ללכת בדרכך

אחרי חפירות בלתי נגמרות מסיוון (סתם מתה עלייך) החלטתי לכתוב לה פרדמיוני עצןב כנקמה. מוהעהע! סתםסתם

הרמיוני כורעת על ברכיה מול הים ועוצמת את עיניה בתפילה חרישית. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת והירח זרח מעל והים נראה סוער ומסוכן עם גלים כהים מצליפים בחשכה.

למען האמת,היא אף פעם לא חיבבה את הים, עם כל המצולות הלא נודעות וחוסר יכולת לתכנן מה יקרה. הרמיוני הייתה זקוקה לסדר ולארגון בחייה. הקרב על הוגוורטס ורון ופרד עירערו את הסדר הטוב. היא אהבה את פרד, היא ידעה זאת אך הוא היה מת. ורון היה ההעתק הכי דומה לו שיכלה להשיג אי פעם.

הרמיוני מסתכלת על הים הכחול-אפור. פרד אהב את הים כל כך ושנא את העולם התת קרקעי נטול האור. הוא כל כך שנא את קברים שהוא השאיר צוואה ובה ביקש שישרפו את גופתו ויפזרו את האפר בים.

זה היה החוף בו פוזרו שאריותיו השרופות של פרד המנוח. יחד עם הצוואה, הושאר מכתב עבורה ובו הוא השאיר לה וידוי אחרון על אהבתו הבלתי ממומשת אליה.

והיא? היא אהבה אותו כל כך והוא הותיר לה טעם מריר-חמוץ של אכזבה ושיברון לב.

הרמיוני לא הצליחה לנהל את חייה אחר כך. רון לא לקח את פרידתם בצורה טובה וניתק עימה כל קשר. זה כאב. בגלל הוידוי האכזרי האחרון של פרד היא סבלה מתחושת חרטה ואשמה עמוקה שהובילה אותה למסלול הבלתי נמנע של דיכאון מתמשך.

זה לא שהרמיוני לא ניסתה לטפל בעצמה. היא לקחה תרופות, הלכה לפסיכולוג, עשתה כדבריו, ניסתה למצוא תחביבים אך זה עדיין לא מנע את זה שתסווג עם פוטנציאל רב להתאבדות. הסיווג הזה גרם להרמיוני להתקשות במציאת עבודה במשרד הקסמים, שלא היה לו זמן להתעסק עם עובדים בעלי בעיות נפשיות כאלו ואחרות.

הרמיוני משקיעה את ידיה לתוך החול ושולפת אותן כמעט מיד. החול מלא בצדפים קטנים ודוקרים וזכוכיות ירוקות של בירות מנופצות. עוד סיבה שהרמיוני שונאת את הים. הוא מזוהם כל כך.

הרמיוני מרגישה שאין לה מוצא. החיים נראו לה מבטיחים בהתחלה אך הם רק החמירו עם הזמן שחלף. תחושת הריקנות הבלתי נגמרת התפשטה בכל גופה כמו נגיף קטלני.

הרמיוני נעמדת על החול הרך ומסדרת את שיערה הפרוע מרוחות הים הסוער, ששרקו באוזניה. לא נותר לה לאן ללכת מלבד דרכו.

הרמיוני מתקרבת אל הים וטובלת את ידה במים. קרים כמו גופה. היא מכניסה את רגלה אל המים ומשתדלת להתעלם מהקור שמחלחל אל עצמותיה באיטיות מייסרת.

היא פוסעת לתוך המים, שמגיעים לקרסוליה. 

עכשיו לשוקיים שלה.

 לברכיה.

ירכיה.

בטנה.

חזה.

צווארה.

המים הקפואים מקיפים אותה מכל עבר וגלים מאיימים חולפים על פניה. שיערה כבר נרטב והתקשה מציפוי המלח הימי. היא מרגישה שהקרקע נשמטת לרגליה.

היא הגיעה לחלק העמוק יותר של הים. הרמיוני כבר לא הולכת, היא שוחה/מקפצת במים כמו ברווז. היא יורקת מים מלוחים מפיה.

המים כבר מגיעים לפיה והיא יורקת את המים כל פעם מחדש כי מרלין יודע כמה הם מזוהמים. גל מתנפץ על פניה ומשאיר אותה עם עיניים צורבות, היא עיוורת עכשיו, היא רק יודעת שהמים מגיעים לעיניה. היא עוצמת אותן ונותנת תנופה גדולה עם רגליה לעומק הים הגועש, שמבין לראשונה את רצונה ואוסף אותה אליו.

"אני הולכת בדרכך, פרד" היא פולטת בשאריות החמצן האחרונות שלה.

סיוון אל תשנאי אותי בבקשה! מקווה שאהבתם ואשמח לתגובות ואישור!