלובה המכושף, שיניה ננעצות בבשרו. בזמן שהארס מתחיל לזרום בעורקיו, הארי מביט בו בעיניו הירוקות והמוכרות כל כך.. עיניה של- "לילי?" נאנק בפתאומיות ופקח את עיניו באיטיות. אך במקום שיערה האדמוני והשופע, הבחין מולו במטושטש בזקן ארוך ולבן. "צר לי סוורוס, אך טעות בידך" אמר קול זקן. "למרות שלא הייתי מתנגד לשיער ג'ינג'י" גיחך האדם הגבוה והפיקח שעל קצה אפו שכבו משקפיים קטנות. "אלבוס? זה אתה?" כעת, שהתעורר לחלוטין, הוא שם לב שהוא שוכב בזרועותיו. "אכן" אמר. זה כל מה שנדרש כדי לאשר את חששותיו. הוא אכן מת.
הוא קם על רגליו במהירות, והפשיל את מבטו אל בגדיו. התחוור לו שהם לבנים, מעוטרים זהב. זה בהחלט שינוי, לעומת בגדיו השחורים-קודרים הרגילים. הוא כמעט נאנק בהפתעה. זה הלבוש היקר ביותר שראה מעולם. לבוש של נסיך. יש בזה הגיון, חשב לעצמו. הוא תהה אם זה בכוונה, בגלל שכונה הנסיך חצוי הדם.
"יש בחוץ מישהי שמחכה לך" אמר דמבלדור במסתוריות. הוא לא הבין מה הכוונה לבחוץ, הרי החדר היה אטום ולבן. אם אפשר לקרוא לזה בכלל לזה חדר.. חשב לעצמו. אך לפני שאפילו הספיק לפתוח את פיו בכדי לשאול, נפתח לפתע בחלל הלבן חור מלבני בצורת דלת.
הוא הגניב מבט אחרון לעבר חברו הטוב, בטרם יצא לבסוף, ולפניו נגלה גן עוצר נשימה. הצמחים היפהייפים שגדלו בכל צבע, גוון וצורה אפשריים, צמחו בהרמוניה יחד עם מנגינות הציפורים המענגות, שקולותיהם היו כחלילים שנגנה בהם הרוח. הוא לא היה יכול לראות את סופו של הגן המופלא הזה, ונראה שלא היה לו כזה.
אך מה שכן הבחין בו, הוא שבמרכז הגן על מן חופה עגולה, עמדה אישה בגבה אליו. הוא לא ראה את פניה, אך שיערה האדמוני הגולש מאחורי עורפה חשף את זהותה מיד. הוא לא היה יכול להאמין למראה עיניו. זה חלום. הוא הוזה. זה לא אמיתי. מישהו מנצל את רגשותיו. מענה אותו. הוא היה בטוח בכך.
אך דבר לא פגע בו, הרגע לא נקטע. פרפר קיץ שברירי וזהוב התיישב על כף ידו, המושטת לכיוון החופה. הוא לא היה יכול שלא לקפוא במקום, פיו פעור, לאור המחזה המדהים שחי לפניו, שהיה במרחק נגיעה ממנו. הוא הרגיש לא ראוי להיות מוקף בכל היופי הזה.
האישה הסתובבה לבסוף, ושמלת השיפון הקצרה הלבנה שלה, המשובצת רקמות מורכבות של גבישי בדולח זעירים, הסתובבה בתנופה יחד איתה.
"אוונס" קולו היה חלוש כעת עד כדי לחישה. היא היתה יפהייפיה. הוא צלע לעבר החופה, המום כאילו ראה רוח. היא עודדה אותו בחיוכה להתקדם.
הוא עלה, והם עמדו שם יחד, פנים מול פנים בשתיקה. "אתה לא יודע כמה אתה חשוב לי סוורוס" וברגע הזה, בפתאומיות מוחלטת, היא משכה אותו לנשיקה לוהטת. לפתע היה נדמה שהכל מתמוגג סביבם. שרק שניהם קיימים. צלילי הציפורים נפסקו, אך בראשו התנגנה מנגינה מופלאה אף יותר. עתיקה מן הזמן.
הוא הרגיש באותו הרגע.. מה המילה הזאת.. אלוהי. כן. והיא היתה האלה שלו
לבסוף, לאט לאט בלית ברירה, הם ניתקו אחד מן השניה. פיסת האנושיות הקטנה שנותרה בתוכו מילאה אותו כעת. מה הוא עשה שמגיע לו את כל הטוב הזה?
הוא היה סתם אדם מריר, שבילה את כל חייו באהבתו הנכזבת לאישה אחת. בכל שנותיו כמורה בהוגוורטס, הוא התאכזר לתלמידים, ובמיוחד לילד אחד, חף מפשע. לבנה היחיד של הבחורה הזאת שעמדה מולו עכשיו, זאת שפגע בה בילדותו. "אקדיש לך את המוות" לחשה כנגד שפתו, כאילו קראה את מחשבותיו.
"מה עם ג'יימס?" הרשה לעצמו לשאול לבסוף. "מי זה ג'יימס?" ענתה לו בחיוך המקסים שלה. הוא לא ידע אם היא רצינית או לא. זה לא נראה לו אמיתי. היא לא נראתה לו אמיתית.
ובכל זאת, הוא לא היה יכול לוותר עליה.. על משאלת ליבו הנואשת ביותר. הוא ישתנה בשבילה. הוא חייב. כך הבטיח לעצמו
"אחרי.. אחרי כל הזמן הזה?" הביטה בו בעיניה היפהייפיות באושר ובתקווה אינסופית
מבטו היה טוב ומלא אהבה כאשר הביט בה "תמיד." חתם את שיחתם.