כל האנשים שהיא אי פעם חיבבה

הם ישבו על הרצפה בפינה הפנימית בשירותי הבנות, מקום קבוע שלהם. והחזיקו ידיים.

עיניה של לונה היו אדומות מבכי. הוא ליטף את ידה בעודה מספרת לו: "צ'ו צ'אנג, יצאה איתי בפעם שעברה להוגסמיד. מאז בילינו יחד המון. היא עזרה לי בכל שיעורי הבית ועכשיו-" קולה של לונה נשבר. הטון הסהרורי שלה השתנה לקול מקובע ויציב. טוב, אולי פחות יציב, קולה רעד. היא החזיקה דמעות בתוך עיניה. אך זה היה מאבק חסר סיכוי, דמעותיה החלו לזלוג בשניה שהחל לדבר שוב. "הפושע הזה... בגללו.... היא קוללה בקללת קיבעון על הידיים. היא במרפאה. אני מקווה שתירפא מהר....זה... אני.... אני מרגישה כאילו שזה קרה בגללי, כאילו מישהו רוצה שהיא לא תעזור לי, שלא תיהיה חברה שלי. ואז... קרה מה שקרה עם סלינה ולוקאס, הם עזרו לי לארח חברה לצ'ו במרפאה, הם היו מנחמים אותי על כך שצ'ו נפגעה, מנסים לומר לי שזה לא באשמתי.... אבל אז הם הורעלו. הם במרפאה עד שיחלימו... עכשיו אני מבקרת שלוש חברים במרפאה באופן קבוע..." את המילה חברים היא הדגישה באופן מוזר, כאילו היא כבר לא החלטית על כך. היא החלה לפרוץ בבכי, טומנת את ראשה הבלונדיני בחיקו של מאלפוי. "יהיה בסדר, אני יודע שזה לא באשמתך" הוא הרגיע אותה.
"אתה לא חושב שמה שקורה כאן מאד מוזר?" היא שאלה אותו לאחר שנרגעה מעט.
"אולי קצת, אבל לונה, אם למדתי עליך משהו, זה שאת לא תפגעי בזבוב. את בן אדם טהור. אני יודע את זה, ואני בטוח שכולם יודעים שאת לא הפוגעת. אפילו משרד הקסמים כבר התייאש מלחקור אותך כי הוא הבין מאוחר מה שאני הבנתי מאד מהר" הוא ליטף את ראשה השעון עליו.
" עד שחשבתי לרגע, שהיה לי חברים..." היא חזרה לקולה הסהרורי, דימיונה מפליג לו הרחק מהוגוורטס. "שנה שעברה, מאז הקרב במשרד הקסמים, התחילו ליהיות לי חברים, בתקופה שלפני צ"ד הרגשתי בודדה, ואז הכל התהפך, וכניראה זה מתהפך בחזרה" היא בההתה בכיורים שבשירותי הבנות. כאילו רואה שם את עצמה מוקפת חברים שלאט לאט נעלמים. דראקו נאנח "רק אל תזכירי לי את צ"ד" הוא התחנן.
"את עשית שם קטע ממש מלוכלך!" היא אמרה, מתעוררת כמו מחלום. "איך שעזרת לאמברידג' למצוא אותנו" היא רטנה
"וקיבלתי את העונש שלי" אמר דראקו וחייך בזוית פיו "העונש הכי קשה אולי שקיבלתי בחיים שלי – נפרדת ממני. ו-"
"- וחזרנו" היא קטעה אותו והמשיכה "לא היה מגיע לך שניפרד מלכתחילה, הייתי צריכה לשמוע לך בהתחלה שאמרת לי שהיית נטול תחת קללת אימפריוס של אמברידג'" היא אמרה ועל פניה היתה הבעת התנצלות קטנה. לרגע היה שקט, דראקו משום מה גילה עיניין בחולצתו הרטובה מדמעותיה של לונה.
לאחר כמה דקות מביכות לונה הפרה את השקט: "דראקו, אתה בן אדם כל כך טוב. חבל שאף אחד לא יודע על זה" היא הצטערה.
"אני מעדיף ככה, את יודעת, לשמור על תדמית מאלפוי." הוא אמר.
"אני מפחדת שיפגעו בך. פגעו ברוב האנשים שחשובים לי, בהתחלה זה היה רק חברים לבית, ואחר כך זה המשיך לחברים יותר קרובים, ואז אבא שלי" כאן היא נשברה סופית. דמעות החלו לרדת במורד לחיה ללא הפסק. דראקו הסיט את שערה הגולש מפניה וליטף אותה עד שנרגעה, הוא רצה שהיא תוציא את מה שיש לה על הלב, כלום לא יעזור אם זה ישאר בפנים. הוא חיכה. ולאחר כמה רגעים היא המשיכה: "לייסי וגבריאל, הבני דודים שלי, אתה זוכר שסיפרתי לך עליהם? שהם מתביישים בזה שאני בת דודה שלהם ולכן מעדיפים שאני לא יספר, טוב זה לא כל כך עזר להם, הם נפגעו. באשמתי. הפוגע הזה, כניראה ממש חכם אם הוא ידע עליהם." היא אמרה בנימה מרירה. ואז החלה לומר משהו ודמעה נוספת זלגה מעיניה. היא ניגבה אותה ואמרה: " אני מפחדת שאתה תיהיה הבא בתור" היא אמרה מנסה לשמור את הדמעות בפנים אך ללא הועיל. ואז היא אמרה משהו שהפתיעה אותה לא פחות מאת דראקו "אולי ניפרד..." היא הציעה בקול רועד. "דראקו גיחך למישמע השאלה "הדבר האחרון שאני יעשה עכשיו זה להיפרד ממך" הוא קבע עובדה. "אני בחיים לא מוותר עליך!" הוא נשק למצחה התרומם באיטיות ויצא משירותי הבנות.
לונה נשארה שם עוד כמה שעות של בכי בניסיון להבין מי עושה לה את זה? ולמה? ואיך זה שעוד לא נגמרו לה הדמעות?

הפרק הקודם		הפרק הבא