הטרגדיה של זנב-תולע

מתנצלת ממש! המון לחץ בחדשים האחרונים. מקווה ממש להצליח לעדכן מעכשיו בקצב סדיר יותר.

רק מבהירה - זה לא פאנפיק עם עלילה מוגדרת ממש של התחלה, אמצע וסוף. אלא בעיקר כל מיני קטעים מחייו של פיטר, אם כי כניראה כן אשתדל שיהיו בסדר כרונולוגי.

הרציף היה עמוס לעייפה. עשרות על עשרות של ילדים וילדות, נערים ונערות, הורים, וכמובן מזוודות וכלובים שלא מותירים כמעט מקום לפסוע על המדרכה.

פיטר בן האחת עשרה, בעיקר נדחק ונדחף כה וכה. קל מידי היה לפספס את הילד הנמוך בסוודר המהוה. בשונה מרוב הילדים, פיטר הסתובב לבדו. אמו אך העבירה אותו לרציף והסתלקה לה. ללא נשיקה וללא מילות פרידה. ובאשר לאבא שלו - טוב, פיטר בסופו של דבר, לא פגש אותו מעולם.
בהיסח דעת, ואף יותר מתוך לחץ, היא לעס את ציפורן האצבע שלו בזמן שהמשיך לפסוע. העיניים המימיות סקרו כל פרצוף וכל מזוודה שבהן הן נתקלות. להזהר, להזהר, להזהר.
אז לכדו עיניו זוג דמויות; שני ילדים; שניהם שחורי שיער. פיטר לא היה צריך יותר ממבט אחד כדי להבחין בהם; בהליכה הבטוחה, הכתפיים הזקופות, החיוכים העצלים. הוא לא היה צריך יותר ממבט אחד כדי לדעת בדיוק; אלו שני חתולים, שני ילדים שהעולם כולו שייך להם. שני ילדים שעל פיטר להיזהר מהם ככל האפשר.
"היי אתה, עוגת דלעת!" הצעקה הידהדה על פני הרציף. לפיטר התחוורה העובדה שהצעקה כוונה אליו, רק כשתיבת העץ פשוט הושלכה לעברו. לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב; ברפלקסים שלא היו מצופים מהנער העגלגל, מנע מהתיבה להתרסק אל תוך הקרון, וכן אל תוך גופו שלו. והצליח - אם כי בסרבול - לתפוס את התיבה. אם כי ההגדרה המתאימה יותר היא ליפול עליה בכל כובד משקלו.
כשהוא התנשף, מוחו תוהה מה בדיוק קרה, שני הילדים היו כבר לצידו. "היה לוקח לי זמן כפול לסחוב אותה עד לכאן. היה הרבה יותר פשוט לזרוק אותה." פיטר לא היה בטוח אם הנער דיבר אליו או אל החבר שלצידו. המדבר, שככל הנראה זה שהיה בעל התיבה, נוטל את התיבה מפיטר ללא שהיות ופנה לעלות לקרון. פיטר נותר לעמוד לרגע, ואז בהבזק של הבנה מיהר אחריהם. הוא התקדם בעקבותיהם כשאלו עברו על פני הקרונות, עד שנראה שמצאו תא שסיפק אותם. הילד בעל השיער הארוך יותר הבחין בפיטר הנדחק כנגד המעבר הצר מידי. אי אפשר היה לטעות בזווית הפה שעלתה קלות. הוא לא הציע לפיטר שום עזרה, אבל מצד שני, הוא לא גירש אותו משם. פיטר נחלץ מבעד לפתח, מעד לרגע והצליח לייצב את עצמו בנס. בזריזות, הוא סקר את הקרון כולו. אוייבים פוטנציאלים, בעלי ברית פוטנצייאלים. אמו תמיד דרשה לבדוק הכל. הקרון היה כמעט ריק. בחלקו האחורי ישבה ילדה עם גלי שיער אדמוניים שגלשו במורד כתפיה ובהתה בחלון בעיניים מוצפות דמעות. אבל לא אותה חיפש פיטר, אלא את זוג הילדים, זוג החתולים, שישבו עתה זה לצד זה, לועסים סוכריות. אותה תיבה שהושלכה אליו על פני הרציף נדחפה למדף מעליהם.
היה ברור מה אמו הייתה אומרת; סובב את גבך והסתלק,פיטר. זהו לא המקום בשבילנו. אם אתה מתעקש להיות טיפש - לפחות שב רחוק מצמד החתולים הללו, שילעסו עכברוש כמוך חי. זוהי ההחלטה הנבונה, להתרחק. דע את מקומך.

אך פיטר, באופן בהחלט לא פיטרי, באופן לחלוטין לא מתאים לתורת ההשרדות הנוקשה שעליה הוא ואמו הקפידו כל כך, נדחק וקרס על המושבים שמולם. שחורי השיער העיפו בו מבט אחד, ואז המשיכו לדבר זה עם זה. בתחילה, פיטר רק סקר אותם בזהירות, בוחן כל תנועת כתף עצלה, כל שרבוב שפתיים מתרברב. האחד היה כאמור בעל שיער ארוך יחסית לילד - שיער שגלש בחינניות ראוותנית-כמעט במורד כתפיו. השני היה בעל שיער פרוע להחריד, אך נראה היה כי סודר כך במכוון. ויותר מכך - היו לו משקפיים. זה היה מוזר, מפתיע. פיטר היה רגיל לראות את כל הילדים בעלי המשקפיים נבוכים, אומללים, אי שם בתחתית החברה. אבל הילד הזה בהחלט לא היה בתחתית; בתנוחת הגוף הבטוחה, באופן העצל שבו ביטא את המילים, היה ברור שהוא הראש, והוא זה שמחליט מי יימצא בתחתית. זה היה סיכון, ידע פיטר. סיכון, אבל - זהו בית ספר חדש, ואולי הוא לא יכול להיות חתול - אבל אם הוא ייצמד לחתולים, ייתכן שהוא יוכל לקבל מעמד חתול-של-כבוד.
בהחלטה הזאת הוא העז לפתוח את הפה סוף סוף בחברתם. קולו חתך את השקט היחסי ששרר בקרון. "אני פיטר." אך ממש באותו רגע, דלת הקרון נפתחה ברעש, ופנימה נדחף ילד צנום וצהבהב, שיערו השמנוני מחליק משני צידי פניו כמו סדין משומש, ועל אותן פנים צהבהבות התפרשה הבעת שמחה למראה אותה ילדה בוכייה.

הפרק הקודם		הפרק הבא