מכתבים לאף אחד

 תודה רבה לכל מי שהגיב!

בשל חוסר זמן לא עברתי על כל הפרק לפני שפרסמתי, אז יתכנו טעויות. הכל יתוקן בהמשך.

קריאה מהנה (:

3

הרמיוני פסעה במהירות במעבר הסודי שקישר בין הוגוורטס לבין פונדק ראש החזיר בהוגסמיד, האור שבקצה שרביטה מאיר את צעדיה וקצה גלימתה נגררת באוושה על הרצפה המאובקת. דקות ספורות קודם לכן היא עוד ישבה ועבדה במשרדה כשאוח שמנמן ומרוט הביא לה מכתב מנוויל, שעבד כמוזג בפונדק, לפיו הגיע לפונדק גבר צעיר לבוש כמוגל, מצויד במטאטא חדיש ובשרביט, ועל מצחו יש צלקת ייחודית בצורת ברק.

הרמיוני אולי הייתה מתפתה להאמין שנוויל, שמאז ומתמיד לא היה עט הנוצה המחודד ביותר, פשוט מגזים בתיאוריו. אבל אז, בעודה צופה בכפר דרך חלון משרדה, עשן שחור סמיך כיסה את השמיים, מתערבל ונע עם מטרה ברורה; אוכלי מוות, מחפשים אחר הילד שנשאר בחיים.

נוויל חיכה לה בחדר שבקצה המנהרה, מאחורי תמונה של ילדה בלונדינית קטנה. הפונדק היה בבעלותו של אברפורת' דמבלדור, אחיו של פרופסור דמבלדור, אבל היות והוא היה זקן מכדי לתחזק את המסבאה הוא הפקיד את האחריות עליה על נוויל, שעבד בפונדק מאז שהכיתה שלו ושל הרמיוני סיימה את הלימודים.

"איפה הוא?" הרמיוני ביקשה לדעת מייד, נעזרת בכורסא שנוויל קירב אל האח כדי לרדת מהכרכוב.

"לקחתי אותו לאחד החדרים," נוויל השיב, נראה מתוח ונרגש, והוביל את הרמיוני לחדר אירוח סמוך תוך שהוא מיישר את הסינר שלו בידיים מיוזעות. בניגוד להרמיוני, נוויל היה בן למשפחת קוסמים, ולכן גדל על סיפורים על הילד שנשאר בחיים. "את חושבת שזה באמת הוא? כלומר, הארי פוטר?"

ברגע שעיניה של הרמיוני נחו על הדמות השרועה במיטה הצרה היא פלטה אנחה של הקלה. זה אכן היה פוטר, ונראה שהוא לא נפגע או נפצע. שיערו היה פרוע במיוחד ובגדיו המחויטים מאובקים, כאילו הוא התגלגל על הרצפה, והצלקת שלו נראתה אדומה ומגורה כנגד עורו החיוור. הוא נראה צעיר ופגיע ללא משקפיו, אלה הונחו על ידי נוויל על שידת הלילה ליד ראשו.

"כן, זה בהחלט הוא," היא אמרה לנוויל, פונה לבדוק את פוטר מקרוב. החלון הבודד שבחדר צפה אל הטירה המוארת; בהינף שרביט אגבי הרמיוני סגרה את הווילונות, מסתירה את המתרחש בחדר מפני עיניהם של אוכלי המוות החטטנים.

"את מכירה אותו?" נוויל התפלא, מביט בהרמיוני בשמץ הערצה.

"פגשתי אותו רק פעם אחת," היא השיבה, לא מציינת שפגישתם החטופה הסתיימה בכך שפוטר סירב להאמין בקיומו של קסם ודרש ממנה להתרחק ממנו.

היא העבירה את שרביטה בתנועה מדודה מעל גופו של פוטר. כתריסר חוטי זהב קסומים זחלו מתוך קצה השרביט ונגעו באיבריו של הגבר המעולף, בוחנים ובודקים אותו. הרמיוני לא הייתה מרפאה במקצועה, אבל היא ידעה מספיק קסמי ריפוי כדי לזהות שפוטר סובל מתשישות קשה שנובעת משימוש קיצוני ולא מיומן בקסם. היא נתקלה בתופעה הזו לעיתים דחופות בעבודה עם ילדים קוסמים להורים מוגלגיים, שלא ידעו איך להתמודד עם היכולות של ילדיהם. אך זה לא היה הכל; גופו ונפשו של פוטר היו מוכתמים בקסם אפל.

מתרכזת, הרמיוני עצמה את עיניה ברפרוף ואפשרה לחרוז זהוב להתהוות בקצה שרביטה ולגלוש לאורך אחד החוטים הזהובים שנגע בראשו של פוטר. החרוז נגע בעורו ונעלם, והוא השמיע קול וזע קלות, מרחף בין שינה לערות.

"אדון פוטר?" הרמיוני קראה לו בזהירות, מתיישבת בכיסא שליד המיטה. "אתה שומע אותי?"

פוטר מצמץ בכבדות. "משקפיים?" הוא קרקר בקול יבש. הרמיוני הושיטה לו את המשקפיים שלו.

"את?" הוא התפלא בכנות ברגע שעיניו התמקדו בדמותה של הרמיוני. "מה את עושה פה?"

"נוויל קרא לי," הרמיוני השיבה. מאחוריה, נוויל חייך אל פוטר בביישנות, מתנדנד על עקביו. "הוא מנהל את הפונדק. אתה זוכר שנכנסת לפה?"

"כן, אולי," פוטר השיב, מתיישב במיטה במאמץ מסוים ובוחן את סביבתו בשמץ חשד. "איפה אני? הייתה שם טירה..."

"זאת הוגוורטס," הרמיוני סיפרה לו בחיוך. "זה בית הספר שסיפרתי לך עליו, זוכר?"

"אמרת שזה בית ספר, לא אמרת שום דבר על טירה," פוטר השיב בשמץ האשמה, זו התגמדה לנוכח הפליאה והתקווה שהרמיוני ידעה שהוא מרגיש. קשה שלא לחוש רגשות כאלה כשרואים את הוגוורטס בפעם הראשונה.

"אדון פוטר, אם לא אכפת לך שאני שואלת, מה קרה לך?" הרמיוני שאלה אותו. לפני שעות ספורות הוא סירב להכיר באפשרות שהוא קוסם, ועכשיו הוא יושב בפונדק ראש החזיר בהוגסמיד כשברשותו שרביט ומטאטא מעופף.

"תקראי לי הארי," פוטר השיב, ואז סיפר לה כיצד לאחר שהם נפרדו הוא קיבל ביקור מלא אחר מאשר דארקו מאלפוי, זה לקח אותו ישירות אל וולדמורט.

נוויל הצטמרר למשמע השם. הרמיוני התעלמה ממנו, מרגישה כעס ופחד. איך מאלפוי ידע איפה למצוא את פוטר? האם אוכלי המוות עקבו אחריה כל הזמן הזה, מודעים לתוכניותיה ופעולותיה? איך היא הייתה יכולה להיות כל כך טיפשה ולחשוב שהיא היחידה שמחפשת את פוטר?

"מה קרה אחרי זה?" היא שאלה את פוטר במתח. הוא לא נראה מתרגש בעודו משחזר את הסיפור, וזה הרגיז אותה שהוא מתעקש להיראות כאילו הוא לא לוקח את כל זה ברצינות, גם אחרי שפגש את וולדמורט פנים מול פנים.

"הוא רצה שאני אשבע לו אמונים," פוטר אמר. "אני אמרתי לו שאני אחשוב על זה... ואז הוא עשה משהו עם השרביט שלו וכל תא בגוף שלי פשוט... כאב."

"קללת קרושיאטוס," הרמיוני אמרה. זה הסביר את שאריות הקסם האפל סביב פוטר. "קסם אפל ומסוכן מאד."

"ואז מישהו מהחדר השני אמר לו להרוג אותי," פוטר המשיך, מאבד קמצוץ מקור רוחו. "והצלקת שלי... אני לא יודע למה, אבל היא כאבה. כאבה מאד. ואז, כשניסיתי לחטוף את השרביט מהיד שלו, העור שלו התחיל להישרף... אני לא יודע להסביר את זה..."

"ידעתי!" הרמיוני, שבקושי שמה לב שהיא יושבת על קצה הכיסא במתח, קפצה על רגליה והפתיעה את פוטר ונוויל. "אמרתי לך שאתה מיוחד! פרופסור דמבלדור צדק, יש לך את הכוח להביס את וולדמורט!"

"רק רגע," פוטר אמר ביציבות. "בואי לא נקפוץ למסקנות – "

"השרביט!" היא קראה, נזכרת בשרביט הזר שכעת נח על כרכוב האח הקטנה שבחדר. "זה השרביט של וולדמורט!"

נוויל השמיע קול מצוקה מפינת החדר. "בבקשה אל תגידי את השם שלו, הרמיוני..."

"כן, אז מה?" פוטר שאל.

"אתה פירקת אותו מנשקו!" הרמיוני ניסתה להסביר לו. "ניצחת אותו בדו קרב! אף אחד אף פעם לא הצליח לעשות את זה, אפילו לא פרופסור דמבלדור! ועכשיו אין לו שרביט..."

"תשכחי מהשרביט, אין לו פרצוף," פוטר אמר בזחיחות. ייתכן שהשבחים שהרמיוני הרעיפה עליו מצאו חן בעיניו. "שרפתי גם אותן, ואת הבית שלו. כל זה לפני שגנבתי את המטאטא של מאלפוי – רגע לפני זה האידיוט הזה הראה לי איך להשתמש בו – וברחתי משם. בסך הכל, זה לא היה קשה כמו שציפיתי שזה יהיה."

נוויל השמיע קול השתנקות. "זה אומר ש - ?"

"לא, זה לא יהיה כל כך קל," הרמיוני אמרה בשקילות, יודעת על מה נוויל חושב. היא ידעה היטב למה וולדמורט מסוגל, אולי טוב מכל חבר אחר המסדר עוף החול, להוציא את פרופסור דמבלדור. "אבל זה ללא ספק הישג אדיר..."

היא הסתכלה על פוטר בתחינה. "אתה מוכן לבוא להוגוורטס לפגוש את פרופסור דמבלדור? הוא יסביר הכל, אני מבטיחה."

"בסדר," פוטר אמר, עדיין בשמץ זהירות. "לפחות את לא תנסי להרוג אותי אם אני אגיד לא."

"אני לא אעשה את זה, אני מבטיחה," הרמיוני אמרה, מרגישה סמוקה מרוב הקלה ואושר. "אז... שנלך?"

 "אני מניח," פוטר השיב וקם. "המעיל שלי?"

"אני אביא אותו," נוויל קפץ, מצביע בשרביטו על הארון. "אצ'יו מעיל!"

הארון נפתח בחבטה והמעיל השחור של פוטר נזרק מתוכו ופגע בו היישר בפרצוף.

"סליחה!"

הרמיוני הובילה את פוטר לטרקלין בו היה תלוי הדיוקן של הילדה הקטנה. למראהו של פוטר היא חייכה ונופפה.

"תודה על הכל, נוויל," הרמיוני אמרה, מרימה את שולי גלימתה כדי לטפס על כרכוב האח ולפתוח את המעבר הסודי.

"אין בעד מה," נוויל גמגם בביישנות. "ה- היה נעים להכיר אותך, אדון פוטר..."

הרמיוני סגרה את הפתח אחרי פוטר והדליקה אור בקצה שרביטה כדי להרחיק את החשכה העמוקה שבמנהרה.

"אני אשלח הודעה לפרופסור דמבלדור," היא אמרה וזימנה את הפטרונוס שלה. היא אפילו לא הייתה צריכה להתאמץ כדי לחשוב על זיכרון מאושר בעודה מניפה את שרביטה; ההשתלשלות הבלתי צפויה עוררה בה מחדש את התקווה לחיים בעולם בלי וולדמורט שבערה בה כשהיא סיימה את לימודיה והצטרפה למסדר עוף החול, אותה היא כבר התחילה לחשוב שהיא איבדה.

הלוטרה הכסופה התגבשה מתוך הערפל הכסוף שבקע מקצה שרביטה של הרמיוני והאזינה בסבלנות להודעה המשמחת שלה, לפני שהיא נעלמה בשחייה זריזה במורד המנהרה.

"את רואה, אם היית מתחילה עם קסם כזה כנראה שהייתי משתכנע הרבה יותר מהר," פוטר אמר לאחר שהרוח הערטילאית נעלמה והם החלו לצעוד.

"ליתר דיוק, זה לחש," הרמיוני השיבה בידענות. "ולא יכולתי לבצע לחש בסדר גודל כזה לפני כל כך הרבה מוגלגים. מוגלגים הם אנשים בלי כוחות קסם," היא הוסיפה למראה ההבעה המבולבלת של פוטר. "זה נוגד את חוקי הקוסמים הבין לאומיים."

"וחוץ מזה," היא המשיכה. "לא רציתי לזעזע אותך. ילדים בדרך כלל מקבלים את זה טוב, אבל לאנשים מבוגרים זה יותר קשה. עבדתי עם כמה ילדים שההורים שלהם לא הצליחו לקבל את העובדה שהילד שלהם קוסם, ובסופו של דבר נאלצנו לבצע שינויים בזיכרונות שלהם ולגרום להם לחשוב שהילד לומד בפנימייה יוקרתית ונורמאלית לחלוטין בצפון המדינה."

"אתם יכולים לעשות דברים כאלה?" פוטר התעניין. "כלומר, באופן חוקי? לשנות לאנשים את הזיכרונות?"

"כן, זה הכרחי," הרמיוני השיבה בקודרות. "מחוץ להוגוורטס הילדים האלה הם טרף קל לוולדמורט ולאוכלי המוות שלו. הוא מאמין שאין זכות קיום לקוסמים ולמכשפות שההורים שלהם מוגלגים, כמוני. הוא צד קוסמים להורים מוגלגים להנאתו, ולא אכפת לו כמה מוגלגים וקוסמים חפים מפשע יפגעו בדרך."

"הוא אמר לי משהו, כשדיברנו," פוטר התחיל לספר, ולראשונה הרמיוני חשה שהוא נפתח בפניה מעט. "הוא אמר שאבא שלי הגיע משושלת קוסמים ארוכה... שושלת שאני הנצר האחרון שלה."

"כן, זה נכון," הרמיוני אמרה, ונעצרה במרכז המנהרה כדי לתת לפוטר מבט רציני. "אל תגיד לי שאתה שוקל את ההצעה שלו!"

"כמובן שלא," פוטר השיב בשקילות, גם הוא עוצר. "הוא ניסה להרוג אותי. אבל מה שאני עדיין לא מצליח להבין זה, למה? למה הוא רצח את ההורים שלי? ולמה אתם חושבים שאני יכול לעשות משהו כדי לעצור אותו? גם אם יש לי איזה שהם כוחות קסם, אני לא יודע לשלוט בהם."

"פרופסור דמבלדור יסביר הכל," הרמיוני הבטיחה בטון נואש. "רק... בבקשה תאמין לי כשאני אומרת ששום דבר טוב לא יכול לצמוח מלעשות עסקה עם וולדמורט. לא משנה מה הוא הבטיח לך, המחיר שהוא ידרוש בתמורה יהיה גדול יותר מכל מה שהוא יכול להעניק לך."

"אני יודע לזהות עסקה גרועה כשאני רואה אותה," פוטר אמר בחיוך כריזמטי והמשיך ללכת. הרמיוני צעדה לצידו בתחושה שהוא לא לחלוטין כנה איתה, אך היא נלחמה בדחף לחקור אותו לעומק; לפעמים היא הייתה צריכה להזכיר לעצמה שאנשים לא היו ספרים בהם היא הייתה יכולה לנבור עד שהיא תמצא את התשובה שהיא מחפשת.

הם הלכו בדממה עד שהם הגיעו לסוף המנהרה. בינה לבין עצמה, הרמיוני התרשמה מהאיפוק שפוטר הפגין. אם המפגש המפחיד עם וולדמורט הותיר בו חותם כל שהוא, הוא הסתיר אותו היטב, ולא נראה בו שמץ של הזעם חסר השליטה כמעט שהוא הפגין פעמיים באותו הבוקר. הרמיוני הבינה שפרצי הרגש האלה היו אירועיים הרסניים אך נדירים, ושהמסכה הרגועה והזחוחה שהוא עטה כעת הייתה הפנים שהוא הציג בדרך כלל.

הם הגיחו מאחורי ציור שמן גדול מימדים למסדרון שקט ואפלולי באגף המערבי. לאור הלפידים המרצדים פוטר בחן את הקירות העמוסים דיוקנאות וציורי שמן, את חליפות השריון ואת קשתות ועמודי האבן המפוארים של הוגוורטס. מנגד, האנשים שבציורים בחנו אותו בסקרנות גלויה.

"אתה נראה לי מוכר," קוסם עוטה משקף העיר מתוך מסגרת הזהב שלו.

"הציור הזה הרגע דיבר," פוטר אמר להרמיוני. היא לא הצליחה שלא לחייך.

"אתה עוד תתרגל."

נעזרים בכמה קיצורי דרך שהרמיוני למדה להכיר בסיוריה כמדריכה, תוך דקות ספורות הם הגיעו לפסל הגריפין ששמר על הכניסה למשרדו של פרופסור דמבלדור.

"ממתקיא," הרמיוני אמרה בקול ברור והגריפין החליק הצידה, חושף את המדרגות המתפתלות שהובילו אל דלת המשרד. הרמיוני טיפסה בהן, פוטר בעקבותיה, ועצרה לפני דלת עץ האלון המעוטרת מקוש בצורת ראש אריה.

בהינף קליל של שרביטה האבק נעלם מעל בגדיו של פוטר, הקמטים בחולצתו התיישרו והעניבה שלו התהדקה סביב גרונו בכוח.

"סליחה," היא הפטירה כשהוא השמיע קול היחנקות ורופף את הקשר מעט. "אתה מוכן?"

"אני חושב שאת לוקחת את זה יותר קשה ממני, אבל כן, אני מוכן," פוטר השיב כלאחר יד.

לא סותרת אותו, הרמיוני פתחה את הדלת. משרד המנהל המעוגל היה נתון בחשכה עמוקה וישנונית, שהופרה רק על ידי הבזק האור העמום של הגחלים הדועכות שבאח על מכשירי הכסף המבריקים שעמדו מבלי להשמיע שום קול. על הקירות, מנהלי העבר של בית הספר היו שקועים בשינה עמוקה בצללים.

מסמנת לפוטר לשמור על השקט, הרמיוני הובילה אותו לאורך המשרד הנטוש, שבילדותה השרה בה תחושת פאר וכעת הסב לה מעט עצבות. הם טיפסו במדרגות המתפתלות שבקצה המשרד אל חדר השינה של המנהל.

לאורם הבהיר של נרות מרחפים, פרופסור דמבלדור ישב במיטת האפיריון שלו בחברתו של פוקס עוף החול. נוצותיו המרוטות ובלוריתו הנפולה של העוף המפואר העידו שהוא מתקרב לסוף מחזור החיים הנוכחי שלו.

בדומה לפוקס, פרופסור דמבלדור ראה ימים טובים יותר. גופו הרזה כמו נבלע בין הכריות והשמיכות, והשיער והזקן הלבנים והארוכים מסגרו פנים גרומות ותשושות. זרועו השמאלית, שהייתה שחורה ומתפוררת, נחה בריפיון על המצעים.

עניו הבהירות של המנהל, שכבר שנים נעדרו את הניצוץ העז שבעבר אפיין אותן, נצצו מדמעות ברגע שהוא ראה את פוטר. הרמיוני הרגישה צביטה חזקה בליבה למראה חולשתו של המורה שלה.

"הארי, נערי..." הוא אמר בקול שבור. "אתה סוף- כל- סוף פה..."

פוטר לא אמר דבר. הרמיוני לא ידעה אם זה סימן טוב או לא. היא התכוונה לעזוב אותם לשוחח בפרטיות, אבל דמבלדור קרא לה לעצור.

"מן הראוי שתישארי, העלמה גריינג'ר," הוא אמר. "עמלת קשה כדי להגיע לרגע הזה. חוץ מזה, שאני חושב שהארי ירגיש הרבה יותר בנוח אם תהיי נוכחת. בבקשה, שבו."

שתי כורסאות נוחות הופיעו לצד מיטתו של דמבלדור. ברגע שהם התיישבו הופיעה שם גם קערה עם סוכריות לימון.

"אם כך, מה גרם לך לשנות את דעתך?" דמבלדור שאל, לוקח סוכרייה בטעם לימון מהקערה המרחפת. "כשלאחרונה שוחחתי עם העלמה גריינג'ר, היא סיפרה לי שאתה מתעקש שאתה מוגל."

"השאלה הזאת עדיין לא הוכרעה," פוטר השיב.

"זה לא נכון," הרמיוני התערבה. "פרופסור, אדון פוטר פגש את וולדמורט הלילה."

דמבלדור הרצין, והרמיוני הבחינה בניצוץ חדש, נגרש, בעניו.

"ספר לי הכל, נערי. אל תשמיט אף פרט."

"אני חושב שלא," פוטר השיב מבלי למצמץ. "קודם אתה תספר לי הכל."

הרמיוני הייתה המומה מידי מהחוצפה שלו בשביל להגיב. אך פרופסור דמבלדור חייך, כמעט בגאווה.

"זו זכותך לדעת," הוא הסכים, ובלי גינונים נוספים הוא פתח בסיפור.

"הכל התחיל זמן רב לפני שאתה, או אפילו הוריך, נולדו. קורותיו של הלורד וולדמורט, או בשמו האמיתי, טום רידל, הן ארוכות ומפותלות, ולכן נושא ליום אחר. אך עליך לדעת שמגיל צעיר הוא היה תאב כוח וידע, נחוש להוכיח את עצמו בפני כל מי שאי פעם פגע בו או זלזל בו, לא משנה מה יהיה המחיר. בנוסף על כך, שנים על גבי שנים של עיסוק מעמיק באומנויות האופל נטלו ממנו כל שמץ של אנושיות שהיה בו.

"כמו כל רודן, וולדמורט פוחד ושונא כל מי שהוא חושד שעשוי לעמוד בדרכו לכוח והשליטה בהם הוא חפץ. זה כך כעת, וכך זה היה גם לפני עשרים וחמש שנים, כשלאוזניו של וולדמורט הגיעה שמועה על נבואה. הנבואה נבאה את היוולדו של קוסם שיהיה ברשותו הכוח להביס את אדון האופל אחת ולתמיד. מונע על ידי פחד מתבוסה, וולדמורט תר את הארץ בחיפוש אחר הילד שהנבואה תיארה. לבסוף הוא מצא שתי משפחות שהתאימו לתיאור, משפחת פוטר ומשפחת לונגבוטם. שתיהן ציפו לבנם הבכור, שהיה צפוי להיוולד בסוף חודש יולי. מסיבה כל שהיא, שעד היום לא ידועה לי לחלוטין, הוא החליט שהילד שבנבואה הוא בנם של לילי וג'יימס פוטר.

"כעת אנו מגיעים אל הלילה הנורא בו הוריך נרצחו. בעזרתו של בוגד בשורותינו, אדם בו אביך בטח, וולדמורט גילה את המקום בו הוריך הסתתרו. הוריך, שלא היו מוכנים למתקפה, קיפחו את חייהם. אך לפני מותה, אימא שלך הספיקה להטיל עליך כישוף הגנה חזק, אולי אפילו מבלי להתכוון לכך. איני יודע את גבולות הכישוף הזה, שכן הוא לא נמצא באף ספר, אבל הוא היה חזק מספיק כדי להגן עליך מהקללה ההורגת של וולדמורט ולהביס אותו. הצלקת שלך היא מזכרת מהקללה הזו.

"אך זה לא היה סופו של הלורד וולדמורט. כעת אני יודע שבמהלך השנים שלפני מות הוריך וולדמורט עסק בקסם אפל במיוחד, שאפשר לו לחלק את נשמתו למספר חלקים וכך להבטיח לעצמו חיי נצח, במובן מסוים. לפני עשרים וחמש שנים לא ידעתי זאת, אבל הכרתי את כוחותיו של וולדמורט טוב מספיק כדי לדעת שיום אחד הוא יחזור. וזו הייתה הסיבה שאילצה אותי להשאיר אותך ברשות דודיך, הארי – שם, בקרבת אחותה של אימך, כוחו של הכישוף שהיא הטילה עליך הוא החזק ביותר, ולכן סברתי שזה יהיה המקום הבטוח ביותר עבורך."

"טעית," פוטר הגיב בקצרה.

"אני יודע זאת עכשיו," המנהל השיב בעצבות. "למען הכנות, אני יודע את זה כבר כמה שנים. כשהשנים עברו ועקבותיך לא התגלו הבנתי שאתה לא מעוניין שימצאו אותך, ויכולתי לנחש את הסיבה. אני מצטער על כך, הארי – בבקשה, תנסה לסלוח לשגיאותיו של איש זקן."

פוטר לא אמר דבר.

"תספר לו מה קרה הערב," הרמיוני הפצירה בו.

בחוסר רצון, פוטר שחזר את הסיפור באוזניו של דמבלדור. המנהל התשוש האזין בפנים חתומות, אך כשפוטר הגיע לחלק בו מגעו שרף את בשרו של וולדמורט ניצוץ נדלק בעניו.

"מה זה אומר, פרופסור?" הרמיוני שאלה. "זה אומר שהנבואה צדקה?"

"במובן מסוים," דמבלדור השיב בחידתיות, מחייך אל השניים. "אני תמיד חשבתי שהשפעת הלחש שלילי הטילה עליך, הארי, תפוג כשתגיע לגיל שבע- עשרה, שהוא גיל ההגעה לבגרות אצל קוסמים. אך נראה שהקסם שלה עדיין מגן עליך למרות הכל, ולכן וולדמורט לא מסוגל לגעת בך."

"אז זה אומר שהוא מת?" פוטר שאל.

"כפי שאמרתי, להרוג את הלורד וולדמורט זו משימה מורכבת," דמבלדור אמר בקודרות. "הנער איתו דיברת הוא רק התגלמות אחת מיני רבות. החלק הזה בנשמתו היה כלוא בתוך יומן שהיה שייך לטום רידל כשהוא היה נער. הוא יצר את הדמות הזו סביב חלקיק הנשמה הזה על ידי גזלת חייה של תלמידה צעירה מבית הספר הזה... אני משוכנע שמשפחתה תרצה להודות לך על שהבאת את נפשה של ג'יני למנוחה."

"הוויזלים כבר הסכימו לארח אותך," הרמיוני הוסיפה. "הבית שלהם מוגן, אוכלי המוות לא יוכלו למצוא אותך שם."

"בסדר," פוטר הסכים, מתעניין יותר לחקור את המנהל הזקן. "אבל אני עדיין לא מבין מי היה מאחורי הדלת, ואיך זה שהצלקת שלי כאבה פתאום."

"אני סבור שהצלקת שלך מסמלת את הקשר שנרקם בינך לבין וולדמורט בלילה בו הוא ניסה להרוג אותך," דמבלדור הסביר. "ייתכן שזו הסיבה שהיא כואבת כשאתה נמצא בקרבתו, או כשהוא חש רגשות עזים, שהם הבסיס עליו נשענים כל סוגי הקסם החזקים ביותר. המשמעות של זה היא שהאדם שעמד מאחורי הדלת היה לא אחר מאשר הלורד וולדמורט בעצמו. חלק אחר שלו. אך אני מודה שהידע שלי בתחום מוגבל. כמעט ואין תיעודים של קוסמים שחילקו את נשמתם."

פוטר נראה מתלבט באיזה מידה להאמין לדבריו של המנהל. מבינה שהוא יזדקק לזמן לעכל את כל המידע הזה, הרמיוני הציעה לקחת אותו אל הוויזלים ולאפשר למנהל התשוש לנוח.

"כן, העלמה גריינג'ר תמיד דואגת לבריאותי," דמבלדור אמר בטון קליל, שם סוף לשיחה הקודמת. "אם יורשה לי להחליף איתה כמה מילים בפרטיות? ענייני בית הספר."

"בטח," פוטר השיב מבלי להאמין לתירוץ ופנה לצאת. "היה נעים להכיר אותך, אדוני."

"גם אותך, הארי," דמבלדור השיב בחום. רק אחרי שפוטר יצא הוא פלט אנחה חלושה ושב להיות הזקן החולה והשברירי שהיה לפני.

"לא סיפרת לו הכל," הרמיוני העירה, בתוך תוכה מרגישה שאסור היה למנהל להסתיר מפוטר את החלק הנורא ביותר בנבואה, וניגשה ללטף את פוקס. עוף החול השמיעה אנקה נוגה למגעה.

"הוא לא צריך לדעת את זה עדיין," דמבלדור השיב בעצבות. "לכן אני מבקש שלא תספרי לו, עד שהוא יהיה מוכן."

הפרק הקודם		הפרק הבא