חשבתי שזה נחש גומי. מתברר שלא

אני וארנבון (George Weasley) עושים תחרות פאנפיקים, ונותנים זה לזה את שם הפאנפיק שעל פיו הוא נכתב, אז קרדיט לו.

אגב, לכו תבדקו מי פביאן ורק אז תבואו להגיב. תודה.

הארי תמיד היה ילד שובב. אומנם הוא גדל אצל משפחה נוקשה במיוחד אבל זה לא אומר שהילדות שלו נהרסה לחלוטין. נותר לו עוד דבר אחד שלעולם לא יעלם; השטויות שהוא עשה.
הרי, לנו מספרים על הארי כשהוא כבר בן אחת עשרה. אבל מה קרה עד אז? הוא רק ישב בארון שלו מתחת למדרגות וחיכה שג'יי קיי רולינג תחליט שהיא כותבת עליו סיפור?
אז כן. זה מה שהוא עשה.
אבל במקרים מיוחדים, כשגברת פיג לא הייתה בבית ולדרסלים לא היה איפה לתקוע את הילד המוזר שנפל לחיקם הם היו לוקחים אותו איתם, מידי פעם לקניון, לפעמים לגן חיות, ופעם בשנה כמעט, או אפילו בשנתיים, היה זוכה הארי להגיע למקום הכי מופלא שקיים בעולם:
דוכן הממתקים של פביאן פרוואט.
פביאן היה האדם הכי נחמד שהארי פגש מימיו (לא שהוא פגש הרבה אנשים בכללי). הוא היה חייכן, עם שיער ג'ינג'י פרוע וארוך שהגיע לו עד הכתפיים. לפבאין היה שפם קטנטן, עניים חומות בהירות ויד אחת שחסרו לה שתי אצבעות. הארי אהב את האיש הזה בכל ליבו, במיוחד כי בכל פעם שהיה מגיע פביאן היה נותן לו נחש גומי בחינם.

יום אחד הארי התעורר בבוקר לקול דפיקות על דלת ה.. חדר שלו? אני אקרא לזה הארון שלו.
הארי משך את עצמו לישיבה, ואז בטעות חטף מכה בראש שלו מהתקרה הנמוכה. הוא היה בן שבע בקושי ובכל זאת החדר שלו נעשה קטן מידי בשבילו. הדודה פטוניה דפקה בחוזקה על הדלת.
"תפתח מיד!!" היא צווחה. "כבר ממש מאוחר, ואנחנו רוצים לצאת מיד לדוכן הממתקים! קום ותתלבש תוך שתי דקות אחרת אני אאלץ להשאיר אותך נעול במשך כל היום!!!!"
הארי קפץ משמחה במקומו וקיבל עוד מכה בראש.
הוא הולך לפגוש את פביאן!! הארי חשב בשמחה. זה היום הכי הכי טוב בחייו! חוץ מהפעם הקודמת שבא פגש אותו, וגם מהפעם שלפני, אבל למי זה משנה?
תוך חמש דקות לכל הפחות הארי כבר עמד ליד דלת הכניסה, מוכן כולו, מאורגן לגמרי ונרגש כולו. הוא התנדנד על עקביו בציפייה והסתכל על הקיר הנגדי במסדרון, עליו הייתה תלויה תמונה אחת יחידה.
לילי פוטר הסתכלה על הארי בחיוך גדול ושערה נח על כתפיה ברוך. הארי החזיר לה מבט, והשתדל לא לחשוב שהאישה בתמונה לא יודעת שהיא עומדת למות בתאונת דרכים ולהשאיר מאחוריה ילד תמים אחד חסר הורים.
ואז קרה משהו מוזר.
לילי קרצה לו.
הארי צעק בבהלה ומיהר חזרה אל הסלון, שם חיכה לו דאדלי. הוא שם להארי רגל, וזה נפל על הרצפה.
"חה חה!" קרא דאדלי. "מגיע לך!"
דודה פטוניה ירדה במדרגות ואחריה הופיע הדוד ורנון בצעדי היפופוטם. כל הארבעה פנו אל הכניסה, פתחו אותה ונכנסו לאוטו. הארי חזר להיות מאושר, כי זה סוף סוף קורה. הוא הולך לפגוש את האדם היחיד בכל העולם שבאמת הכפאת לו ממנו.
כשהם הגיעו, הארי יכל לראות מרחוק את הדוכן בצבעי אדום-לבן שעמד על המדרכה פתוח ונגיש לכולם. ילדים רבים הקיפו אותו, אוחזים בניירות הירוקים הקטנים המוזרים ומנפנפים בהם מול פניו של פביאן.
הארי חיכה בקוצר רוח עד שדודתו נתנה לו אישור לצאת מהמכונית, והילד בעל השיער השחור וצלקת הברק פרץ את החוצה ורץ בכל כוח אל הדוכן. הוא הגיע, מתנשם ומתנשף, ונדחף בין הילדים עד שמצא את עצמו מול פביאן.
"מה בשבילך ילד ק – " פביאן זיהה את הארי וחיוך ענק התפשט על פניו, כמו החיוך שהיה כבר אצל הארי עוד מהרגע הראשון של הבוקר.
פביאן לקח נחש גומי ונתן אותו להארי. הילד החזיק את הסוכריה בידיו בכוח והלך הצידה. הוא ראה את פטוניה, ורנון ודאדלי נדחפים אף הם כדי לקנות סוכריות.
הארי הסתכל על הנחש הגומי ברעבתנות ובחיוך גדול, ואז פתאום הצלקת שלו שרפה והנחש הפך לנחש אמיתי, חלקלק ובעל לשון ארוכה ומפוצלת.
הארי צרח והפיל את הנחש. אף אחד לא שמע אותו.
הנחש היה אף הוא מבוהל והסכל סביבו בלחץ.
הארי ריחם עליו והתכופף אליו.
"אתה בסדר?" שאל הארי, שלא התפעל מהשינוי הפתאומי. כבר קרו לו דברים מוזרים בחייו ואף אחד מעולם לא האמין לו. הנחש הינהן, ואז הוא פתח את פיו הקטן והסתכל לתוך עיניו של הארי.
"תסססלח לי" לחש הנחש. "אני חייב לברוח מכאן. להתראות בן קוסמים!" הוא לחש לו ומיהר להסתלק משם. הארי הסתכל על נחש הגומי שלו מתרחק בזחילה, ואז כשקם הוא ראה את פביאן עומד מאחורי הדוכן, כנראה כדי לקחת עוד ממתקים מהמחסן שלו, ומביט בו.
הארי ניגש אליו.
"חשבתי שזה נחש גומי" הסביר הארי. "מתברר שלא".
פביאן צחק צחוק גדול. ליבו של הארי נפל, עוד אדם שלא מאמין לו.
"ברור שזה לא נחש גומי. הרי לנחשי גומי אין לשון"
הארי הרים מבט מופתע.
כמה ילדים קראו לפביאן שיחזור, אז הוא הסתובב והתחיל ללכת חזרה לדוכן. ואז הוא פנה שוב אל הארי. האיש הג'ינג'י חזר אליו, טחב לו משהו ביד ואז שוב הלך משם.
הארי הסתכל אל ידיו, וראה שם מקל ארוך יפה עשוי עץ חום כהה. לרגע הארי הרגיש משיכה מוזרה, כאילו המקל קורא לו, ואז בבת אחת השמיע המקל ציוץ והפך לתרנגולת צעצוע.
הארי צחק והרים את התרנגול כדי שיוכל להסתכל עליו היטב.
"מקל קסום שמשנה צורה!" הוא אמר בהתלהבות, וחזר למכונית כדי לחכות לבני משפחתו.

הארי בן האחת עשרה עמד בין הרציפים תשע לעשר, בלב כבד. האגריד לא היה שם, והוא לא ראה שום רציף בשם "תשע ושלושה רבעים".
לפתע הוא שמע קולות ומשפחה גדולה בעלת עגלות זהות לשל הארי התקדמו אל הקיר שבין שני הרציפים. היו שם המון ילדים ואישה אחד, וכולם היו ג'ינג'ים.
הארי ניגש אל הגברת, אחרי שכבר שניים או שלושה מילדיה נעלמו בקיר.
"תסלחי לי" אמר הארי. "את יודעת איך להיכנס ל.."
היא פנתה אליו והארי מצא את עצמו מביט בעיניו פביאן.
"מה אמרת חמוד?" היא שאלה. "אה.. איך נכנסים לרציף תשע ושלושה רבעים?" שאל הארי.
האישה הנחמדה הסבירה לו, וכשהוא רץ אל תוך הקיר הארי צרב במוחו את עיניו החומות הבהירות הטובות של פביאן כדי שלעולם לא ישכח אותן.