המסע המשונה להצלת כדור הארץ

חללית נחתה לתוך חוות הסמים של אמה.
היא נראתה קצת כמו המטוס של באטמן, אבל היא היתה בהירה וזהרה בירוק.
וואט דה פאק, חשבה אמה.
היא דרכה את הרובה שלה, התקרבה לאט אל החללית וניסתה לשכך את גל החרדה שגאה בה, את הזכרונות הרעים שזינקו לקדמת הכרתה.
פתח נפער בצד החללית ויצא ממנה יצור שנראה בדיוק כמו פרופסור היג'נס.
"שלום, תושבת כדור הארץ הרביעי," אמר היצור שנראה כמו פרופסור היג'נס.
אמה כיוונה אליו את הרובה שלה ואמרה: "אל תזוז או שאני אחורר אותך. ואם זה לא יספיק כדי להרוג אותך אני ישרוף את הגוף המזוין שלך, יפוצץ את השאריות בתוך ממ"ד סגור, ישפוך את האפר לאסלה, ישתין עליו ואוריד את המים."
"אני בן אנוש, גבירתי," ענה היצור שנראה כמו פרופסור היג'נס.
"אז שיר את השיר מקוקו," ענתה אמה וקירבה אליו את הרובה באיום.
"remember me, though I have to say goodbye, remember me, don't let it make you cry", הוא שר, מעט בזיוף, "נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה remember meeeeeee"
"אולי אתה באמת בן אדם," אמרה אמה והנמיכה את הרובה, "אבל אם אתה לא מרושע, בטח לא אכפת לך שאני אתקשר לכוחות הביטחון."
"זה כנראה הדבר הנכון לעשות," ענה היצור שנראה כמו פרופסור היג'נס.
אמה התקשרה לקולונל שייפר, לא מפסיקה ליצור קשר עין עם הפולש תוך כדי השיחה.
"קלי," ענתה הקולונל.
"קולונל שייפר," אמרה אמה בקול הרשמי ביותר שהצליחה לגייס, "חללית מעכה את חוות הסמים שלי ועכשיו אני מתקשרת עם אחד מנוסעיה, נראה שהוא לא חייזר מזמר אבל אף פעם אי אפשר להיות זהירים מדי."
"קיבלתי, קלי, אנחנו בדרך."
אמה ניתקה את השיחה.
"מי אתה?" היא שאלה את היצור שנראה כמו פרופסור היג'נס.
"אני פרופסור היג'נס," ענה היצור.
"אל תשקר לי," ענתה אמה בקשיחות, "פרופסור היג'נס מסר את עצמו לידי החייזרים המזמרים. אני יריתי בו ושרפתי את הגוף שלו, ערבבתי את האפר שלו עם האפר של שאר החייזרים ששרפתי ושפכתי הכל לאוקיינוס."
זה לא היה נכון, אמה רק ירתה בפרופסור היג'נס ואז היא נתנה לקולונל שייפר לפקח על שאר התהליך.
למען האמת, היה בה פחד שהדגים בים יתחילו לזמר.
"מצער לשמוע," ענה היצור שטען שהוא פרופסור היג'נס, "האדם שירית בו כנראה אכן היה פרופסור היג'נס, משועבד על ידי חייזרים. אבל גם אני פרופסור היג'נס. פשוט הגעתי מעולם אחר."
"תסביר," דרשה אמה והרימה שוב את הרובה שלה.
"נולדתי בכוכב לכת נאה וירוק בשם כדור הארץ, זהה לכוכב הלכת שלך כמעט מכל בחינה," פתח פרופסור היג'נס, "גדלתי ונעשיתי עם הזמן פרופסור לביולוגיה, אף על פי שאהבתי הגדולה תמיד היתה מחזות זמר, אהבה שזנחתי לאחרונה מטעמים מובנים. מטבעי הפרנואידי חששתי כי העולם עשוי להיות מסוכן ביותר, והשתמשתי בשכלי ובטכנולגיה הזמינה לי כדי לחזות את כל הסכנות האפשריות. עד שיום גורלי אחד הבנתי מה עתיד להתרחש: חייזרים מזמרים אך אלימים עומדים להשתלט על כדור הארץ. התכוננתי במשך שלושים שנה לרגע נחיתת המטאור המקולל ובזכות כך אני ואלכסה היקרה לי מכל שרדנו את קץ העיירה. יחד עם אנשים נוספים הדפנו את המתקפה על כדור הארץ וחיסלנו את כל הפולשים. נעשינו לסמל של גבורה וכבוד. אך במקום להתענג על אהדת ההמון, העדפתי לחבור אל המדענים הטובים בעולם כדי לחקור את מעט שאריות החרא הכחול והמטאור, בזהירות רבה ובתקציב גבוה. ציפינו רק להבין את טבעם של אלה שכמעט הביאו לסופנו, אך השגנו דבר מדהים בהרבה: המטאור שנחת בהאטצ'טפילד לא היה מטאור מעולם. הוא רק עוצב בהשראת יופים האסטרונומי של המטאורים. למעשה הוא היה פיסה נדירה של טכנולוגיה קוסמית, טכנולוגיה שגרמה לאנושות לזנק בעשרות שנים קדימה! סוף סוף יכולתי לשדרג את אלכסה שלי למלוא היכולת שלה! וסוף סוף יכולנו לבצע מסעות אל מחוץ למערכת השמש.
חקר החלל הוביל אותנו לגלות שאנחנו לא לבד ביקום.
יש עוד בני אדם מלבדנו, חיים את חייהם בחמישה כדורי ארץ לפחות!
נכון, זה נשמע בלתי אפשרי. אבל זאת עובדה. לאיש אין הסבר לכך.
התאוריה המקובלת ביותר היא שכמה יקומים מקבילים הצטמצמו לאחרונה ליקום אחד.
מטעמי נוחיות, קראנו לכדור הארץ ממנו באנו כדור הארץ הראשון. לכדור הארץ השני הגענו כדי לגלות כי למרבה הצער, כל כולו חרב והרוס. זה נורא ביותר, אך כדור הארץ השלישי סבל גורל מר ממוות: הוא נעשה למחזמר גדול ומקולל. בנס הצלחנו להסתלק משם לפני ששועבדנו.
והנה אני עומד מולך על אדמת כדור הארץ הרביעי.
אני מקווה שההסבר הזה סיפק אותך, כי לקח לי הרבה זמן לכתוב אותו."
"המממ..." אמרה אמה והנמיכה שוב את הרובה שלה, "אני אאמין לך... בינתיים. כדאי מאוד שלא תבגוד בי, כי פאקינג הרסת את חוות הסמים שלי ואני לא מרוצה מזה."
"אני מתנצל על כך, אמה," ענה פרופסור היג'נס.
"איך לעזאזל אתה יודע את השם שלי?" שאלה אמה מיד והרימה את הרובה.
"היתה אמה גם בכדור הארץ הראשון," ענה פרופסור היג'נס בבהלה, "נראה שרוב האנשים על כדור הארץ שלי, אם לא כולם, זהים לשלך. זה מחזק את תאוריית הצטמצמות היקומים."

אמה התנשמה ורעדה.

הלב שלה פעם במהירות.

היא הרגישה הורמונלית כמו נערה מתבגרת. 

אמה נשמה עמוק, עצמה את עיניה לרגע, ייצבה את עמידתה ושאלה בקול כמעט רגוע: "יכול להיות שבעולם שלך שרד מישהו שלא שרד בעולם שלי? אני מתכוונת, חוץ ממך?"

פרופסור היג'נס נאנח. 

"אני לא יודע, אמה," הוא ענה, "אני לא יודע מי שרד בעולמך ומי לא."

אל תפתחי ציפיות, חשבה אמה. 

"כן," אמרה אמה, יותר לעצמה מאשר לפרופסור, "פשוט... פול."

"דווקא ניצל מהאסון אחד בשם פול," ענה פרופסור היג'נס בזהירות, "ברנש מעניין שלא סובל מחזות זמר."

"הוא חי?" שאלה אמה, לא מאמינה. 

"כן,אמה," ענה פרופסור היג'נס, "הוא כאן איתי."