חלומות מתוקים

הפיקצר מתרחש בין הספר השני לשלישי בדימדומים, ובערך אחרי סדרת גיבורי האולימפוס (סדרת ההמשך לפרסי ג'קסון). אין כאן ספוילרים אמיתיים לאף אחד מהפאנדומים.

יש לי סיפור שלם בנוי מסביב לזה, אבל חוסר ענקי בזמן, ואני עדיין באמצע של העיניים הן ראי הנפש. אז כרגע זה וואנשוט. מי יודע לגבי העתיד. תהנו!

הזכויות שמורות לריק ריירדן וסטפאני מאייר.

אני מתעוררת לקול צרחות.

זוג הידיים הקרות שחיבקו אותי בזמן שישנתי נעלמות. העיניים שלי נפקחות ואני קופצת לישיבה על המיטה, מסננת, "לעזאזל."

אדוארד כבר ליד הדלת. הוא מתחיל לפתוח אותה כשאני קוראת, "אדוארד, לא!"

הוא מסתובב, עיניים זהובות מהבהבות אליי בחושך. אני מכסה את הפה שלי בידי, נבהלת שמישהו שמע אותי, אבל אם צ'רלי לא התעורר מהצרחות של אחי ואחי בעצמו לא הצליח להתעורר מהסיוט, אין שום סיכוי שהם יתעוררו עכשיו. 

אדוארד דרוך לגמרי. אני קמה מהמיטה בקפיצה. "בלה," הוא רושף בלחישה. "תישארי כאן ואני -"

"לא," אני קוטעת אותו במהירות, עוקפת אותו. "הוא לא יודע שאתה כאן וזה יישאר ככה. אני אטפל בזה."

"תטפלי בזה?" הוא שואל בעיניים פעורות. "בלה, הוא יכול להיות בסכנה! תחכי פה -"

"הוא לא בסכנה!" אני לוחשת-צועקת. הצרחות ברקע הופכות עמומות לרגע ומיד ממשיכות. אני יוצאת מהחדר וכמעט רצה לחדר בהמשך המסדרון. אדוארד נשאר קרוב אחריי. אני מניחה את ידי על ידית הדלת של החדר של פרסי ועוצרת לנעוץ בחבר שלי מבט נוקב. "אני מטפלת בזה. לבד. אסור שהוא יראה אותך, הוא יהיה מבוהל ומבולבל כרגע בכל מקרה."

אני לא נותנת לו הזדמנות לשאול ופורצת לחדר החשוך. האור החלש מהמסדרון מאחוריי מצליח להאיר גוש חסר מנוח על המיטה, מתגלגל מצד לצד, בועט בשמיכה הדקה לשווא. הצרחות של פרסי נבלעות לרגע וחוזרות מיד, חזקות ומלוות בהתנשמות כבדה. 

"אנבת'!" הוא צועק בקול שבור.

אני רצה אליו ונעמדת ליד המיטה, שולחת זוג ידיים לנער אותו. "פרסי!" אני כמעט צועקת. "פרסי, תתעורר!"

ברגע שאני נוגעת בכתף שלו העיניים שלו פקוחות. שתי ידיים חזקות לוכדות את פרקי הידיים שלי ונועלות אותן באוויר מעליו, בינינו. דממה משתררת בחדר.

אני שואפת ונושפת בשקט, בקושי נשמעת לעומת הנשימות הכבדות של אחי הקטן. אני צופה בעיניים הירוקות שלו מביטות קדימה בחדות, בעיוורון. אני אוחזת בידיים שלו שלא מרפות ממני, משפשפת אותן בעדינות בניסיון להרגיע אותו.

"זה בסדר," אני לוחשת. "הכל בסדר. זה היה רק חלום. אני איתך עכשיו."

לוקחים עוד כמה רגעים עד שהעיניים שלו מרפרפות ומתמקדות בי, והידיים שלו מרפות, והוא חוזר לעצמו. הוא ממצמץ אליי בעיניים ירוקות עמומות, פגיעות. אני מעבירה יד בשיער השחור שלו. "הכל בסדר," אני חוזרת במלמול רך.

הוא נסוג פנימה אל תוך המיטה, מפנה את הגוף שלו אליי. אני נענית להזמנה ונשכבת לידו. הוא תופס בידי ולוחץ אותה, ואני לוחצת בחזרה.

"מצטער," הוא אומר בצרידות. אני מהנהנת.

"אתה רוצה לדבר על זה?" אני שואלת בשקט, בקול רגוע. פרסי לא עונה. אני מסובבת את ראשי אליו. 

"פרסי," אני אומרת, והקול שלי הופך כבד, אבל עדיין עדין. "אתה יודע שאתה תיאלץ לדבר על זה עם מישהו במקודם או במאוחר, נכון?" הוא מחזיר לי מבט מרוכז. "ואני חושבת שכדאי לך. זה יעשה לך טוב," אני דוחפת אותו בעדינות. הוא נאנח ועוצם את העיניים. שנינו יודעים שאין לו דרך אחרת. הוא חייב לחזור לעבר כדי להצליח להתקדם קדימה שוב.

"אני לא עומד לספר לך אם את לא תקיימי את ההבטחות שלך," פרסי אומר בשקט, מביט בי שוב. אני מקמטת את מצחי. הוא ממצמץ באיטיות, עייף. "אני יודע שהוא היה כאן שוב."

"אל תדבר שטויות," אני ממהרת להגיד, מרגישה את לחיי מתחממות. הוא מרים גבה, קצה אחד של פיו מתעוות כלפי מעלה. אני נאנחת.

"אני יודעת, אני יודעת, אני שקרנית גרועה."

"נכון," הוא מחייך לגמרי עכשיו, אבל זה נעלם במהירות.

איך? איך לכל הרוחות הוא יודע שאדוארד בא שוב? אני מעיפה מבט בכיוון הדלת. היא עדיין פתוחה, אבל אדוארד לא נמצא שם. יכול להיות שפרסי ראה אותו מתגנב אל תוך הבית? אבל אדוארד יודע להיות שקט ומהיר. והחלון בחדר של פרסי פונה לכיוון אחר לגמרי מהחלון בחדר שלי, דרכו אדוארד נכנס.

"איך אתה יודע?" אני שואלת בקול. העיניים של פרסי סגורות עכשיו והוא מתכרבל סביב עצמו.

"אני יכול להריח אותו," הוא ממלמל. העיניים שלו נפקחות בעייפות והוא מסניף את האוויר. "ואת מסריחה."

אני לא יכולה לשלוט בצחקוק שאני פולטת, המומה. להריח אותו? מה זה אמור להביע?

"כמו - כמו מה הוא מריח?" אני שואלת, עדיין פעורת עיניים. פרסי מושך באפו.

"לא ממש בטוח… משהו קר, אולי. משהו מת."

אני קופאת. הטון של פרסי ישנוני ולא ממש מרוכז, אבל אני יודעת שהוא מדבר בכנות. הוא לא אומר את זה מתוך חוסר חיבה כלפי אדוארד. אני יודעת שלעומת צ'רלי, פרסי שומר לעצמו את החשדנות כלפי החבר שלי כי הוא מכבד את ההחלטות שלי ואת כושר השיפוט שלי, לפחות עד שתהיה לו הוכחה שמשהו לא בסדר. מה שהוא אומר זה מה שיש, לא מה שהוא היה רוצה שיהיה. הוא לא ממציא את זה. והתיאור שלו… קרוב הרבה יותר מידי לאמת.

אני סורקת את החדר, מנצלת את חוסר הריכוז של אחי הקטן. הבזק של עיניים צהובות לוכד את עיניי. עיניי הדבש הבהירות של אדוארד והעיניים שלי ננעלות. הגוף שלו בקושי גלוי לעיניי, מוסתר בחסות חשכת החדר, בפינה האפלה שמאחורי הדלת.

אני מניחה את ראשי בחזרה על הכרית. העיניים של פרסי נפקחות והוא מביט בי שוב. אני רועדת קצת ופרסי מציע לי את השמיכה שלו.

"אבל יהיה לך קר," אני מוחה. הוא מנענע את ראשו ועוטף אותי בשמיכה הדקה.

"האמת שקצת חם לי," הוא ממלמל. אני מתקפלת בתוך השמיכה בחיפוש אחר קצת חום. 

"איך זה יכול להיות? קר לי אפילו עם השמיכה הדקה שלך," אני מתלוננת. הוא מושך בכתפיו ומושך אותי אליו עד שהיד שלו כרוכה סביב כתפיי. אני מצטנפת ומתקרבת מעט לגוף החם שלו.

"זוכרת שהיינו עושים את זה בכל פעם שאת ורנה באתן לבקר ונשארתן לישון?" פרסי שואל בקול רך, חלש אבל ברור בדממה. אני מחייכת.

"תמיד היית חם כמו תנור," אני ממלמלת. "היה כיף להתכרבל איתך."

פרסי מהמהם בשקט בתגובה ואחרי רגע הדממה שוב עוטפת אותנו. העיניים שלי נעצמות והנשימות שלי נעשות עמוקות כשאני מתחילה להיסחף. השינה כמעט עוטפת אותי לגמרי, כשאני מרגישה פתאום את החזה של פרסי רועד לידי.

אני פוקחת את העיניים. הרעידות ממשיכות. אני מתיישבת ומביטה מטה באח שלי, שמסתכל עליי בעיניים כאובות, והירוק בהן נראה בהיר יותר מתמיד כשדמעות זולגות מהן בדממה.

אני בולעת את הגוש בגרון בזמן שאני מתכופפת ומחבקת אותו. מעולם לא חשבתי שפרסי, מכל האנשים, יגיע למצב כזה. מעולם לא חשבתי שאני אראה אותו בוכה ככה. מה שלא קרה לו, זה לא הגיע לו. לא לחצי-האח השובב שלי מניו יורק.

זוג ידיים חמות נכרכות סביבי אחרי כמה רגעים, והן רועדות, כמו כל שאר הגוף שלו. "זה בסדר," אני לוחשת. "אני כאן. הכל בסדר."

אני אוחזת בו בזמן שהוא ממשיך לבכות בלי קול. הפנים הצוחקות של פרסי בן התשע עולות במוחי. בכל השבועיים שהוא היה כאן, מעולם לא הרגשתי כל כך רחוקה מהתקופה ההיא, אפילו לא כשהתעוררתי לצרחות שלו בפעם הראשונה. אפילו החיוכים והצחוק שלו במהלך היום נראים לא אמיתיים כשאני מחבקת אותו. כאילו הכל הצגה. כאילו הלב השבור שהוא חושף בפניי עכשיו, זה הדבר האמיתי.

אבל אני יודעת שזה לא נכון. הצחוק במהלך השעות המוארות של היממה אמיתי בדיוק כמו הדמעות בשעות החשוכות יותר. 

אני מקווה, לפחות.

העיניים שלי מצטלבות שוב באלה של אדוארד ואני מביטה בו למשך רגע, מנסה שוב לבלוע את הגוש בגרון. המבט של אדוארד חד וקודר.

אני מנמיכה את עצמי ליד פרסי שוב, ואנחנו עדיין אוחזים אחד בשנייה, אבל הוא רגוע הרבה יותר עכשיו. מספיק כדי לנשום נשימות עמוקות ורגועות שוב. שנינו מביטים אל התקרה.

"אתה בסדר, פרסי?" אני שואלת בשקט.

"כן," הוא עונה, ואני מנסה להאמין לו. "האמת… לא הרגשתי כזאת הקלה אחרי סיוט מאז שהייתי בבית."

אני מהנהנת ואז מקמטת את מצחי. "אז למה עזבת? חשבתי שרצית שינוי, בשביל שהמצב ישתפר."

יש שקט במשך כמה רגעים ואני מביטה בפנים של פרסי, המופנות כלפי מעלה, ולא באמת מצפה לתשובה. ואז הוא מחזיר לי מבט מרוחק ואומר, "זה בדיוק מה שקיבלתי. אם הייתי נשאר… טוב, זה כבר לא היה אותו דבר. הייתי צריך מקום חדש. בלי זיכרונות."

אני מהנהנת. זה הגיוני. אפילו שאין לי מושג מה הסיבה. אבל יש זמן, ופרסי נפתח אליי, לאט לאט. אני מחייכת קצת.

"תודה שסיפרת לי," אני אומרת לו. הוא מעניק לי חיוך עייף ומהיר כתשובה.

אני חוזרת להביט בתקרה. פרסי רגוע לצידי, מפיץ חום כמעט כמו איש-זאב. אחרי כמה דקות אני יודעת שהוא ישן. אני לא מרימה את הראש, כדי לא להעיר את פרסי, אבל אני גם לא צריכה כדי לדעת שאדוארד עדיין כאן. 

"לילה טוב," אני לוחשת, סומכת על שמיעת-העל שלו לקלוט אותי בחשכה.

דקות ספורות מאוחר יותר אני עוצמת את עיניי ונרדמת בעצמי.