פרצ'יה טייד

החזקתי בידי האחת חרב שחורה ובידי השנייה שרביט. אני לא היחידה שמשתמשת בחרבות, אבל אני בהחלט טובה בזה. אני, גרמלין והרבור, הקמנו יחד את מסדר הפנינה. אבל עכשיו גרמלין נעלם לנו - אני מקווה שהוא עדיין חי - והרבור, שהולך כמה צעדים מאחורי ושומר לי על הגב, איבד את החרב שלו כמו תמיד. הפעם היא התפוררה לאבק כשתקע אותה בגוף של הנחש הענק הזה באולם הכניסה... נו... לא זוכרת איך קוראים לו.
הגענו לקומות העליונות ופסענו בשקט ובמהירות במסדרונות המוחשכים. הקירות סביבנו היו מלאים בסמלים וגילופים משונים, ולא התעכנו עליהם לרגע. אנחנו מאוד קרובים.
"אוי... מסכנים", הרבור לחש. הסתובבתי אליו. "עשו בשבילינו את העבודה", הוא המשיך. בתוך חדר צדדי על ידו, נחו שלוש גופות של חיילים בלבוש אדום מלכותי.

"בוא", אמרתי לו, "נקווה שאין כאן עוד. אני לא עומדת להלחם איתם לבד".
הגענו לדלתות ארד גדולות ודחפנו אותם לצדדים. החזקתי את החרב השחורה גבוה מעל ראשי כשצעדנו פנימה.
זה היה חדר גדול עם חלונות רחבים שהשקיפו על היערות הרחק מתחתינו. היינו בראש המגדל הגבוה ביותר בארמון. זה היה בבירור החדר שחיפשנו.

על במה מוגבהת במרכז החדר נחו שלושה טבעות משובצות אבנים, יוצרים ביניהם צורה של משולש. במרחק כמה צעדים מהבמה עמד איש מכוסה ברדס, וגבו מופנה אלינו.
"זרוק את השרביט ותרים ידיים!" צעקתי אליו. מאחוריי הרבור הניף גם כן שרביט לכיוונו.
הקול שבקע מפי הזר היה מוכר לנו, "לא רק שאני הורג את השומרים בשבילכם, אתם גם מאיימים על החיים שלי..."
נאנחנו בהקלה.

"איך הגעת לכאן?" שאלתי והתקדמתי אליו. הרבור סינן בקול, "גרמלין... אני לא מאמין..."
גרמלין הוריד את הברדס מעל ראשו. על פניו המצולקות, שנראו מהורהרות כתמיד, עלה חיוך קטן.
"נו, נו, איך הגעתי זה עסק שלי. אבל עכשיו, הנה..." הוא הסתובב אל הבמה, "האגדה נכונה, שלשה טבעות. לשלושה אנשים. על ראש המגדל הכי גבוה בהרי כרוגיין. עכשיו נשאר רק שכל אחד מאיתנו יבחר מה הצבע האהוב עליו."
"קודם צריך לבדוק שהן לא מקוללות", אמרתי והתקדמתי אל הבמה. אחרי כמה דקות של נסיונות הודעתי להם שהכל בטוח.
גרמלין והרבור התקדמו, עמדנו כולנו מסביב לבמה, וביחד, שלחנו כל אחד יד לקחת טבעת קסם.

. . .

פרק 1
שלוש שנים מאוחר יותר. לא רחוק משם, סין.

משתה החתונה נערך ברוב הדר ורוב עם וזיקוקים בכל מקום. הבן הבכור של המלכה, אשר זה הרגע נישא לאהובת ליבו, יהיה יורש העצר של הממלכה ברבות הימים, ולכן כל המי ומו של סין הגיעו. יין הדבש והשרף חולקו כרצון איש ואיש.
באחד מהשולחנות הרבים ברחבת אירוע החתונה, ישבה קבוצה של שומרי חומות שתויים, מפטפטים ומתבדחים בקולי קולות.
ילד צעיר התקרב אל השולחן שלהם ומשך לאחד מהאנשים בשרוול החולצה. האיש הסתובב אליו.
"המ... אה, מה אתה עושה פה? איפה אמא?" שאל האיש.
"היא אומרת שאתה צריך לבוא".
"למה?"
"לא יודע..." ענה הילד.
"הממ.." האיש לבש את הגלימה שלו וצעד אחרי הילד לכיוון רחבת הכניסה. הם עברו בין השולחנות שברחבה באיטיות. מעליהם עופפו פיות צהובות, ופיזרו אבקה מנצנצת באויר, מידי פעם הם נחתו על השולחנות ורקדו עליהם ריקודים מרהיבים, לקול צהלת הסועדים.
רעש רחוק של צעקות נשמע, והאיש, אשר שמו היה בייל, הטה אוזן וחיפש אחר מקור הצעקות. בכל הכיוונים נמשכו החגיגות כרגיל.
מזוית עינו הוא הבחין בחתן וכלה עולים על הבמה לנשוא את נאום החתונה שלהם - לפי מנהג המקום בכל החתונות. הם החזיקו ידיים - הכלה המסוחררת והחתן עם החיוך והמבט המזוגג. איש תחזוקה במדים שחורים התקרב אליהם ולחש לחש הגברה על גרונם.
"אה... היי..." החתן מילמל וחייך, והקהל מחא כפיים.

הוא לא הספיק להמשיך, כי משום מקום הופיע הבזק אור והוא וכלתו נעלמו.

הקהל עצר את הנשימה.

. . . 
בייל תפס בזריזות ביד של בנו ושלף את השרביט.
כל העברים החלו פתאום להשמע צעקות, ודמויות לבושות אדום ומכוסות בברדסים רצו פנימה, מטילים קללות בלי אבחנה.
בייל תפס ביד של בנו וניסה להתעתק משם, העיקר להרחיק את בנו מהסכנה, אך מיד נפל מסוחרר על הרצפה.
"כנראה הוטל כישוף נגד התעתקות. רוץ לאמא, ואל תסתכל אחורה", הוא פקד אל בנו ורץ להלחם באדומים.
הוא הצטרף לחבריו, שומרי החומות, שכבר הפילו בלחשיהם לא מעט לוחמים.
החיילים האדומים היו רבים מבייל וחבריו, ואחד אחד חבריו נפלו. בייל ידע שאין להם סיכוי, וכשכבר כמעט נותר לבד הוא הפיל את עצמו על הרצפה ודימה פני מת.
קול פקיעה נשמע מאחוריו ומגפיים כבדים טיפסו מעליו ועצרו, לובש המגפיים סידר את גלימתו האדומה והביט אל עבר שדה הקרב. בייל לא זז.
כשהמהומות התחילו להחלש, והאדומים התחילו לקשור את כל האורחים הנאבקים, האיש שעמד לפני בייל צעק, "אנשי סין וחצרותיה, אפשר להרגע, אינינו כאן בשביל להרוג אתכם, כל מה ש..." בשלב הזה הוא נקטע.
בקול צעקה אדיר ואחיד, נכנסו דרך השער שברחבה חיל השומרים של סין בנפנוף שרביטים קטלני ומהיר. (שומרי החומות, אשר בייל היה אחד מהם, היו רק חלק קטן מהמערך האדיר של חיל השומרים של קוסמי סין.) הם כנראה הוזעקו מיד כשהתבצעה הפלישה, ועכשיו הם התחילו להלחם בחיילים האדומים בכח רב.
בייל התכונן, וכשהאנשים שעמדו סביבו התרחקו קצת הוא קפץ על רגליו. האיש עם הגלימה היה הקרוב אליו ביותר. בייל הפנה קללה מהירה אל עבר גבו, אך לפני שהספיק למצמץ האיש שלח את ידו אחורה והשרביט הועף מידו של בייל.
פניו המצולקות של האיש העלו חיוך קטן. בייל הבחין בנצנוץ של טבעת ירוקה על ידו. האיש הרים את היד לכיוון בייל, ובייל נתקף סחרורת. לרגע, עיניו ראו הכל בצבע ירוק, זוהר ומסנוור, הוא התחיל להרגיש כאב, ואז הכל נכבה.

האיש עם הטבעת הורה לשומריו לקחת את כל הילדים הקטנים ולהעמיס אותם על המשאית. בנו הקטן של בייל צעק לעזרה.

לקח לבייל זמן רב עד שהתעורר.

		הפרק הבא