השנה שלי בהוגוורטס

השנה שלי בהוגוורטס

מאת

יניב עברון

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי

 זה היה סתם יום רביעי, שום דבר לא רמז על מה שהולך להתרחש בהמשכו. אני כבר הייתי בדרכי לבית הספר, על גבי הילקוט ובידי כדור הרוגבי החדש שקיבלתי ליום הולדתי. בעודי צועד אל בית הספר הצטרפו אלי עוד ילדים, חלקם בני כיתתי, מתפעלים מהכדור.

"וואוו, מתוצרת גילברט" אמר ג'ון, "כנראה ההורים שלך ממש אוהבים אותך" ואני רק חייכתי וכשהגענו אל המוסד החינוכי בו למדנו ,כדור הרוגבי שלי זכה ללטיפות נלהבות עד שלא הצלחתי להתאפק ועד צלצול הפעמון עוד הצלחתי לארגן משחק מהיר והגילברט היקר שלי כבר ספג אי אלו בעיטות, חבטות, התנגשויות עם הקרקע וכתמי ונתזי בוץ כבר עיטרו אותו, כיאה לכדור רוגבי מקצועי. שתי הפסקות רוגבי, משחק שלא נגמר עם סיום הלימודים, צפירה ממכוניתו של אבי שדאג מדוע בנו כה מאחר והגיע אל בית הספר ובצער נאלצנו להפסיק לשחק. ואותו הילד שיצא בבוקרו של יום מביתו, נקי מסודר, מסורק, נכנס למכוניתו של אביו מבולגן בלבושו, מיוזע, פרוע שיער, מלוכלך וכמה שריטות חדשות מעטרות את פניו.

"אני כבר אחטוף" אמרתי לעצמי, "או ש... לא, נישאר ככה" ואבי רק חייך אלי, העביר את ידו בשערי כמחווה של חיבה ונסענו אל ביתנו כשאני לא בדיוק מבין מה קרה כרגע. במקום לחטוף על הראש... חיוך ולטיפה... משהו קורה כאן.

הגענו לבית, אימי כבר המתינה בחוץ ועת קרבתי, חיבקה אותי בהתרגשות, בעיניים נוצצות ואפילו ללא טיפת כעס עלי, על לבושי, על הבוץ שדבק בבגדי והתחלתי להילחץ.

הם כיוונו אותי למטבח ועת התיישבנו בעודם נועצים בי את מבטם, כוסות הזכוכית על המדף החלו לרטוט.

"לא, לא" אמר אבי, "הכול בסדר, פשוט יש לנו חדשות משמחות" והכוסות נדמו. 'חדשות משמחות?' שאלתי את עצמי. 'אולי אבא מצא עבודה סוף סוף, אולי אימא תגלה לנו שהיא בהריון, אולי הם הביאו לי כלב במתנה' והמחשבות רצות בראשי.

"קיבלת מכתב" אמרה אימא.

"אני? מכתב? ממי? מאיפה?"

"מהוגוורטס".

"ממי?"

"מהוגוורטס, בית הספר לקוסמות הוגוורטס".

"מה הם רוצים ממני?"

"הם מזמינים אותך ללמוד שם".

"מה? כאילו בקיץ?"

"לא, זו תוכנית רב שנתית. מלאו לך בשבוע שעבר אחת עשרה שנים, והם רוצים שתבוא ללמוד אצלם. זו תוכנית לשבע שנים, עד גיל שמונה עשרה בתנאי פנימייה ובסיומם תהיה קוסם מוסמך".

"ואם לא ארצה?" אמרתי והכוסות על המדף שוב החלו לרטוט.

"אתה לא חייב אבל אנחנו יודעים שאתה זקוק לזה" אמר אבי וכוס התנפצה.

"בדיוק על זה אנחנו מדברים" אמר, "אתה עדיין ילד והשליטה שלך בזה היא לא הכי טובה, יכול להיות שהם יוכלו לעזור לך, ילמדו אותך לשלוט בכוח הזה" וכוס נוספת התנפצה וידעתי שהם צודקים. הבזק חלף בראשי ושתי הכוסות המנופצות חזרו לעצמן, שלמות, על המדף.

"תודה בן" חייכה אלי אימי.

"אבל אבא... שבע שנים... ומה עם כול החברים שלי בבית הספר?"

"תראה אותם בחופשים".

"והרוגבי?"

"זו אנגליה, בטח יש להם שם נבחרת רוגבי ואתה יודע מה, קח איתך את הכדור לשם".

"ומתי אני אמור להתחיל ללמוד שם?"

"בתחילת ספטמבר. עוד חודש אתה מסיים את הלימודים, יש את החופש הגדול ואחרי זה תוכל להתחיל שם. אתה ממש לא מבין בן, זה כבוד כול כך גדול וכשהתחילו אצלך ה... ה... אתה יודע למה אני מתכוון, לא ידענו אל מי לפנות ובית הספר הזה, הוגוורטס היה התקווה האחרונה שלנו ולא ידענו איך להגיע אליו. הוא לא מופיע בשום מדריך טלפונים או של בתי ספר ופתאום, משום מקום, נחתה ההזמנה הזאת אצלנו. תסתכל על המעטפה, אין עליה אפילו בול ואימא אמרה שגם הדוור לא היה היום ומה שמשך את תשומת ליבה היה משק כנפיים חזק וכשהסתכלה דרך החלון, הבחינה בינשוף ממריא מתיבת הדואר שלנו".

"אני ממש לא מתלהב אבא" אמרתי, "גם בבית הספר הזה טוב לי, גם יש לי מלא חברים וגם כבר כמעט ואין לי תאונות".

"בן, תעשה את זה בשבילנו, זה כבר המקום השלישי שעברנו אליו מאז שהיית בן חמש בגלל התאונות האלו שקרו לך".

"אבל אבא..."

"תבין בן, החיים מלאים במהמורות וככול שאתה גדל ומתבגר, המהמורות האלו יותר גדולות, יותר מורכבות והתגובות שלך עלולות להיגמר רע מאוד. אז כשהיינו ביורקשייר ובגן מישהו ניסה לקחת ממך את המשאית... ואחרי זה, כשעברנו לאינברנס בסקוטלנד ומישהו בבית הספר ניסה להכשיל אותך בריצת שדה... ותודה לאל, אנחנו פה כבר שנתיים בלי אירועים חריגים ואם כבר קרו אז היה אפשר איכשהו להסביר אותם. אתה מבין בן, אתה חייב ללמוד לשלוט בעצמך זה דבר אחד ואם כבר מתרחשת תאונה אז שניתן יהיה להסביר את התאונה כתאונה ולא כמו איזה שהוא משהו לא מהעולם הזה".

"אני מבין" אמרתי, "אבל יש לי תנאי, אני אסע שם לשנה ואם בסוף השנה אני לא... אני לא אהיה מרוצה, אז לא תכריחו אותי להמשיך שם, בסדר?"

"בסדר בן, לא נכריח אותך אבל אני מתחנן בפניך, באמת תנסה".

"אני אנסה אבא" אמרתי, "אני מבטיח"

"טוב, נהדר, הינה ההזמנה ויש פה חתיכת רשימה של  בגדים, ספרים וציוד שאנחנו צריכים לרכוש עבורך והם הוסיפו כאן משהו שנראה כמו מכתב אשראי והוראה לפנות למישהו בשם טום".

"ואיפה קונים את כול זה?" שאלה אימא.

"הם רשמו כאן בסוף רשימת הדברים את הכתובת או משהו כזה, אבל אני לא רואה, תביטי את, העיניים שלך יותר חדות". אימי לקחה את הדף המצורף, "מוזר, אני רואה שרשום משהו אבל מטושטש לגמרי"

"תנו לי גם" אמרתי ובאותיות קידוש לבנה הופיעו המילים פונדק הקלחת הרותחת. "אבל הם לא מסרו את הכתובת".

"אולי זה מופיע במדריך הטלפון אמר אבי, והחל לדפדף במדריך" אוי לא..."

"מה?" שאלה אימי בעוד מבטי חולף מאימי לאבי וחוזר חלילה.

"מצאתי את המקום ו... אתה בשום אופן לא הולך לשם לבד".

"איפה זה?"

"בלונדון, באיסט אנד, ברחוב קומרשיאל, אפילו אני יודע שזה אזור לא סימפטי".

"טוב, זה לא בוער לנו נכון?" אמרתי "ואני מת מרעב"

"אני מציע שתתנקה קודם" אמר אבי.

"אפשר אבא?"

"טוב, אבל לא ראיתי את זה".

"אז תסתובבו" אמרתי, הורי סבו לאחור, הבזק קצר במוחי וחזרתי להיות הילד המסודר, הנקי, המסורק שיצא כך בבוקרו של יום, בדרכו אל בית הספר.

שנת הלימודים הסתיימה לה, החופש הגדול התחיל וכפיצוי על שנת הלימודים הקרבה בתנאי פנימייה, נסענו שלושתנו לאזור האגמים בצפון. אבא שכר קרוואן והיה זה טיול קמפינג, שגם היום, אחרי כול כך הרבה שנים, לא יימחה מזיכרוני.

הוריי... כול כך התאמצו... כול כך השתדלו... למעני.

אז זהו. תחילת שנת הלימודים קרבה וביום שני, כשבועיים לפני, אבי ואני עלינו על הרכבת ללונדון. קינג קרוס הייתה התחנה הסופית ומשם לקחנו את הטיוב לוויט צ'פל, לרחוב קומרשיאל. אבי ואני צעדנו לאורך הרחוב כשאבי נעצר לרגע ואמר "אני מצטער בן אבל אני לא מוצא את הפונדק הזה".

"אתה צוחק?" עניתי לו .

"לא, למה?"

"כבר עברנו לידו פעמיים ולא עצרת בכלל".

"עברנו אותו? איפה?"

"הינה שם" אמרתי בעודי מצביע על חנות תקליטים וחנות ספרים, "בין שתיהן". בעודו אוחז בידי פסע אבי לעבר המקום עליו הצבעתי, נעמד וסקר את שתי החנויות, "אני לא רואה שום פונדק לכול הרוחות".

"אתה בסדר אבא?" שאלתי, "הינה, זה ממש מולנו".

"אתה רואה את זה?"

"כן"

"אתה יודע מה, כנס וצא" וכך עשיתי.

"נו?"

"לכמה שניות נעלמת לי והופעתי לי משום מקום".

"יכול להיות שרק 'אנחנו' יכולים לראות את המקום, בוא אבא, תן לי יד, אני אכנס ואתה תהיה איתי, בסדר?" ואבי די היסס. "נכנסתי ויצאתי ולא קרה לי כלום" אמרתי, "אל תדאג אבא, תחשוב על זה כאילו עוד תאונה קטנה שלי שאתה צריך לחלץ אותי, בסדר?" ואבי עדיין מהסס אבל הושיט את ידו אלי, אחזתי בה בחוזקה, צעדתי אל פתח הפונדק מושך את אבי פנימה ונכנסנו.

זה לקח לנו כמה שניות להתרגל לאפלוליות שבפונדק. כמה אנשים ישבו שם, שותים, מעשנים משוחחים בשקט ואבי ניגש אל הברמן.

"שלום, אני מחפש כאן מישהו בשם טום".

"מצאת אותו, זה אני, במה אוכל לעזור לכם?"

"תראה, זה בני בנג'מין והוא אמור להתחיל ללמוד השנה בהוגוורטס, במכתב שקיבלנו היה גם מכתב אשראי עם הוראה לפנות אל מישהו בשם טום".

"אוכל לראות את המכתב?" שאל הברמן ואבי הוציא מכיסו את המעטפה עם ההזמנה הרשמית, רשימת הציוד ומכתב האשראי. הברמן לקח את מכתב האשראי, העביר את ציפורן אצבעו על מקום החתימה בתחתית הדף שהיה משום ריק וחתימה זוהרת הופיעה עם הטבעת חותם.

"הכול בסדר מר דימונד, זו חתימתו של אלבוס פרסיוול וולפריק בריאן דמבלדור, מנהל בית הספר הוגוורטס והסכום מוכן עבורכם, מאה אוניות שזה די והותר הן לרכישות שלכם והן ככסף כיס לבנך בשנתו הראשונה".

"סליחה, אבל מה זה אונייה?"

"אתה לא מכיר את הכסף שלנו?"

"לצערי לא"

"טוב, אוניה הוא מטבע זהב, בכול אוניה יש שבעה עשר חרמשי כסף ובכול חרמש כסף יש עשרים ותשעה גוזים שאלו מטבעות נחושת".

"תודה".

"עכשיו, בואו איתי". הוא יצא אל חצר שוממת, ניגש אל הקיר, הוציא את שרביטו, הקיש בסדר מסוים על גבי הקיר והלבנים החלו לנוע כאילו היו להן חיים ובקיר נפער פתח, "הינה" אמר, "סמטת דיאגון, כאן תוכלו לרכוש את כול מה שמופיע ברשימה שקיבלתם וילד" פנה אלי, "בהצלחה".

"תודה" השבתי ובעודנו פוסעים בסמטה, הקיר שמאחורינו נסגר.

"אני מציע שנסתובב" אמר אבי, "נתרשם ואחר כך נתפנה לרכוש לך את מה שאתה צריך, מה אתה אומר?" והסכמתי וכך נחשפתי בפעם הראשונה לעולם הקסמים והקוסמים. לאחר כשעה של שוטטות אבי כיוון אותנו לחנות חלוקים ועצרתי אותו.

"מה קרה?" שאל.

"אתה זוכר את התנאי שלי, התנאי של שנה?"

"זוכר".

"אז חשבתי, אולי יש כאן חנות ליד שנייה, חבל להשקיע כול כך הרבה אם אני אלמד שם רק שנה".

"ואם תחליט שאתה רוצה להמשיך?"

"נראה אז".

"אבל בן, לא הייתי רוצה שכולם יהיו לבושים ומצוידים בהכול חדש ואתה תופיע בבגדים משומשים, כמו הקרוב העני".

"אבא, לי זה ממש לא משנה וחוץ מזה... חוץ מזה...".

"מה בן?"

"אל תכעס אבא אבל אני רוצה שתיקח איתך הביתה חלק מהזהב שקיבלנו".

"בשום אופן לא".

"אבא, אני יודע שאנחנו לא במצב הכי טוב. לך אין עבודה, אימא בהריון, גם הטיול שעשינו לאזור האגמים... אני יודע שלקחת הלוואה מהבנק. אנחנו נקנה ביד שנייה את כול מה שאני צריך ומה שיישאר, נתחלק חצי חצי. תיקח את הזהב ואני אשלח לכם מכתב איך אני מסתדר עם הכסף. אם זה יספיק לי אז תוכל להשתמש בזהב שלך ואם לא אז בחג המולד יש לנו חופשה ואם אצטרך יותר, אקח עוד קצת ממה שיישאר".

"אני לא מוכן לשמוע על זה".

"אבל אבא, זה בגללי שהיינו צריכים לעזוב את אינברנס, זה בגללי שאתה ואימא איבדתם את מקום העבודה שלכם, בגלל התאונות שלי, אני מבקש אבא" אמרתי בעוד דמעות זולגות מעיני ואבי הביט בי בעיניו הטובות, העביר את ידו בשערי, "טוב" אמר, "אני אחשוב על זה".

"טוב, אז בוא נחפש חנות יד שנייה".

"אם אני לא טועה ראיתי אחת כזו בקצה הסמטה, בוא" ויד ביד פסענו לעבר החנות. נכנסנו והיינו המבקרים היחידים בה כשגברת שמנמנה קיבלה את פנינו בחביבות.

"שנה ראשונה?" שאלה והנהנתי לחיוב.

בשעה טובה" חייכה אלי, "בוא נראה, מה אתה צריך?"

"הכול" אמרתי והגשתי לה את הרשימה ובמהרה החלו להיערם על הדלפק, חלוקים, גלימה, כפפות כובע מחודד ואחריהם הספרים למיניהם.

"הבגדים הם כמעט חדשים" אמרה  "וכולם נקיים באחריות ואם אתה רוצה, אוכל לתפור לך תגית עם שמך על כול אחד ואחד מהם. הספרים משומשים אמנם אבל לא מסמורטטים. בקשר לשרביט, אני מצטערת אבל לא אוכל לעזור לך בזה מאחר והשרביטים הם אישיים ותוכל לרכוש לך שרביט בחנות של אוליבנדר. זהו, כמעט סיימנו, נשאר רק הינשוף והינשוף היחידי שיש לי כאן זה הינשוף הזקן שלי אבל זאת לא חובה. אז אם תוכל להסתדר בלעדי ינשוף, מה טוב אבל אין לך מה לדאוג, גם אם אין לך ינשוף אישי, יש את שרות דואר הינשופים של הוגוורטס כך שאם תרצה לשלוח מכתב הביתה, תוכל להשתמש בהם וכך גם הוריך, בסדר אז בואו נראה, נעשה חשבון" והיא החלה למלמל לעצמה בעודה מחשבת את העלות. "טוב, זה יוצא שבע אוניות ושלושה חרמשים".

"וכמה זה היה יוצא אם היינו קונים הכול חדש" שאל אבי.

היא שוב החלה למלמל לעצמה, מצחה מתקמט "בערך שלושים ומשהו אוניות, בלי להכניס לחשבון שרביט וינשוף, שזה בערך עוד כעשרים אוניות".

"אנחנו נקנה כאן" אמרתי. אבי שילם, הגברת ארזה לנו ויצאנו עמוסים לעייפה.

"חכו רגע" קראה אחרינו ועצרנו ובעודנו ממתינים, חיפשה הגברת דבר מה ולבסוף שלפה עגלת קניות עתיקה למראה, "על חשבון הבית" חייכה אלינו ונפרדנו ממנה בתודה.

"אוליבנדר" אמר אבי "ואיכפת לך להיכנס לבד, ראיתי כאן משהו שמצא חן בעיני וכשאסיים אבוא לחנות, בסדר?"

"בסדר אבא" אבי פנה לאן שפנה ואני נכנסתי לחנות.

זו הייתה חנות צרה ולא מרשימה במיוחד אבל היה קסם באוויר פעמון צלצל בעומק החנות ואדם בא בימים קרב אל הדלפק, "בוא תתקרב בחור צעיר "אמר ובעודי מתקרב אל הדלפק, רעש מוזר החל להישמע כשאלפי השרביטים בקופסאותיהם הארוכות החלו לרטוט. עיניו של הזקן נפקחו לרווחה בתדהמה ואני פסעתי לאחור בעוד ההמהום נחלש אמנם אך לא מפסיק. שוב קרבתי לדלפק והרעם התגבר. בעל החנות שלף קופסה, לא הספיק לאחוז בשרביט והשרביט התעופף לו אל ירכתי החנות, נצמד לקיר. עוד קופסה ושרביט נוסף התעופף לו.

"בזה עוד לא נתקלתי" לחש הזקן, "נראה לי שהם מפחדים ממך".

"מפחדים ממני? ממה יש לפחד?" אמרתי בעודי מתקרב לדלפק ועשרות אם לא מאות שרביטים קיפצו מקופסאותיהם, נצמדים לקיר המרוחק.

"אני מצטער בחור צעיר אבל לא נראה לי שנוכל לשרת אותך, מה שמך בבקשה?"

"בנג'מין דימונד" השבתי בעודי מתרחק מהדלפק,

"אני מצטער מר דימונד אבל אאלץ לדווח על כך" אמר בעודו נעלם במחשכי חנותו ואני יצאתי החוצה, שם המתין לי אבי עם ינשוף ננסי בכלוב.

"נו, קנית שרביט?" שאל וסיפרתי לו מה קרה.

"תמתין כאן, אני אכנס פנימה ואחליף מילה עם הטיפוס ובינתיים נסה להתיידד עם הינשוף החדש שלך, אולי גם תחשוב על שם בשבילו" חייך אלי אבי ונכנס לחנות. זה לקח נצח עד שיצא וכשיצא היה חיוור ושטוף זיעה.

"מה קרה אבא?"

"אני לא יודע אבל הוא עצמו היה מבוהל ומפוחד. הוא אמר שלו אישית זה מעולם לא קרה ולא זכור לו בכלל מקרה כזה בהיסטוריה הכתובה של תולדות הכישוף. מה שהוא הציע זה שתכין לעצמך אחד כזה מעץ שתבחר. אורכו שלא יעלה על שלושים וחמישה סנטימטר ועוביו כאצבע, תקציע ותשייף אותו, מרח אותו בלכה וכשתסיים, הוא רשם לי פה משהו וביקש למסור אותו לך ורק כשתסיים להכינו, תלחש לשרביט את מה שהוא כתב ושיהיה שלך בלבד ולא יסור למרותו של אחר".

"טוב אבא ותודה על הינשוף, החלטתי לקרוא לו טייפון".

"טוב, נראה לי שסיימנו את ענייננו כאן, בוא בן, ניסע הביתה".

.

"אבא, נראה לי שאיחרנו".

"אני מצטער בן, רציתי לחסוך ממך להיטלטל עם כול הדברים שלך לרכבת ומהרכבת לרכבת בית הספר, התאונה הזאת בכביש A10, שיבשה לנו את לוח הזמנים".

"אז נחזור הביתה?"

"כן, אבל משום מה אתה לא נראה כול כך עצוב".

"אני לא. אמרתי כבר לך ולאימא שהייתי מעדיף להישאר בבית הספר שלי באנפילד".

"טוב, אז אם אנחנו כבר בלונדון, מה דעתך שנקפוץ לבקר בגן החיות ואולי אחרי זה איזה המבורגר בריא בבורגר קינג" וחייכתי, תמיד אבי ידע איך לשמח ולעודד אותי.

לקראת ערב חזרנו הביתה, אימא לא הבינה מה קרה עד שהסברנו לה על התאונה שגרמה לנו לאחר לרכבת ועל יום הכיף שעשינו בלונדון. זה קצת מוגזם להגיד לונדון כי בסך הכול, אנפילד, מקום מגורינו היה ברובע הצפוני ביותר של לונדון ונחשב לחלק ממנה אבל בכול זאת, להגיד נסענו ללונדון נשמע תמיד טוב.

אימא הכינה את ארוחת הערב ועת התיישבנו לאכול, דפיקה נשמעה על הדלת. ניגשתי אל הדלת, פתחתי אותה ובמפתן עמד אדם זקן, עטור זקן, מגבעת הומבורג על ראשו והוא חנוט בחליפת שלושה חלקים, ענוב בעניבה בצבעי אדום וזהוב וסיכת עניבה בדמות אריה.

"ערב טוב" אמר ולמשמע קולו, הוריי הצטרפו אלי.

"ערב טוב" חזר שוב על ברכתו, "משפחת דימונד אני מניח, אה... אוכל בטובכם להיכנס?"

"ומי אדוני?" שאל אבי ואני כבר ידעתי את התשובה.

"אבא" אמרתי, "זה מר דמבלדור, מנהל בית הספר הוגוורטס" והוריי ואני זזנו הצידה, מאפשרים לזר להיכנס.

"או, אני מתנצל, אני מפריע לכם בארוחת הערב"

"לא, לא" הזדרזה אימי לענות, "אתה בהחלט מוזמן להצטרף אלינו". היא רמזה לי, מוחי הבזיק  ותוך שניות צלחת, כוס סכין ומזלג נקיים מארון הכלים ניצבו על השולחן למען האורח המכובד. הוא חייך, הודה לאימי על ההזמנה והתיישב. "אני מציע שנאכל קודם" אמר אבי "ואחר כך נדבר? האוכל פשוט מתקרר" ומר דמבלדור הניד בראשו לחיוב בעוד אימי מגישה לו.

"אוכל לבקש רק בקשה אחת?" שאל ושלושתנו הבטנו בו, "תראו, על מנת להגיע אליכם בלי למשוך תשומת לב מיותרת, נאלצתי ללבוש את הבגדים האלו שהם ממש לא בגדי היום יום שלי, איכפת לכם אם אחזור ללבושי המקורי?"

"בהחלט" ענתה לו אימי, "אתה רוצה להחליף כאן בחדר ליד?"

"לא יהיה בזה צורך" חייך אליה והופעתו השתנתה בחלקיק שנייה וליד השולחן היה ישוב אותו אדם מזוקן אך את חליפת שלושת החלקים, העניבה והמגבעת החליפו גלימה מרהיבה רקומה באריות בצבעי זהוב ואדום,  מצנפת שטוחה על ראשו וענק זהוב על צווארו עם סמל הוגוורטס עם יציקות אֶמָייל של בעלי החיים המסמלים את הבתים השונים בבית הספר, האריה לבית גריפינדור, הנחש לבית סליט'רין, הגירית לבית הפלפאף והעיט לבית ריבנקלו. כן, לא בזבזתי את זמני לריק, איך שהגענו הביתה ממסע הקניות בסמטת דיאגון, חרשתי כהוגן את הספרים.

"שנאכל?" חייך אלינו ומשום מה, למרות הזמן שעבר מהרגע שדפק על דלת ביתנו, האוכל היה בדיוק בדרגת החום הראויה והוריי ואני החלפנו חיוכים. כשסיימנו, אימי הניחה על השולחן קנקן תה ולגמנו באיטיות. דמבלדור סיים את התה שלו ושאל אם נוכל לדבר ואבי הציע שנעבור לחדר המגורים. אנחנו התיישבנו על הספה מותירים לאורח המכובד את הכורסה.

"אוכל להציע לך משהו מעט יותר חריף?" שאל אבי בעודו ניגדש אל ארון המשקאות הצנוע.

"אשמח למעט קוניאק" אמר ואבי מילא עבורו כוס, לאימא הוא מזג שרי, לי מבקבוק מיץ הענבים ולעצמו מעט ג'ין והתיישב.

"תראו" פתח, "הסיבה שאני כאן הינה בגלל שבנכם לא הגיע היום לבית הספר ודאגתי. הוגוורטס אינו בית ספר רגיל כפי שידוע לכם וכשתלמיד נעדר, זה מדאיג מה עוד שידוע לי על מסע הרכישות שלכם בסמטת דיאגון ולכן דאגתי יותר".

"אפשר להגיד שאני אשם" אמר אבי, "רציתי לחסוך ממנו את ההיטלטלות עם כול מה שקנינו והמזוודה האישית שלו לרכבת מאנפילד לקינג קרוס ובתחנה עצמה לרכבת לבית הספר אז נסענו במכוניתי והייתה תאונת דרכים בדרך ועד שפינו את הרכבים המעורבים והמשטרה פתחה את הכביש... אז איחרנו".

"אני מבין ועכשיו אני רגוע".

"אז איך אני אגיע לבית הספר? יש עוד רכבות?" שאלתי.

"לאט לך" חייך אלי הזקן, "יש עוד כמה דברים שאנחנו צריכים לדון בהם, למשל התקרית אצל אוליבנדר?"

"אני ממש לא מבין מה קרה שם, רק נכנסתי והשרביטים השתגעו".

"כן, שמעתי על כך ועשית מה שאוליבנדר אמר לאביך?"

"אה... כן אבל..."

"אבל מה?"

"הוא... הוא מגונן כזה".

"תוכל להסביר?"

"חיפשתי עץ אז הלכתי למגרש הגולף שלנו, בוש היל, יש שם יער קטן ומצאתי שם עץ שאני לא הכרתי אבל הרגשתי אליו מן משיכה שאני לא יכול להסביר. קצצתי ענף ממנו והתחלתי לעבד אותו ככה עם אולר קטן שהיה לי ובכול נגיעה שלי בחתיכת הענף עם האולר, כמה דקות אחרי זה, מין שרף כזה החל לזלוג ממנו ומאיפה שחתכתי את הענף, כבר היה זרם חלש של שרף. אני לא יודע למה אבל במקום לכה, מרחתי את השרביט שלי בשרף הטבעי של העץ וכשסיימתי לצפות אותו, השרביט הפסיק לזלוג וגם איפה שחתכתי אותו מהעץ, זה נראה כאילו המקום נרפא ולא ראיתי שום סימן יותר. הוצאתי את הפתק שאוליבנדר נתן לאבא ולחשתי את מה שהיה כתוב שם לשרביט וכשסיימתי, הפתק פשוט נשרף. ישבתי שם בין העצים כמה דקות, מחכה שהשרף יתייבש כשפתאום כדור גולף עף לכיוון שלי, כנראה ממגרש הגולף. אני לא הספקתי להתכופף אבל השרביט הזדקף ומשהו נורה מהקצה שלו, מפורר את הכדור לרסיסים. הושטתי את היד לכיוון השרביט והוא פשוט קפץ ממקומו ונחת בידי וככה בעוד אני אוחז אותו, הופיע איזה בן אדם שחיפש את כדור הגולף שלו. הוא היה עצבני והתחיל לצעוק עלי שכאילו גנבתי לו את הכדור והרגשתי איך השרביט שלי מתחיל לרטוט כשפתאום הוא השתחרר מידי, הסתער על האיש והחל לדקור אותו. לא עד כדי פצעים עם דם אבל הוא הכאיב לו כהוגן והאיש התחיל לצרוח וניסה לברוח ואני עמדתי שם משותק והמום עד שאיזה הבזק חלף בראשי, שהיתרגם למילה 'אלי' והשרביט הפסיק את ההתקפה שלו, חזר אלי, תחבתי אותו לכיס הארוך בסרבל שלבשתי וברחתי משם".

"ולא סיפרת לנו כלום?" אמר אבי.

"פחדתי שזה יפחיד אתכם אז רק הראיתי לכם אותו והחבאתי אותו עם כול החפצים שקנינו".

"אוכל אולי לראות אותו?" אמר דמבלדור.

"אני לא חושב שזה רעיון טוב" אמרתי, "הוא מאוד חשדן"

"זה בסדר" צחק, "יש לי הרבה ניסיון". הבטתי בהוריי והם הביטו בי חזרה והאם הבחנתי בניצוץ של פחד במבטם או שזה רק היה נדמה לי. לבסוף, אימי הנהנה לעברי בחיוב בעוד אבי ניגש עם כוסו אל ארון הבקבוקים, מוזג לעצמו ג'ין בכמות נדיבה ומרוקן את כוסו בלגימה אחת. ניגשתי לחדרי ומתוך הקדרה, מתחת לספרים הוצאתי את השרביט ובעודי אוחז בו חשתי חמימות בכף ידי. חזרתי אל חדר המגורים כשהשרביט בידי ולמראה דמבלדור החל לרטוט. אחזתי אותו בחוזקה והרטט נעלם ובמקומו החל להישמע בחלל החדר מעיין זמזום רך. נראה היה שלשרביט רצון משלו, פתחתי את כף ידי והשרביט החל לרחף לעבר דמבלדור. ההוא הושיט את ידו ונראה היה שהשרביט מרחף סביב ידו של דמבלדור, נוגע לא נוגע והזמזום הרך נמשך ונמשך וכשמיצה זאת, חזר אלי השרביט בריחוף קל ועת אחזתי בו, שוב חשתי את החמימות בכף ידי.

"תואילו להשאיר את בנכם איתי לבד בטובכם?" שאל דמבלדור ונראה היה שלמרות שדאגו לי, הסיפור שלי והתנהגות השרביט... הם רק רצו דבר אחד, לברוח משם.

אחרי שיצאו, דמבלדור סגר את הדלת, לחש דבר מה אל הדלת וצליל מנעול נסגר נשמע למרות שלא היה בדלת מפתח כלל. "יש עוד משהו שאני צריך לבדוק אמר ומתוך גלימתו המהודרת הוציא מגבעת עור מחודדת, ישנה למראה.

"אתה יודע מה זה?" שאל.

"מצנפת המיון?" עניתי והוא הנהן לחיוב, "אני רוצה לדעת מה היא חושבת". הוא הניחה על ראשי והמצנפת נכנסה למעיין סחרור זורקת את שמות הבתים באי סדר. לרגע מתעקשת על שם בית ורגע אחרי זה, שם בית אחר והזמן רץ והגברת לא מגיעה להחלטה ולבסוף השתרר לו שקט מעיק כשלפתע התרוממה מעצמה, ריחפה לכיוונו של דמבלדור ונחתה בחיקו.

"טוב" אמר בעודו מטמינה במעמקי גלימתו, "טוב" חזר על עצמו

"נו, היא החליטה?" שאלתי ודמבלדור הניד בראשו לשלילה.

"אז מה זה אומר?"

"האמת היא שאני לא יודע. שרביטים פוחדים ממך אבל השרביט שלך הוא כבר חלק ממך, בעל מודעות ועצמאות, כלי מאוד מסוכן בידיים לא אמונות. אתה מבצע קסמים בכוח המחשבה ואני מכיר סך הכול עוד שני קוסמים שמסוגלים לזה. אחד מהם הוא אני והשני הוא הלורד שאיננו קוראים בשמו, המצנפת שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שלה, לא הצליחה להגיע להחלטה, אני פשוט אובד עצות לגבי מה אתה ומה ואיך אוכל לתרום לך ומצד שני, לשחרר אותך ואת שרביטך לאוכלוסיית המוגלגים, זה פשוט מסוכן מידי, אתה מבין על מה אני מדבר?"

"כן, אדוני" עניתי בעודו חופן את ראשו בשתי ידיו, שוקע במחשבות.

לאחר כנצח הרים את ראשו ובעיניו הטובות הביט בי, "יש לי רעיון ותגיד לי מה דעתך כי ללא הסכמתך, זה לא יקרה" ונעצתי בו את מבטי. "אני מבין שקראת קצת על בית הספר, לאיזה בית היית אתה רוצה להצטרף או לא להצטרף ומדוע".

"סליט'רין נראים לי מרושעים, גריפינדור נראים לי הילדים הטובים של בית הספר, ריבנקלו נראים לי גאוותניים והפלפאף הם החנונים אבל מצד שני הם הכי קרובים למוגלגים ולא בלב שלם אבחר בהם למרות שלדעתי, בסליט'רין הייתי עושה חייל אבל אני ממש לא משוכנע אם זה יהיה חָייל טוב או חָייל רע ואם זה יהי רע, זה עלול להיות הכי רע שאפשר כשהלורד שאיננו מזכירים את שמו, בראי ההיסטוריה עלול להיזכר כבדיחה גרועה".

"טוב, אני מקבל את בחירתך, הפלפאף יהיה ביתך עם תנאי נוסף. היום ראש בית הפלפאף היא המכשפה פומונה ספראוט אבל גם אני אהיה החונך האישי שלך. זה יהיה הסוד הקטן של שנינו ואני אסגור את זה כבר עם פומונה, מקובל עליך?"

"כן אדוני".

"טוב, בוא נקרא להורייך, אני ארגיע אותם ואתה תתארגן, אנחנו חוזרים הלילה להוגוורטס".

"איך?"

"תציץ מהחלון, אתה רואה ברחוב מכונית מסוג פורד אנגליה כחולה, שם הנהג הוא ארתור ויזלי, אחד מילדיו הוא בן מחזור שלך אבל בבית גריפינדור והוא ייקח אותנו". דמבלדור ביטל את קסם נעילת הדלת וצעד לחדר האוכל והחל לדבר עם הוריי בעודני מעמיס את חפצי על העגלה ובדרך למכונית הממתינה. ארתור הנהג עזר לי ועת סיימנו חזרתי הביתה. דמבלדור כבר חזר לתלבושתו המוגלגית ויצא מהבית. חיבקתי את הוריי, נפרדתי מהם והתיישבתי במושב האחורי. המכונית הניעה,נפנפתי להורי מהחלון עד שנעלם הבית מעיני. ארתור ויזלי האיץ והמכונית זינקה לאוויר, מותירה אותי המום בעודה עושה את דרכה כמטוס. הטלטולים העדינים בטיסה הרדימו אותי מה עוד שהייתי אחרי יום עמוס חוויות ובשעת לילה מאוחרת הרגשתי ביד המטלטלת אותי בעדינות.

"בנג'מין" ופקחתי את עיני. דמבלדור פתח את דלת המכונית , תומך בי ביציאה בעודו מושיט את ידו  השנייה לפנים.

"ברוך הבא להוגוורטס" ומולי הזדקרה טירה מרשימה וחיי האחרים החלו.

נראה היה לי שההגעה המאוחרת והלא שגרתית שלי גרמה  ללא מעט כאוס כשינשופים החלו להתעופף סביב דמבלדור, קיבלו ממנו את הוראותיהם וטסו לדרכם. הראשון שהופיע היה גבר כבן ששים עם הבעה ממורמרת על פניו שחשבתי שרק בגלל שהעירו אותו הוא נראה כך אבל בהמשך התברר לי שזו ארשת פניו הקבועה וחתולה התלוותה אליו.

"בן, תכיר, זהו פילץ', שרת בית הספר וזו חתולתו, הגברת נוריס" ומאחר והוא לא נראה כנוטה ללחוץ יד לשלום, גם אני נמנעתי ורק הנדתי בראשי לעברו כשצליל מאוד מאוד מוכר לי החל להישמע מתחתית קדרת הברזל.

"פילץ' יעביר את חפציך למגורי הפלפאף" אמר דמבלדור "ופילץ', פומונה תגיד לך היכן להניח אותם, בסדר?" ופניו של פילץ' התכרכמו.

"רק רגע" אמרתי, ניגשתי לעגלת המשא הקטנה ומתחתית קדרת הברזל, שלפתי את השרביט שנרגע למגעי והטמנתי אותו בכיס הסרבל, מבזיק לו 'תירגע'. פילץ' נעץ בי מבט לא נעים והחל לדחוף את העגלה לכיוון הטירה כשבפתח נתקל באישה. היא אמרה לו משהו והוא רק הנהן בראשו והמשיך בדרכו.

"אל תתייחס אליו" אמר דמבלדור,"פילץ' הוא סקיב ולכול התלמידים הוא מתייחס כך, או, הינה פרופסור ספראוט, היא ראש הבית שלך והמורה לתורת הצמחים".

"מה זה סקיב?" שאלתי.

"זה בן של קוסם ומכשפה אבל כזה שאין לו כוחות קסם. זה נדיר אבל כמו במקרה שלך, שלהורים חסרי קסם נולד ילד עם קסם, זה קורה גם אצלנו" ובעודו מדבר, צעדים כבדים נשמעו מאחורינו. סבתי לאחור ונדהמתי למראה ענק. "או, האגריד תכיר, תלמיד חדש בהפלפאף ובן תכיר, זהו האגריד, שומר הקרקעות והמפתחות בבית הספר" ולמרות חזותו המאיימת, השרביט בכיס סרבלי, להפתעתי, היה רגוע. לחצתי את ידו והוא איחל לי הצלחה. דמבלדור לקח אותו הצידה ולחש לו דבר מה על אוזנו. האגריד רק הנהן בראשו ופסע בכבדות לכיוון בקתה מרוחקת שעשן היתמר מארובתה. ליוויתי אותו במבטי כשכלב עצום התרומם מרבצו, האגריד ליטף אותו על ראשו ושני הענקים פסעו יחד לבקתה.

"ובכן פומונה, קיבלת תגבור לבית שלך" אמר דמבלדור והמכשפה החביבה חייכה אלי. "אבל אלבוס" פנתה אל דמבלדור,"זו הייתה החלטה של מצנפת המיון? כי אחרי הכול הוא לא השתתף בטקס" ודמבלדור נראה מוטרד מה "אני אסביר לך אחר כך" אמר. "אלבוס" התעקשה. "מצנפת המיון לא הצליחה להחליט והפלפאף הייתה בחירה שלו" אמר לה דמבלדור והחיוך נמחה מעל פניה. "לא הצליחה להחליט? לא הצליחה להחליט, מה אתה עושה לי אלבוס? אתה מכניס לי לבית איזה רידל? בשום אופן לא, בשום אופן לא", אבל פומונה..." ניסה דמבלדור בשנית. "אלבוס, אם תכריח אותי, אני אתפטר" וכרוח סערה נעלמה בפתחה של הטירה.

"מר דמבלדור" אמרתי, "אולי זה לא רעיון טוב שאני אלמד כאן, אולי תחזיר אותי לבית הוריי, המכונית עדיין כאן..."

"שמע בן, הכוחות שלך... להחזיר אותך ללא הכשרה, ללא הכוונה, ללא שליטה על כוחותיך... זה כמו לשחרר זאב בדיר כבשים, זה עלול להיגמר רע מאוד".

"ואין לכם... אני מתכוון לקוסמים, איזה בתי ספר מרוחקים, או בתי ספר לשכמוני?"

"עד כמה שידוע לי, אתה יחיד במינך. אמרתי לך כבר בבית הוריך שקוסם המבצע קסמים בכוח המחשבה בלבד זה מאוד נדיר וזה מגיע רק אחרי הרבה מאוד שנות ניסיון. אז חוץ ממני וגם אני מוגבל בקסמים שאני מסוגל לבצע בכוח המחשבה והלורד הידוע לשמצה יש את האנימאגוס המסוגל לשנות את עצמו לחיה ללא שימוש בשרביט וזה אחד הקסמים הקשים ביותר לביצוע ויש את המטאמורפומאגוס שנולד עם זה, כמוך אבל הוא מוגבל לקסם אחד בלבד של שינוי המראה החיצוני שלו על פי בחירתו".

"לפי מה שאתה אומר אני מסוכן באותה מידה גם לחסרי קסם וגם לקוסמים".

"אכן כן"

"אבל אני רק ילד".

"אני יודע" אמר דמבלדור בעוד מפתח הטירה יצא פילץ' עם העגלה העמוסה בחפציי, שלח בי מבט עקום וחזר לטירה.

"תראה, מה שאני מציע זה שהלילה תישן בבקתה של האגריד, אני אדבר הלילה עם מינרווה מקגונגל שהיא ראש בית גריפינדור, הסגנית שלי בניהול בית הספר והאנימאגוס. אולי היא תסכים לקבל אותך לבית גריפינדור. אני רוצה שתבין משהו. השנה יש לנו כמה תלמידים בעייתיים במיוחד. לא מבחינת משמעת אלא מבחינות אחרות.  אני מניח שקצת קראת על ההיסטוריה שלנו אז לפני כשתיים עשרה שנה התנהלה בעולם שלנו מלחמה. מצד אחד הלורד שהוא בזמנו היה חניך מבית סליט'רין ומצד שני אנחנו, הקוסמים משלושת הבתים האחרים. היה לו צבא חזק של אוכלי מוות מאחוריו ואנחנו היינו לפני תבוסה קשה. שיא המלחמה וגם סופה היה כשניסה לפגוע במשפחה ששני ההורים היו מבית גריפינדור ובבנם בן השנה. שני ההורים של התינוק נהרגו וכשניסה לפגוע בתינוק, הקללה שהטיל, כמו בומרנג פגעה בו מאחר והתינוק היה מוגן בכשף שהטילה אימו. הלורד נפגע קשות והמלחמה הסתיימה בניצחוננו. בזמן המלחמה, מספר שתיים של הלורד היה אוכל מוות בשם לוציוס מאלפוי שאחרי התבוסה, נתפש, נשפט והצליח להיחלץ מעונש מאחר ולטענתו היה תחת כישוף של הלורד. לא שמישהו האמין לו אבל הוא שיחד לא מעט בכירים בעולם הקסמים ויצא זכאי. אז השנה מתחילים ללמוד אצלנו בנו של לוציוס, ילד בשם דראקו מאלפוי, התינוק ששרד את הלורד ושמו הארי פוטר ואתה".

"שלושה תפוחי אדמה לוהטים".

"נכון, אז דראקו שובץ לסליט'רין, פוטר לגריפינדור ואתה".

"ואיך הפוטר הזה?"

"ילד טוב"

"ודראקו?"

"חרא קטן"

"אז רק מחר אדע?"

"אני מניח" אמר דמבלדור כשקול טפיפות רגליים קרב אלינו.

"מינרווה, מה את עושה כאן?" שאל דמבלדור.

"היה לי ביקור לילי, מפומונה".

"ו..."

"הקדמתי תרופה למכה ו... אני אקח אותו לגריפינדור. פרסי ויזלי יהיה החונך שלו ואני מקווה שזה יצליח".

"ראשית, תודה שחסכת לי את הניסיון לשכנע אותך, שנית פרסי הוא בחירה טובה, ככה הוא יהיה מוקף בויזלים ושלישית, גם אני אהיה החונך שלו, טוב נקרא לפילץ"'.

"מר דמבלדור" אמרתי, "נראה לי שפילץ' ממש לא יתלהב, אני אדאג לעגלה ולחפצים שלי" ודמבלדור ומינרווה החליפו מבטים, "רק קסם קטן ברשותכם",הבזק קצר והעגלה על מיטלטליה התרוממה מעט באוויר, "זה יהיה קצת יותר קל" אמרתי והתחלתי לדחוף את העגלה שהייתה כמעט חסרת משקל בעודה מרחפת לה והשרביט שלי זמזם ברכות.

מינרווה הנחתה אותי במבוך של מסדרונות, מדרגות ודלתות נסתרות ובסופו של אחד המסדרונות, עצרה לפני תמונה של גברת שמנה בשמלה ורודה.

"קאפוט דראקוניס" אמרה מינרווה, התמונה זזה, חושפת פתח צר ונכנסנו לחלל עגול, נעים למראה ומלא כורסאות, "זה המועדון של גריפינדור" אמרה "ואת הסיסמה אתה זוכר?" והנהנתי לחיוב. היא הביטה בי כממתינה ולבסוף פלטתי "קאפוט דראקוניס" היא הייתה מרוצה והראתה לי את הכניסה לחדר השינה של הבנים. היו שם שש מיטות עם כילות קטיפה אדומות ובחמש מהן כבר ישנו חמישה ילדים כבני גילי. היא הראתה לי היכן להניח את חפציי, איחלה לי לילה טוב ויצאה. הוצאתי את השרביט מכיס הסרבל, הנחתי אותו מתחת לכרית, חלצתי את נעלי, פשטתי את הסרבל והייתי כול כך עייף שלא טרחתי אפילו לחפש את הפיג'מה שלי וכך, נפלתי על המיטה, התכסיתי ותוך שניות, נרדמתי.

לקראת בוקר, הרחשושים באולם השינה העירו אותי, פקחתי את עיני, התיישבתי במיטה, נתקל בחמישה זוגות עיניים נעוצות בי.

"מי אתה?" שאל אחד מהם, ג'ינג'י, "אתמול כשהלכנו לישון היינו רק חמישה".

"על מה אתה מדבר?" עניתי לו ברצינות תהומית, "אתמול כשהלכתי לישון הייתי לבד, מאיפה אתם הופעתם?" הם הביטו אחד בשני ופרצתי בצחוק.

"אתם תצחקו" אמרתי "אבל כשקיבלנו את המכתב מהוגוורטס עם רשימת הקניות, גם הוריי וגם אני חשבנו שמישהו החליט לעשות מאיתנו צחוק אז אמנם שמרנו על המכתב ועל הרשימה אבל התייחסנו לזה בתור בדיחה. אותי מה שהכי הצחיק היה הספר 'חיות הפלא ומרבצן' אז כשלא הופעתי לרכבת, אתמול בערב בא מישהו לבקר אותנו, אחד בשם ארתור ויזלי..."

"אבא שלי" התפרץ הג'ינג'י לדבריי "ודרך אגב, שמי רון, זה שיימוס, נוויל, הארי ודין".

"טוב, אז שלום לכולם" ונופפתי בסגנון מלכת בריטניה מה שמאוד שעשע אותם, "אני בן, בן דימונד, אז אבא שלך ישב איתנו והסביר לנו על בית הספר ומה לומדים ומה עושים כאן ועל הפנימייה והבתים והוריי השאירו בידי את ההחלטה. עכשיו, תגידו לי, איזה ילד לא יקפוץ על זה והסכמתי, אז מהתיק שלו הוא הוציא איזה כובע משונה, שם לי אותו על הראש והכובע אמר גריפינדור. ארזנו כמה דברים במזוודה ובחוץ הייתה לו פורד אנגליה כחולה שאחרי כמה עשרות מטרים, המריאה וטסה ללונדון. הוא החנה את הרכב באיזה רחוב מוזנח ודרך איזה פתח של חנות ,משהו שנשמע כמו 'הקלחת בתחת' אני חושב, שם מוזר לא?"

"הקלחת הרותחת" תיקן אותי נוויל בעודם צוחקים.

"נכון, הקלחת הרותחת, אז דרך החור הזה נכנסנו לסמטת קסם, בשם טריגון אם אני זוכר".

"דיאגון" תיקן אותי שוב נוויל.

"נכון דיאגון, הוא קנה לי כול מה שצריך,הכנסנו את הכול לאוטו שלו והגענו הנה, זה כול הסיפור"

"אז לא אכלת ארוחת ערב אתמול?" שאל אותי הממושקף ביניהם, הארי.

"הייתי כול כך עייף אבל עכשיו כשהזכרת לי, הייתי מסוגל לטרוף סוס".

"אז קדימה, תתארגן, יש פה את חדר הרחצה ואחרי שאתה מתלבש, תשים עליך את החלוק ושרביט קנית?"

"החנות היחידה שהייתה פתוחה הייתה של יד שנייה אז מה שהיה לה, אבא שלך קנה לי גם שרביט וגם איזה ינשוף ננסי, הינה, הוא עדיין בכלוב".

"מה? לא שחררת אותו אתמול?"

"אף אחד לא אמר לי".

"תשחרר אותו".

"ואם הוא יברח?" והם גיחכו.

"הוא לא יברח" אמר דין, "יש פה ינשופיה שכול הינשופים והתנשמות מבלים שם את זמנם. נחים, אוכלים, שותים ומחכים למשימות מאיתנו" פתחתי את הכלוב וטייפון התעופף לו מהחלון הפתוח, חזר לרגע, הודה לי בניע ראש והתעופף לו.

"חמוד" אמר הארי.

"אז כשאתה חוזר, אל תשכח לקחת איתך את השרביט" אמר רון, "אנחנו נחכה לך" ולאחר כמה דקות, חבורה רעשנית של שישה בני טיפשעשרה עשתה את דרכה אל חדר האוכל ונדהמתי. הם הובילו אותי אל שולחן בית גריפינדור ובעודי זולל מכול הבא ליד, הם סיפרו את הבדיה שהמצאתי ואיך הגעתי להוגוורטס. הבדיה עשתה לה כנפיים ועברה משולחן לשולחן כך שבעודי אוכל, השרביט התחיל לרטוט.

"צרות" פלט רון והמולת ארוחת הבוקר דעכה לאיטה בעוד שלושה קרבו לשולחן. היה זה ילד בלונדיני ומשני צידיו, שניים בריאים. הוא קרב לאיטו ונעמד מולי.

"אז חשבת שהוגוורטס זה בדיחה?" פלט.

"ומאוד מוצלחת, ההזמנה הייתה מאוד מושקעת".

"אז ההורים שלך מוגלגים" ורחשים התחילו להישמע מכמה שולחנות.

"מה זה מוגלגים?" שאלתי בתמימות.

"אנשים חסרי קסם".

"אה, ממש לא, הוריי הם אנשים מקסימים, לא הייתי מאחל לעצמי הורים אחרים".

"בוצדמים" פלט בשעט נפש.

"סלח לי אבל לא נראה לי שהוצגנו. שמי בן דימונד וכבודו?"

"דראקו מאלפוי".

"מאלפוי? נשמע לי מוכר השם מאלפוי".

"אנחנו משפחה מאוד מכובדת, טהורי דם מאז ומתמיד".

"טהורי דם? כמו כלבים גזעיים? לזה אתה מתכוון?" וענן זעם חלף אל פניו.

"אה נזכרתי, מאלפוי... לוציוס מאלפוי, יש לך קשר אליו?".

"הוא אבי" אמר בהתנשאות "וגם מכהן בחבר הנאמנים של הוגוורטס".

"הוא לא היה אוכל מוות? זה שהנהיג את אוכלי המוות במלחמת הקוסמים האחרונה" ודממת מוות השתררה באולם האוכל, "מספר שתיים של וולדרמורט? זה לא הוא?" ונראה היה שהשרץ הבלונדי הזה הולך להתפוצץ עלי והשולחנות של הפלפאף וריבנקלו התרוקנו במהירות בעוד הגריפינדורים כמעט מבלי משים מצטופפים סביבי.

"או אולי זה היה לוציוס אחר" פטרתי את הסוגיה "דרך אגב, אתה מדבר גרמנית?"

"מאיפה שאני אדע גרמנית?" סינן בזעם.

"לא, כי חשבתי... הבלונד, ההבעה, אתה מזכיר לי את הטיפוסים שראיתי בסרטים על מלחמת העולם השנייה בגרמניה הנאצית, אתה יודע, הנוער ההיטלראי, או שהשער מחומצן כדי למשוך את תשומת לב הבנות" ולא המתנתי לתשובתו, תופס תאוצה מסוכנת וידי בתנועה כמעט לא מורגשת, מחליקה לעבר שרביטי שלא המתין בכיס סרבלי וזינק אל ידי , רוטט בזעם. "אז בגרמנית יש את המילה 'דרֶק' שהמשמעות שלה היא חרא ואמרת ששמך דראקו אז נראה לי שאקרא לך דרֶקו. אבל במחשבה שנייה... למה שאקרא לך? מי רוצה טיפוס כמוך לידו" ושנינו שלפנו את שרביטינו עומדים אחד מול השני כסייפים לפני הקרב בעוד דראקו לא מבין מה נפל עליו ביומו הראשון, שרביטו כגזע עץ מת בעוד ששרביטי,ששחררתי מידי עם הבזק 'שמור' רוטט מול פניו של הילד, מחכה להוראתי 'תקוף' והבלונדי החיוור החל לסגת לאחור בעוד שני שומריו בהבעה מטומטמת לא יודעים מה לעשות. הבלונדי הוריד את שרביטו והטמינו בחלוק שלבש, סב לאחור וצעד במהירות אל מחוץ לאולם ושני השמנים עדיין תקועים מולי.

"אתם מחכים להזמנה מיוחדת?" שאלתי והם סבו לאחור ובריצה נלעגת נעלמו אף הם. 'אלי' הבזקתי לשרביט שלאחר כבוד הוחזר לכיס שלו.

הדממה הייתה מוחלטת. קמתי ממקומי, עליתי על הספסל ופניתי לכיוון שולחן סליט'רין.

"אף אחד לא יעליב את הוריי, או יכנה אותם בכינויי גנאי, אף אחד" והתיישבתי במקומי.

פרסי ניגש אלי והתיישב לידי.

"תגיד, בן, מאיפה השרביט שלך? קנית אותו אצל אוליבנדר?"

"לא, הוא היה זרוק אצל הזקנה בחנות יד שנייה בסמטת דיאגון".

"אני מבין, והיא אמרה לך של מי הוא, כלומר מי ייצר אותו?"

"היא אמרה אבל לא שמתי לב, פשוט שמחתי שהיא מצאה אחד בבלגן שהיה שם. אם אני לא טועה זה נשמע משהו סלאבי".

"גרגורוביץ' אולי?"

"אולי, אמרתי לך, לא שמתי לב".

"ועוד דבר, אנחנו לא אומרים את השם שאמרת".

"איזה? לוציוס? אוכל מוות או וול..."

"עצור, שני האחרונים כשהאחרון הוא ממש טאבו".

"טוב, אם אתה מתעקש" אמרתי ובעודי שותה את הקקאו שהוגש בארוחת הבוקר, מינרווה, ראש בית גריפינדור, מלווה באדם עם חזות קודרת הופיעו על מפתן האולם."בנג'מין" קראה, "בנג'מין דימונד, גש הנה מייד" קמתי ממקומי ,מנחש שהשהות שלי בבית הספר הזה הסתיימה וניגשתי אליהם. מינרווה, בהתה אל מאחוריי. "עד כמה שזכור לי, לא ביקשתי את נוכחותכם" סבתי לאחור וכול הגריפינדורים עמדו מאחורי, "חיזרו למקומכם" והם לא זזו מלבד אחד, פרסי צעד קדימה ואמר "עם כול הכבוד לך ולפרופסור סנייפ, היינו כאן מתחילת התקרית. לא הייתה שום התגרות מצידו של בן דימונד, דראקו יזם את זה. הוא ניגש אל בן ובהתחלה אמר לו שהוריו הם מוגלגים וכשראה שבן לא מתרשם מזה, כינה אותם בוצדמים ומשם זה כבר התגלגל לאן שהתגלגל. פרופסור סנייפ, תוכל לבדוק זאת עם הנוכחים מבית סליט'רין". סנייפ בחן בעיניו הקרות את פרסי שהחזיר לו מבט ישיר, פנה לשולחן סליט'רין ושם אישרו לו הנוכחים את דבריו של פרסי. הוא חזר לפרופסור מקגונגל, הנהן בראשו ויצא מהאולם ומקגונגל פנתה אלי "אני מחרימה לך השרביט לשבוע ימים" אמרה, "נא הגש לי אותו" ואני צעדתי לאחור והשבתי, "זה לא יקרה".

"מר דימונד אני מצווה עליך להגיש לי את השרביט שלך" והשרביט בכיסי החל לרטוט. הכנסתי את ידי במהירות ואחזתי בו בכול כוחי כשהבעת סרבנות על פני ואז היא שלפה את שרביטה ופלטה 'אסקפליארמוס'  והשרביט קפץ מידי ונחת בידה.'אלי' הבזקתי והוא חזר אלי. שוב פלטה את הכישוף, השרביט נחת שוב בידה. הבזקה נוספת והוא חזר אלי. לא המתנתי לפעם השלישית, הנפתי את שרביטי וקראתי 'אסקפליארמוס' ושרביטה נחת בידי.

"אז מה את מחליטה? פרופסור"

"לדמבלדור". אמרה, יצאה מהאולם ואני בעקבותיה, אוחז בשני השרביטים והרגשתי רע עם זה. היא הייתה ממש בסדר איתי, לקחה אותי לבית גריפינדור ללא שאלות כשראש בית הפלפאף סירבה בכול תוקף, מסרה לי את סיסמת הכניסה והייתה אדיבה לאורך כול היכרותנו הקצרה ואני השפלתי אותה ועוד אשפיל אותה בפני דמבלדור? "פרופסור" אמרתי והיא נעצרה וסבה אלי בפנים מעונות. הגשתי לה את שרביטה ללא מילים. היא לקחה את השרביט הטמינה אותו בגלימתה והמשיכה בצעידתה. עוד כמה מסדרונות, עוד כמה גרמי מדרגות ונכנסנו למשרדה.

"שאלה לי אליך" אמרה, "אתה מסוגל לפרוק אותי משרביטי גם ללא לחש הכישוף?"

"את רוצה שאנסה?"

"כן"

הבזק עבר במוחי ושרביטה התעופף לו מתוך גלימתה ונחת בידי, הבזק נוסף והוא חזר למעמקי גלימתה.

"אנחנו חייבים לערב את דמבלדור" אמרה, "לא מתוך עונש לך אלא מתוך דאגה לתלמידים ולך עצמך"

"אני מבין".

"זה היה יכול להיגמר רע מאוד עם דראקו".

"אם אביו באמת היה אוכל מוות ושירת תחת הלורד אז אמנם דראקו צעיר אבל הוא גדל תחת מורשת מאוד חשוכה כך שגם אם זה היה נגמר רע, זה יכול היה להיות רווח נקי לעולם שלכם" וחיוך עלה על פניה של הפרופסור.

הפגישה עם דמבלדור הייתה ארוכה ומתישה, סיפרתי לו את מהלך ההתרחשות ביני לבין דראקו, האירוע עם פרופסור מקגונגל והקסם שביצעתי במשרדה והם החלו לבחון אותי במגוון קסמים, הלחש הידוע להם מול ההבזקים שחלפו בראשי והם די נדהמו.

"טוב, בן," אמר, "מינרווה ואני נחשוב מה לעשות ובעצה איתך, אני מקווה שנגיע לאיזה שהוא סיכום ולומר את האמת, די הדהמת אותנו ועם היכולות שלך והשרביט שלך, אנחנו די זקוקים לך".

"במלחמה מול הלורד?" ושניהם הנהנו לחיוב.

"אתה מר דמבלדור מבית גריפינדור, את פרופסור מבית גריפינדור, היום חוויתי על בשרי מה זה להיות מבית גריפינדור כשהגריפינדורים הצטופפו סביבי בעימות שלי עם דראקו ואיך עמדו כולם מאחוריי בעימות עם הפרופסור. אני יכול להיות כול דבר אבל בנג'מין דימונד הוא גריפינדור,  אמתין לתשובתכם" ויצאתי מחדר מנהל הוגוורטס.

כבר החמצתי את כול שיעורי הבוקר ופגשתי שוב את חברי הבית בארוחת הצהריים. הארוחה הייתה דמומה משהו בעוד אני חש את מבטיי הסועדים ננעצות בי ללא הפסק, לא רק מחברי גריפינדור, משולחנות של הבתים האחרים גם. להבדיל מארוחת הבוקר, הפעם היו שלושה מורים נוכחים פרופסור סנייפ, פרופסור ספראוט ופרופסור מקגונגל ושלושתם פחות אכלו ויותר בחנו אותי ואת דראקו, רגישים לכול התפתחות שלא תהיה והחלטתי לעשות מעשה. קמתי ממקומי וניגשתי לשולחן סליט'רין ושלושת המורים נעמדו במקומם, שרביטיהם בידיהם. ניגשתי אל המקום בו דראקו סעד כשמשני צידיו הבריונים ונעמדתי מולו מביט בו. הוא קם ממקומו נועץ בי מבט רושף.

"דראקו" אמרתי, "העלבת את מוצאי ואת הוריי ובתגובה העלבתי את מוצאך ואת הוריך, נוכל לפתוח דף חדש?" והושטתי את ידי לשלום. הוא היה כנדהם והיסוסו נמשך ונמשך עד כדי עלבון אבל בחרתי לעמוד בעלבון ולו רק כדי לשמור על שלום בית ולו למראית עין ולבסוף הושיט את ידו גם ולחצנו ידיים. הנדתי בראשי בחיוך וכך גם הוא וכשפניתי משם בדרכי לשולחן גריפינדור האולם רעד ממחיאות כפיים מכול השולחנות. כששכך רעם מחיאות הכפיים, פרופסור מקגונגל הקישה עם שרביטה על כוס זכוכית ועיני כול היו נשואות אליה.

"חמישים נקודות לבית סליט'רין" הכריזה ושוב האולם רעד ממחיאות כפיים. זה עוד לא קרה מעולם, שראש בית גריפינדור תעניק נקודות לאויב המיתולוגי? ושוב נשמע צליל הקשת שרביט על כוס זכוכית והפעם היה זה פרופסור סנייפ שהכריז "חמישים נקודות לבית גריפינדור" והאולם השתולל אבל לדעתי האישית, ההכרזה הזו שלו עלתה לו בחתיכת צרבת ולסיום הפארסה, פרופסור סנייפ ופרופסור מקגונגל לחצו ידיים.

וזה סך הכול היה יומי הראשון בבית הספר. למרות שלדעתי היו מגיעות לבית גריפינדור יותר נקודות הרי בסופו של דבר, דראקו היה זה שהתגרה בי ואני לכאורה מחלתי על כבודי והושטתי את ענף הזית אבל בהכירי את בית סליט'רין, חמישים הנקודות שנסחטו מסנייפ... אני הייתי בטוח שסלזאר סליט'רין, מייסד הבית, מתהפך בקברו.

עוד הצלחתי לתפוש שני שיעורים, אחד בלחשים והשני בתולדות הכישוף שהיה משעמם להחריד ומשם בזריזות למועדון גריפינדור, לפגוש את חברי הבית שלא עזבו אותי לרגע ולשמחתי הגיע זמן ארוחת הערב ואך התיישבנו, ינשופים ותנשמות זרמו דרך החלונות נושאים במקוריהם מעטפות, צרורות קטנים, חבילות, מטילים אותם בדיוק לחיק הנמענים ואני שלא ציפיתי לדבר, התענגתי על הארוחה. כול המעופפים כבר חזרו לינשופיה כשלפתע עוד ינשוף קטן עשה את דרכו פנימה, חלף על פני השולחנות, ריחף מעלי והטיל מעטפה לחיקי, טייפון. הפניתי את מבטי אליו, חייכתי הרמתי את ידי והוא נחת עליה. משם קיפץ לכתפי והחל לנקר קלות באוזני. הבזקתי לו שירד לשולחן והוא החל לנקר בצלחתי, אוכל מכול הטוב שהעמסתי עליה. כששבע הביט אלי בציפייה והתחלתי ללטפו בעודו מגרגר כגור חתולים וכשמיצה את העונג, פרש את כנפיו ועף לו לינשופיה.

"חתיכת ינשוף" צחק פרסי, "אף פעם לא ראיתי ינשוף מתנהג ככה, גם הוא מיד שנייה?"

"כן, זה היה או הוא או איזה ינשוף מרוט וזקן בחנות היד השנייה".

"מעניין, הינשוף שלי הוא מאיילופס שזה בית העסק היחידי בסמטה אבל שלי ממש לא מתנהג כמו שלך, טוב גם השרביט שלי לא מתנהג כמו שלך, טוב גם אתה לא מתנהג בדיוק לפי הכללים אז בסך הכול, אנחנו לא אמורים להיות מופתעים נכון?" ואני רק משכתי בכתפיי.

"אז מה קיבלת?" שאל הארי.

"בואו נראה, כתוב כאן לכבוד בן דימונד, בית גריפינדור, נראה ממי זה" הפכתי את המעטפה וחותם סליט'רין בשעווה ירוקה הזדקר מולי בעוד אנקת תדהמה נפלטת מהקרובים אלי.

"אל תפתח אותה" אמר פרסי בבהילות, "תן לי לבדוק אותה קודם" והושיט את ידו. הרחקתי אותה ממנו נועץ בו מבט. "נראה לך שבית סליט'רין ישלחו לי משהו מזיק כשהחותם שלהם מוטבע מאחור?" והוא לרגע היסס ואמר בעגמומיות, "יש היגיון במה שאתה אומר" שומט את ידו. בזהירות פתחתי את המעטפה ובתוכה נח מכתב על קלף וארבעה קלפים עם דמויות. הכתוב על הקלף היה קצר

תודה על המחווה

   בידידות

   דראקו

וארבעת הקלפים היו של ארבעת מייסדי בית הספר הוגוורטס גודריק גריפינדור, סלזאר סליט'רין, רוונה ריבנקלו והלגה הפלפאף ולסתות הסובבים אותי נשמטו. קמתי ממקומי, סבתי לכיוון שולחן סליט'רין, איתרתי את דראקו והצדעתי לו תוך אמירת תודה. דראקו החזיר חיוך עם מחווה והתיישבתי במקומי.

"שמע בן" אמר פרסי, "אחרי שתסיים את הארוחה, קח את הקלפים אל דמבלדור, שישמור אותם אצלו".

"למה?" שאלתי, "הם נדירים?"

"נדירים זה בלשון המעטה אבל זה של סלזאר סליט'רין, קיימים אולי חמישה בעולם ויש אספנים שימכרו את משפחתם כדי לשים את ידם על הקלף הזה והמקום הבטוח ביותר בהוגוורטס זה אצל דמבלדור".

"תודה פרסי אבל אני אדאג להם, הרי אנחנו לא רוצים להפוך את משרדו של דמבלדור ליעד לגנבים למיניהם".

"יש לי כישוף שיוכל להגן עליהם עד רמה מסוימת, אני אדבר עם פרופסור מקגונגל. אולי היא מכירה כישוף יותר חזק מזה שאני מכיר".

"פרסי, עזוב, אני קיבלתי אותם ואני אשמור עליהם, איך אמרת קודם, אנחנו לא אמורים להיות מופתעים, נכון? תשאיר לי את ביטחונם" ופרשתי את ארבעת הקלפים על השולחן, נותן לכול חברי כול הבתים, לחלוף על פניהם ולהתרשם.

ישבנו כבר כמה שעות במועדון גריפינדור, משוחחים על המתנה יקרת הערך שקיבלתי מדראקו. האם יש לה משמעות מעבר למתנת תודה, האם הקלפים תמימים כפי שהם נראים או שיש אולי איזה זדון בהם, אולי סוס טרויאני כשחשתי עקצוץ מה בראשי, דמבלדור. דמבלדור? התנצלתי בפני הנוכחים, אמרתי שיש לי איזה שהוא סידור קטן לפני שהולכים לישון ויצאתי מהמועדון. כול המסדרונות היו נטושים בשעת ערב מאוחרת זו. הבזקתי במוחי את לשכתו של דמבלדור ומבלי משים ממש, קרה משהו והופעתי בלשכתו, מפתיעו כהוגן וגם אני עצמי הייתי די בהלם.

"איך הגעת הנה?" שאל בתדהמה.

"אין לי מושג" עניתי, "חשתי שאתה רוצה לפגוש אותי, יצאתי מהמועדון, חשבתי על המקום הזה שלך והינה אני פה".

"התעתקת לכאן, פשוט התעתקת לכאן".

"אם זה לא מתאים, אני אחזור למגורים".

"לא, לא, אבל איך התעתקת בתוך הוגוורטס? יש קסמים שמונעים את זה , משונה. לא נורא, רציתי לדבר איתך בעקבות השיחה המשולשת שלנו עם פרופסור מקגונגל אבל כול התהליך... חשבתי לזמן אותך... חשת בכך... התעתקת הנה, שמע בן. אל תדבר על זה ותשתדל לא להשתמש בזה. לשאר הקוסמים, גם המנוסים שבהם זו פעולה מסובכת למדי ונדרש רישיון מיוחד ממשרד הקסמים"

"טוב" עניתי ודמבלדור המשיך "ורציתי להודות לך על המחווה היפה שעשית מול דראקו. זה לא הגיע לשרץ הקטן ובכול זאת עשית את זה".

"זה היה יכול להידרדר במהירות למשבר הרבה יותר חמור" אמרתי, "סתם דחיפה אקראית של גריפינדורי בסליט'ריני בכניסה לחדר האוכל, עם ההשפלה המשולשת שלי בבית ההוא דרך דראקו היה יכול להפוך לקדימון למאבק מול הלורד".

"ההשפלה המשולשת?"

"כן, השוואתם לכלבים גזעיים, הדמיון של דראקו לנער נאצי והעיוות של שמו מדראקו לדרֶקו, שלושה עלבונות מול העלבון העלוב שלו של המוגלגים".

"צודק, לא חשבתי על זה והבנתי שהוא שלח לך מתנה".

"כן, והבנתי מפרסי שהיא גם יקרת ערך".

"מאוד. קלף של סלזאר סליט'רין בכבודו ובעצמו, אפילו לי אין כזה".

"אתה אוסף גם קלפים?" חייכתי משתדל לא לצחוק.

"לא בפאתוס של שנות ילדותי ונערותי אבל עדיין, מידי פעם אבל בוא נחזור לענייננו, מערכת הלימודים שלך בשנה הקרובה. פרופסור מקגונגל ואני חשבנו שהמקצועות הבאים יועילו לך בהמשך הדרך, שיקויים עם פרופסור סנייפ..."

"החייכן" אמרתי בסרקאזם ודמבלדור פלט צחוק קצר, "על תקל בו ראש, הוא אדם מאוד מסוכן ויש לי חשדות שגם הוא אוכל מוות מוסווה אבל בשיקויים, הוא מספר אחת. מקצוע נוסף הוא לחשים עם פרופסור פיליוס פליטיק שהוא גם ראש בית ריבנקלו, מורה מוכשר מאוד. מקצוע נוסף הינו שינוי צורה ומועבר על ידי פרופסור מקגונגל ואל תחשוב לרגע שאם היא ראש בית גריפינדור אז היא סלחנית לגריפינדורים, איתכם היא מקפידה הרבה יותר והמקצוע האחרון הוא התגוננות מפני כוחות האופל. זה, ממש מקצוע בעייתי ובכול שנה אני נאלץ להחליף את המורה. השנה הוא יועבר על ידי פרופסור קווירל וכולי תקווה שיתמיד בכך יותר משנה אחת. אז אלו לדעתי ולדעת מינרווה הם מקצועות החובה. יש כמובן לכול יתר התלמידים עוד מקצועות חובה כמו תורת הצמחים עם פרופסור ספראוט שחוששת ממך ולא ארצה שתתפטר לי ואת כול מה שהיא מלמדת, תוכל למצוא בספרים המתאימים בספרייה, יש גם אסטרונומיה ותולדות הכישוף שגם אותם ניתן ללמוד בספרייה. אז אלו הם המקצועות העיוניים אם ניתן לקרוא להם כך ויש גם מקצוע חובה נוסף שהוא תעופה, לימוד אומנות הטיסה על המטאטא וכאן נראה לי שתהנה. דרך אגב, לא בדקנו את זה אבל אתה מסוגל לעוף? כלומר בלי מטאטא?"

"אני לא יודע, לא ניסיתי אבל אני יודע שאני כן מסוגל לרחף כמה סנטימטרים מעל הקרקע, אתה רוצה שנבדוק אם אני מסוגל?"

"לא, לא, ממש לא. אם לא התנסית בזה עדיין לא הייתי רוצה שהלשכה שלי תהיה אתר הניסויים עם כול החפצים והאוספים שיש לי כאן וגם לפתוח לך חלון זה רעיון רע אם יתברר שאין לך את היכולת, הדרך למטה היא ארוכה מאוד".

"הייתי מנסה את זה במגרש הקווידיץ'" אמרתי," אבל כול כך הרבה חלונות של הטירה פונים לשם שאם אצליח..."

"כן, אתה צודק, נמתין עם זה. עכשיו משנה שלישית, מלבד מקצועות החובה יש אפשרות ללמוד עוד שני מקצועות בחירה שאת רובם ניתן ללמוד בספרייה חוץ ממקצוע ביאור והלטת ההכרה ושמיועד לתלמידי השנה החמישית ומי שמעביר אותו הוא פרופסור סנייפ אבל קשה לי להאמין שיסכים ללמד אותך כתלמיד השנה הראשונה אז אני אלמד אותך את המקצוע הזה"

"תוכל להסביר לי בקצרה במה המדובר?"

"הביאור זו פריצה למוחו של אדם  וקריאת מחשבותיו וההלטה היא מניעת הפריצה הזו לראשך"

"במקרה שלי, זה מקצוע מאוד חשוב".

"מאוד מאוד חשוב".

"והנפרץ, מרגיש שמחטטים לו במוח?"

"כן אבל אם לא הקדים להגן על עצמו בלחש המתאים, הוא משולל יכולת תגובה".

"והוא מודע למי הוא זה שמחטט לו בראש?"

"לא, אבל בוא נמתין עם זה עד שנתחיל בשיעורים עצמם. עכשיו, מאחר ופיניתי לך זמן רב, הייתי מצפה לראות אותך מבלה בספרייה ולומד כול מה שתוכל. לא בהכרח רק את מקצועות החובה שפטרתי אותם ממך, מה שתוכל ללמוד על עולמנו".

"בסדר, אה... אני יודע שיש בספרייה מדור של ספרים מוגבלים, מה לגביהם?"

"אני אביא אותם לכאן ותוכל לקרוא בהם אבל אך ורק אצלי, אני מתחייב גם לתה ועוגיות, נראה לך?"

"נראה לי מאוד" חייכתי אליו.

"טוב, כדאי שתחזור למגורים, השרביט שלך איתך?"

"כן"

"תאמר לו לומוס" עשיתי כדבריו ואור נוצר בראש השרביט. "יפה" אמר דמבלדור, "אז כמו שסיכמנו, בלי התעתקויות ומאחר וקשה לי להאמין שתזכור את הדרך הרגילה ממני למעונות גריפינדור, ברגע שתצא מהדלת, מסלול זוהר יסתמן לך על הרצפה ועקוב אחריו בדייקנות, אז לילה טוב בנג'מין והרבה הצלחה".

"לילה טוב פרופסור" אמרתי וכשיצאתי מלשכתו, כמו מסלול הפירורים מאגדת הילדים הנזל וגרטל נפרש לפני מסלול אורות ותוך דקות ספורות הגעתי לגברת השמנה. אמרתי את הסיסמה, התמונה זזה וממש לפני שנכנסתי, הסבתי ראשי לאחור ונתיב האור נעלם. המועדון היה חשוך ושרביטי האיר לי את דרכי אל אולם השינה במעלה מדרגות ממגדל גריפינדור ונרדמתי עם חיוך על פני.

והזמן לא עוצר. שמי הועלם מרשימות התלמידים למקצועות מהם פטר אותי דמבלדור. מאחר ומהשיעור הראשון של תורת השיקויים נעדרתי והעבודה שם הייתה בזוגות, הארי היה עם ויזלי,דין ושיימוס, נוויל עם ילדה שעל פי חלוקה הבנתי שגם היא מגריפינדור ואותי זיווג סנייפ עם ילדה מריבנקלו, מישהי בשם ליסה טרפין ודי הצלחנו למגינת ליבו של סנייפ שנראה כמתקשה לשבח אותנו, אני מניח שהיה זה בגללי ולא בגללה. שיעורי הלחשים עם פרופסור פליטיק, היו מעניינים. שינוי הצורה עם פרופסור מקגונגל היו מתישים למדי  ושיעורי ההתגוננות מכוחות האופל עם פרופסור קווירל, היו ממש בדיחה מה עוד שהריח החריף של שום שליווה אותו, גם לא תרם במיוחד לפופולאריות שלו והייתה את הספרייה, המפלט האמיתי שלי. בלעתי שם ספרים בכול הנושאים, בכול התחומים אבל לוותה אותי הרגשה משונה כאילו כבר עברתי  על החומר הזה, כאילו אני משנן דברים שכבר ידעתי, כאילו כול שהותי בספרייה הייתה רענון אחד גדול. הייתי מחביא את הווקמן שלי בגלימה, מגיע לספרייה, בוחר לי את הספרים, מתיישב בפינה רחוקה, מרכיב את האוזניות ומתחיל בקריאה בעוד האבנים המתגלגלות,בריאן אדמס, לפעמים החיפושיות ואחרים מתנגנים באוזני, כך גם החמצתי את תקרית הטרול שחדר לבית הספר ומאותו רגע, הארי, רון והרמיוני הפכו לשלישיה בלתי נפרדת. שיימוס ודין הפכו לחברים קרובים והדבר האחרון שהייתי צריך זה שנוויל יידבק אלי כך שחוץ משיעורי החובה, הספרייה הייתה המפלט שלי, הספרייה והמטאטא. שיעורי הרכיבה על המטאטא הסבו לי הנאה טהורה ולעיתים, ממש בשעה מוקדמת, עוד לפני ארוחת הבוקר, הרבה לפני ארוחת הבוקר, הייתי מתגנב אל מחסן המטאטאים, מסליק אחד ויוצא איתו להשתוללות. לעיתים הייתי מזמן את טייפון והיינו טסים יחד ושעות אלו עשו גם משהו לטייפון, החזה שלו התפתח, כנפיו התארכו ועת היה מביא לי דואר, כבר לא פיגר אחרי האחרים, כך שהחלטתי לסמוך עליו ולשלוח מכתב להוריי ומלבד הדיווח שמצבי טוב ואני מרוצה, הודעתי לאבי שיוכל להשתמש בזהב שנתתי לו אחרי מסע הקניות שלנו בסמטת דיאגון מאחר ואין לי על מה להוציא את הכסף בבית הספר ואף הוספתי כמה ממטבעת הזהב שנותרו אצלי ושילחתי את טייפון לדרכו וזו הייתה חתיכת דרך, מסקוטלנד ללונדון אבל הקטן לא אכזב וכשחזר, מלבד המכתב, הוריי צרפו שקית עם העוגיות האהובות עלי שאימא הייתה אופה בחג המולד וחג המולד אכן התקרב ואיתו... חופשת חג המולד.

היה קסם באוויר, התלמידים, ראשם כבר היה בחג המולד ואני שברתי את הראש איך אני מגיע הביתה. ברכבת, שעות על שעות לא בא לי לנסוע וכבר התחילו להזמין אותי כול מיני גריפינדורים, להצטרף לתא שלהם בקרונות הרכבת ולא ידעתי מה לעשות עד שהחלטתי למרות אזהרתו של דמבלדור, להתעתק. הודייתי לחברי על הזמנותיהם וסירבתי בטענה שכנראה אצטרך להישאר עוד כמה ימים להשלים שיעורים באיזה מקצוע. להוריי שלחתי מכתב בו אני מודיע על תאריך הגעתי, ביקשתי מהם שישאירו את חדרי סגור ואם יוכלו לשלוח לי עט נובע יוקרתי בצבע ירוק עם חריטה של נחש בצבע כסוף כמתנה לאחד מחבריי בבית הספר ושלא יחכו לי בתחנת הרכבת.

שילחתי את טייפון לדרכו ויצאתי מהטירה לכיוון בקתתו של האגריד. נקשתי על דלתו ועת פתח את דלת העץ הכבדה, הזדקר ראשו של כלבו גדול המימדים.

"שלום האגריד" אמרתי בעודי מלטף את ראשו של הכלב והוא הביט בי, מנסה לזהות אותי.

"בן, בן דימונד מגריפינדור".

"אה, אה, נכון" נהם, "נפגשנו בלילה שהגעת לכאן, אתה בן המחזור של הארי פוטר?"

"נכון ורציתי לדעת אם תוכל לעשות לי טובה"

"אני אשתדל" אמר והזמין אותי להיכנס לבקתה.

"אבל זה ביני לבינך".

"במה מדובר?"

"בשבוע הבא  יוצאת הרכבת מהוגוורטס ללונדון, נכון?"

"נכון".

"ואתה מלווה את התלמידים לרכבת, נכון?"

"נכון"

"אז בארוחת חג המולד שתיערך בהוגוורטס, אם ישאלו איפה אני, תוכל להגיד שראית אותי עולה על הרכבת?"

"לשקר לדמבלדור?"

"לא, אני גם אדבר עם דמבלדור. זה בשביל כול האחרים שחושבים שאני נשאר כאן עוד כמה ימים".

"ואתה לא נוסע ברכבת?"

"לא"

"אבל אתה כן נוסע הביתה?"

"כן"

"איך?"

"זה חשוב? יש לי את הדרכים שלי"

"זה לא אתה שעצבנת את דראקו?"

"כן".

"ופרקת מפרופסור מקגונגל את השרביט שלה?"

"גם"

"אתה מתכוון להתעתק מהוגוורטס לבית שלך?" ולא עניתי לו ורק נעצתי בו את מבטי.

"פרופסור דמבלדור הזהיר אותי אז שאתה משהו שונה".

"אז?"

"ואתה מבטיח לי שתדבר עם פרופסור דמבלדור על זה? במילת הכבוד שלך?"

"כן, אני מבטיח".

הוא  משך בזקנו כמה פעמים בעודו מביט בי, "אתה מבטיח לי שתדבר איתו כי אם יצא בסוף ששיקרתי לו, אני לא אהיה מסוגל לסלוח לעצמי".

"האגריד, אני מבטיח לך, בהן צדק" כשדפיקה נשמעה על הדלת.

האגריד ניגש ופתח את הדלת "פרופסור דמבלדור" שמעתי אותו אומר וקמתי על רגליי.

"אני מקווה שאינני מפריע לך" אמר הפרופסור בעודו נכנס, מחזיק בידו ספר, "או, שלום בן, אכן הפתעה נעימה" והאגריד נעץ בי את עיניו הכהות."פוטר גם כאן?" שאל והאגריד ענה לו שלא.

"טוב, אני לא אפריע לכם, האגריד, כשהארי פוטר יעלה לרכבת, נא מסור לו את הספר הזה, הוא הגיע אלי עם דואר הינשופים וזה אלבום תמונות. אתה זוכר את החברים של ההורים של הארי, בקש מהם אם יש להם אולי תמונות ותכין להארי אלבום תמונות של הוריו, בסדר?" והוא מסר להאגריד את אלבום התמונות הריק, "טוב, לא אפריע לכם , להתראות" והתכוון לעזוב כשעצרתי אותו והסברתי לו את מטרת ביקורי אצל האגריד. הוא חשב כמה שניות, נתן את אישורו, האגריד הסכים אף הוא ודמבלדור ואני יצאנו מבקתתו.

"אז איך הלימודים?" שאל

"טוב משחשבתי" עניתי, "היה לי חשש גדול מפרופסור סנייפ:, אתה יודע, גם ראש בית סליט'רין, גם הסיפור שהיה לי עם בן טיפוחיו דראקו וגם חמישים הנקודות שהעניק לנו אבל למזלי הוא ציוות אותי עם תלמידה ממש חכמה מריבנקלו ומידי פעם אנחנו מצליחים להדהים את עצמנו עם ההצלחות שלנו. עם שינוי הצורה אני ממש אוכל קש עם כול הלחשים האלו עד שבאחד השיעורים פשוט נמאס לי מכול זה. ניסיתי במחשבה בלבד לבצע את המטלה וזה הצליח. אני בטוח שפרופסור מקגונגל קלטה את זה אבל היא לא אמרה דבר ורק בשיעורי הבית קיבלתי מטלה כפולה אבל לפחות אני יודע שאני מסוגל לבצע את זה בכוח המחשבה שלי".

"וקיבלתי דיווח שאתה חוגג בספרייה".

"זהו, רציתי לדבר איתך על זה. משום מה כשאני קורא את הספרים, זה נדמה לי כאילו כבר קראתי אותם פעם ואני רק מרענן את החומר, כאילו מתכונן לאיזה בחינה גדולה. מצאתי גם ספרים עם שאלות ממבחנים מסכמים קודמים, לא רק של שנה א', של כול מיני שנים והצלחתי לענות על הכול ברמה כזו או אחרת אבל לא היה מבחן אחד שנכשלתי בו".

"אתה כרגע בשלב של הספרים החופשיים נכון? אז אחרי החופשה נתחיל עם הספרים המוגבלים ועם הלטת וביאור ההכרה ותגיד לי אם ההרגשה זהה".

"טוב" אמרתי בעודנו נכנסים לטירה וכול אחד פנה לדרכו הוא.

וממש בערב שלפני הנסיעה הביתה, טייפון הביא לי את החבילה, החלפתי את המעטפות ועל המעטפה החדשה רשמתי 'דראקו מאלפוי, שולחן סליט'רין' ומאחור את שמי וחותם גריפינדור מוטבע בשעווה אדומה, ושילחתי את טייפון לדרכו ובארוחת הערב, עת הגיעו הינשופים וזה של דראקו שמט לו את מתנתי,כשראה שאני הוא השולח, הרים את מבטו ומבטינו נפגשו. הוא פתח את החבילה ועיניו אורו בראותו את העט הנובע בירוק עם נחש הכסף החרוט, חיוך חצה את פניו, הוא קם ממקומו, והצדיע לי כהצדעתי אליו בזמנו. הגריפינדורים סביב השולחן נעצו בי מבטים אבל אני פשוט התעלמתי והמשכתי בארוחה בעוד בזווית העין הבחנתי איך דראקו מראה בגאווה לסועדים בשולחנו את העט ובינינו, זו הייתה התקדמות של ממש מאחר ובשיעורינו נאלצנו להשתמש בעטי נוצה עם טבילות חוזרות ונשנות בקסת הדיו. זה היה חריג אבל הנחתי שיאפשרו  לדראקו את השימוש בעט בזכות השם מאלפוי.

ותוכנית ההעלמות שלי עבדה כמו שעון, כך דווח לי כשחזרתי מחופשת חג המולד. דמבלדור שאל בארוחה היכן אני, האגריד אמר שראה אותי עולה לרכבת ודמבלדור אמר 'אז הוא שינה את דעתו', היעלמותי ירדה מהפרק וזו הייתה חופשה חלומית. אבא מצא עבודה ממש טובה בחברת תקשורת מחשבים באנפילד עצמה עם משכורת מכובדת ורכב חברה כך שבמכונית המוריס, השתמשה אימא שהריונה כבר ניכר בה. טוב, הריון בחודש החמישי. סיפרתי להם מה שיכולתי על בית הספר, על סנייפ ה'חייכן', על פליטיק הגמד, על קווירל הטַמבַל ועל ראש הבית שלנו, פרופסור מינרווה מקגונגל.

"מינרווה" אמרה אימי, "איזה שם יפה" והביטה לכיוונו של אבי שהנהן בראשו לחיוב בעוד מבטי השואל מתחלף למבט מבין. "אז אני מבין שהולכת להיוולד לי אחות?" ואימי חייכה אלי, "כן, אחות ונקרא לה מינרווה אם אין לך התנגדות" ואני רק משכתי בכתפי, "התנגדות? נהפוך הוא, מינרווה דימונד... נשמע מצוין".

"אבל תגיד לי בן, מה קורה איתך, התעגלת לנו. שלחנו בן רזה וקיבלנו כופתאה" צחק אבי ואני רק הנהנתי בראשי, "אתם צריכים לראות את הארוחות שמגישים לנו שם. אם זה בארוחת הבוקר, אם בצהריים או בערב ואם יש איזה חג או ערבי שבת, זה מטורף וממש קשה להתאפק. זה גם נראה טוב וגם טעים בטירוף"

"ומה עם רוגבי, הרי לקחת את הכדור איתך"

"יש להם שם משחק בשם קווידיץ' כשהשחקנים רכובים על מטאטאים מעופפים ומקסימום האנרגיה שאתה משקיע זה כשאתה בועט את עצמך מהקרקע, באמת אולי אדבר עם דמבלדור על זה, באמת אנחנו מתחילים להראות כמו סופגניות. אולי מכאן נובע השם הוגוורטס שזה חזיר יבלות, יכול להיות שהבוגרים נראים כמו חזרזירים".

"ואם תשחקו שם רוגבי, אולי תלמד אותם גם האקה"

"נראה לי שאם אראה להם את זה פעם אחת, אני אגורש בבושת פנים מבית הספר ואומלץ לבית ספר לקוסמים מפגרים" וצחקנו.

החופשה הסתיימה וביום החזרה עת המוני התלמידים הצטופפו בתחנת קינג קרוס ברציף תשע ושלושה רבעים, התעתקתי חזרה להוגוורטס משמח עד השמיים את טייפון שלא הבין לאן נעלמתי לו. הבזקתי לדמבלדור וביקשתי להיפגש, הוא כמובן נעתר ובפגישה העליתי את נושא הרוגבי. הוא לא התלהב במיוחד וסיפרתי לו איך אבי הגדיר את השינוי הגופני שעברתי. לבסוף ניאות ואמר שבסיום ארוחת הערב היום, אוכל לדבר בפני התלמידים ומי שירצה לשחק, מבחינתו הוא יורשה.

לקראת ערב כשהגיעו חבריי ברכבת, המפגש המחודש, הצחוקים,  המתנות שקיבלו וכשהלכנו לחדר האוכל, את כדור הרוגבי נשאתי בתיק סגור  ולשאלות שנשאלתי אמרתי "תראו בסוף ארוחת הערב".

ארוחת הערב הייתה רועשת ועת הסתיימה והשאריות נעלמו מהצלחות הקיש דמבלדור על כוס זכוכית ושקט השתרר.

"התבקשתי על ידי אחד מתלמידי שנה אלף לשאת אליכם את דברו, אז בבקשה ,בן דימונד, הבמה לרשותך" ניגשתי ועליתי על הבמה בעוד עיני כול נעוצות בי. פתחתי את התיק ומתוכו הוצאתי את כדור הרוגבי

"מישהו מזהה?" שאלתי, ומכול השולחנות, כולל זה של סליט'רין התחילו להישמע קריאות העידוד שהיו נשמעות בעת משחקי הרוגבי."אז ככה, כשבאתי לבית הוריי הם כמעט ולא הכירו אותי וכמו שאבי אמר 'שלחנו לבית הספר ילד רזה וקיבלנו כופתאה'" וגל צחוק שטף את האולם. "אז חשבתי, למה שלא נשחק גם כאן? זה לא משהו שאמור להחליף את הקווידיץ' זה משהו שאמור להוריד את השומנים שמצטברים לנו והם מצטברים. זה לא אמור להיות לפי בתים אלא לפי גילאים ולהיות סתם משחק כיפי שמוציאים בו הרבה אנרגיה, מתלכלכים כהוגן והכי מצחיק זה כשיש בוץ. אני חייב לציין, זה משחק מוגלגי לחלוטין אבל אשמח  גם אם כאלו ללא שורשים מוגלגים יצטרפו ואני כבר בונה על שניים, קראב וגויל". עיני כול ננעצו בשניים שהסמיקו כסלק,"אז יש מתנדבים ?" וקריאה משולחן סליט'רין נשמעה "זרוק אלי דימונד" הנפתי את הכדור והטלתי אותו לכיוונו. הוא תפש אותו בשתי ידיו, בוחן אותו ואומר, "גילברט, מכובד" כשצעקה משולחן ריבנקלו נשמעה "הנה" והוא הטיל את הכדור לכיוון שולחן ריבנקלו וצעקות החלו להישמע מכול עבר והכדור עף לו מצד אל צד, משולחן לשולחן עד שדמבלדור הניף את שרביטו והקפיא את הכדור בעודו באוויר.

"קיבלת את זמנך, מר דימונד?" שאל

"כן, תודה אדוני הפרופסור אבל אפשר עוד משהו קטן?"

"בלי כדורים מעופפים?"

"בלי".

"אז בסדר".

"שוב, בעלי השורשים המוגלגים בוודאי מכירים את זה והזה נקרא האקה. אז כמו שבקווידיץ' יש אליפויות אז גם אצלנו יש אליפויות רוגבי ולנבחרת ניו-זילנד יש מעין ריקוד מלחמה של לפני המשחק שנקרא האקה ושנועד לעודד את השחקנים ולהפחיד את היריבים. מישהו מכיר,כי אני אתבייש לעשות את זה לבד על הבמה" ומסליט'רין וריבנקלו הגיעו שניים, נעמדו משיני צדדי וחיכו לאות ממני והתחלנו עם הצעקות, עם התנועות, ההעוויות בפנים הלשונות המשתלחות החוצה ולא שיש לי תיעוד מהעבר אבל אפילו פילץ' התפקע מצחוק והפרופסורים שישבו מאחוריי על הבמה הזדרזו לרדת כדי להבין את הצחוק המטורף ששטף את האולם וכשסיימנו, כול התלמידים עמדו על רגליהם, אלו מהם שהצליחו ומחאו לנו כפיים. הושטתי את ידיי אוחז בידי עמיתיי למופע וכמו בסיום הצגה, השתחווינו פעם ופעמיים ולא יכולתי להתאפק ושוב שלחתי לשון, מעווה את פרצופי ומגלגל את עיני משהו שסחט גל צחוק נוסף והתחלנו בהפסקות לשחק רוגבי. הכדור שלי התרפט מהר מאוד וביקשתי מאבי דרך טייפון לקנות כעשרים כדורים ואבא של רון שוב היה השליח. אבא של רון ואבי התיידדו, מה עוד שארתור ויזלי עבד במשרד הקסמים בלשכה לחקר שימוש לרעה בחפצי מוגלגים ובהיות אבי איש טכני, ומהנדס אלקטרוניקה השניים מצאו שפה משותפת.

ועולמי נחלק לארבע. לימודי החובה, רוגבי, הספרייה ולשכתו של דמבלדור וחבריי כבר הסכינו לא לראות אותי מלבד שיעורי החובה ומשחקי הרוגבי וזה כבר היה דבר רגיל שאני מגיע אל אולם השינה בעוד האחרים כבר ישנים עמוק. השלישייה הארי רון והרמיוני היו מסתבכים על ימין ועל שמאל והיה איזה מקרה שהורידו בגלל איזו הרפתקה שלהם, מאה וחמישים נקודות לגריפינדור, מאה וחמישים נקודות. אז היה משחק קווידיץ' שקדם לאירוע המדובר ובו זכה בית גריפינדור במאה וחמישים נקודות שהתאדו להן ועוד על ידי מי, פרופסור מקגונגל אבל אני ממש לא הייתי שם. אז גם כשחברי הבית רצו לעשות  בהם לינץ', הם היו יושבים איתי בארוחות כי מלבד הרוגבי, כבר יצא לי שם של עוף מוזר עם ההתנהגות המוזרה של טייפון, השרביט שלי החבר בסליט'רין, שהיה בן טיפוחיו של סנייפ ואפילו זכיתי בכמה חיוכים מסנייפ על שיקויים מוצלחים שליסה ואני רקחנו אבל אם תשאלו אותי, כשהוא חייך זה היה עוד יותר מפחיד מאשר כשלא חייך. אז זה לא שהתרחקו ממני, פשוט נזהרו ושלישיית הצרות הרגישו בטוחים יותר, איתי. ידעתי שיש מתיחות בין הארי ודראקו אבל כול עוד לא ערבו אותי ולא ערבו אותי אז גם לא התערבתי אבל חשתי שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, לולא הידידות שלי עם דראקו והזמן עובר.

ושוב חופש מתקרב, חופשת הפסחא ובאחד הערבים בעת ארוחת הערב, טייפון הביא לי מכתב מהוריי. פתחתי, קראתי ודמעות זלגו מעיני.

"מה קרה?" שאל אותי דין בבהלה.

"כלום, כלום, זה דמעות של התרגשות לא של צער"

."אז מה קרה?" התעקש.

"נולדה לי אחות" ודין החל להעביר את הידיעה וכולם באו לאחל לי מזל טוב. פרופסור סנייפ ופרופסור מקגונגל היו המורים התורנים וסנייפ שם לב להתרחשות בשולחן גריפינדור. הוא נקש בשרביטו על אחת הכוסות ושקט השתרר.

"האם יואיל מי מבית גריפינדור להסביר את פשר המהומה" ודין צעק "לבן דימונד נולדה אחות" ופניו של סנייפ התרככו קמעה, "מזל טוב בן ומה שמה של הפעוטה?" ותוך השפלת מבט אמרתי "מינרווה" ומזלגה של פרופסור מקגונגל נפל והיא נותרה עם פה פעור.

רבים משולחנות אחרים הצטרפו לברכות ודראקו, בפעם הראשונה שזכרתי, קרב אלי ללא שני הבריונים הקבועים. הוא ניגש לחץ את ידי, ואיחל לי מזל טוב קרב את ראשו אלי ולחש באוזני 'רק שלא תהיה נודניקית כמו הרמיוני' וקרץ לי. הנחתי את ידי על כתפו, "נקווה" אמרתי חייכתי אליו והודיתי לו.

הארוחה הסתיימה, המורים יצאו ראשונים ואני כבר הייתי בדרכי ללשכתו של דמבלדור כשבקרן זווית עצרה אותי פרופסור מקגונגל.

"ממש ריגשת אותי בן" אמרה, "אבל למה דווקא מינרווה?" אז אמרתי לה שבחופשת חג המולד סיפ

		הפרק הבא