החדר השקוף

כן... זה סיפור מקורי שלי.

והוא מדכא. אז, תהנו, נראלי...?

הצמדתי את פניי לזכוכית ששימשה כקיר שקוף אשר הראה את חדר החולה.
או החולהַ, במקרה הזה.
דמעות זלגו על פניי והחזקתי חזק את ידה של אמי.
"היא תצא, נכון? היא תצא ואנחנו נחייה שוב כרגיל." ספק שאלתי ספק אמרתי לאבי.
"אני מקווה" הוא לחש בקול צרוד.
הוא בקושי דיבר בשבועות האחרונים.
אמא שתקה.
"תזכרי תמיד," אבא הביט בעיניי, "שהיא תישאר איתנו בכל דבר."
הנהנתי ומשכתי באפי בקול.
האחות יצאה מהחדר והביטה בנו במבט חמור סבר.
"היא בחיים,"
שלושתנו נאנחנו בהקלה.
"אבל לא לזמן ארוך." המשיכה האחות בקול שקט.
ליבי נפל.
אני ידעתי תמיד שהבשורה הזו תגיע בסופו של דבר.
הידקתי את אחיזתי בידה של אימי וחיפשתי בכיסיי אחר חפץ שהיה מוחזק שם, למזל.
זה היה לב מחימר, שאחותי הכינה כשעוד הייתה בגן.
היה כתוב שם: "מעדן לשי", בכתב גדול ומרושל.
נשמתי עמוק והחזקתי בלב כמו בגלגל הצלה.
"היא חלשה, יותר מתמיד. תצטרכו לצאת למסדרון."
אף אחד לא התנגד. רצינו שעדן תחייה לכמה שיותר זמן.
"רק דבר אחד אחרון," טבעתי בלחש.
האחות הביטה בי בחמלה. "כן?"
"אני, אני רוצה להגיד לה- ל... ע-עדן. משהו."
האחות הנהנה. "רק לא להכנס לחדר הסגור."
התקרבתי לחלון השקוף שהראה את אחותי הקטנה שוכבת, מעולפת, במיטה.
"עדן. תקשיבי... א-אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר. ב-בקשה, א-אל תלכי ממני. א-אני.... אני לא אוכל לחיות בל-בלעדיך."
הבטתי בה.
היא לא ענתה.
ניתקתי את מבטי ממנה והלכתי אל הורי, שחיכו במסדרון.

~~

כל הלילה ישבנו ערים.
מחכים שירשו לנו להכנס.
"למה לא מכניסים אותנו? זה שטח ניטרלי. היא לא תחלש אם נהיה בחדר השקוף."
"היא חלשה מדי. אפילו אנשים בחדר הניטרלי יחלישו אותה. זה קרוב מדי" לחשה אמא והביטה במבט חלול במסדרון.
שתקנו.
החזקתי חזק בלב וקצצתי את ציפורני בלחץ.
הדלת ל-''חדר השקוף'' נפתחה ואחד הרופאים יצא החוצה.
הוא הביט בנו בצער.
"אתם המשפחה של עדן כהן?"
לא העזנו להנהן אפילו.
"צר לי לבשר לכם-"
הוא לא היה צריך להמשיך.
בלי מילים, ידענו שעדן כבר לא כאן יותר.
לא בכיתי.
החלקתי לישיבה על הרצפה ואחזתי בלב בחוזקה.
לא בכיתי גם כששמעתי את אמא ואבא מתחבקים ובוכים אחד על השנייה.
בכיתי, כששמעתי קל התנפצות והרגשתי דם זולג על ידי.
בכיתי כשהלב שהחזקתי, נשבר.