הראשון מאז ומעולם

בס"ד

תמיד חשבתי שאני לא נורמלי, עד שהגיע הרגע שבו הבנתי שאני ממש לא נורמלי.
החיים שלי הם לא חיים כמו של כל אדם רגיל. אני כל הזמן מתואר כ'בן של' ,
אף פעם לא לוקחים אותי ברצינות רק כי ההורים שלי הם כאלה. כל הזמן ניסיתי להתבלט. לא כי לא התייחסו אליי, אלא בגלל שכל הזמן התייחסו אלי, אבל לא אלי בעצם. רציתי להראות את עצמי לא בגלל שלא ראו אותי אלא בגלל שאף פעם לא ראו אותי, ראו כל הזמן את ההורים שלי. אמרו שאני מוצלח אבל הם אמרו את זה רק בגלל שאלה הם ההורים שלי. לכן אני הייתי תדיר מנסה להראות שאני שווה גם בפני עצמי. אבל זה לא היה מצליח לי אף פעם.
החיים שלי אולי נראים זוהרים אבל אני בעצם אומלל בתוך וילה מפוארת שאם היתיי מוכר אותה, עם הכסף הייתי יכול לקנות מדינה שלמה.

אבא נסע אתמול לסיבוב הופעות באירופה. שזה אומר שהוא יחזור הביתה רק עוד חודש, במקרה הטוב. ואז כמובן, אחרי שהוא יחזור, הוא יהיה בבית יום וחצי ואז יטוס לסיבוב הופעות ביבשת אחרת. ככה זה אבא מפורסם.
אמא תחזור היום מאוחר, יש לה יום צילומים. וגם מחר היא תחזור מאוחר כי יש לה השקה של איזה בושם או משהו כזה. ושבוע הבא היא בטח תטוס לפריז לדגמן על מסלול. אני כבר לא עוקב אחרי הלו"ז העמוס שלה, לו"ז של דוגמנית מצליחה. (אולי מידיי מצליחה)
אז אני כמו כל יום, בבית. עכשיו זה חופש אז זה עוד יותר סיוט. אני לבד. אם אתם לא מכלילים את שוקו, הכלבה שלי. ואת אנה, המשרתת, עוזרת בית, מנקה. מה שתרצו.
סתם ישבתי לי בחדר, בוהה בתקרה ופתאום נכנס ינשוף אצילי בצבע חום. מחלון חדרי הפתוח. במקורו הזעיר היה מכתב צהבהב.

אז כמובן, עשיתי את מה שכל ילד אחר היה עושה. תפסתי את הינשוף (באומץ רב, יש לציין.) והעפתי אותו בחזרה לטבע.

את המכתב קרעתי, ואז שרפתי את הקרעים, ואת האפר זרקתי בשירותים והורדתי את המים.

כמה שאני שונא טריקים מלוכלכים של פפראצי.
גאה ממעשה הגבורה שלי, התיישבתי על המיטה כשרעש של משהו שנתקע בזכוכית הבהיל אותי. הסתכלתי לעבר החלון וראיתי תנשמת לבנה נמרחת על השמשה היישר למטה. גם במקורה היה מכתב זהה למכתב שהיה לינשוף הקודם.
כתבי רכילות מעצבנים. חשבתי לעצמי. ואז נכנסה שוקו לחדר, שבפיה נבלת ינשוף שמכתב מונח במקורו הסגור. "איכסססס, שוקו!" צעקתי עליה והיא הפילה את הינשוף מפיה. אוי נהדר, עכשיו כל השטיח שלי מלולכך מנוצות ינשוף. שוקו כנראה נפגעה כי היא יצאה מהחדר בסערה.
נאנחתי. וכשהבעת גועל קלה על פני, הוצאתי את המכתב הצהבהב מפיו של הינשוף. היה כתוב על המכתב בדיו ירוקה כאיזמרד: עבור מר דרלינג.
לא היה כתוב שם פרטי, אז זה יש שתי אופציות. או אני, או אבא. והיתה לי תחושת בטן שהמכתב הזה מיועד דווקא לי. (ותחושות הבטן שלי תמיד צודקות). פתחתי אותו. ובקצרה, מה שהיה כתוב שם זה, שנשמר עבורי מקום בבית ספר לכישוף ולקוסמות. ופרטים על הרכבת שלוקחת לשם בראשון בספטמבר.
אוקיי, אני מודה שהייתי רגע בהלם. הייתי בטוח שאחרי רגע או שתיים יקפוץ צלם פפראצי מהחלון ויצעק 'אחד באפריל'. אבל זה לא קרה. קראתי את המכתב שוב ושוב, והיתה לי עוד תחושת בטן שאומרת שהמכתב הזה הוא לא מכתב שיקרי. (אמרתי כבר את ההערה שלי לגבי תחושות הבטן שלי?!) בראשי כבר החלו לצוץ מחשבות לגבי בית הספר הזה. צרחה שנשמעה מלמטה העירה אותי ממחשבותי.
יצאתי מחדרי בסערה ורצתי למטבח בו היתה שרועה על הרצפה, אנה, ללא הכרה.

כמעט איבדתי אשתונות אבל אז קרה משהו שגרם לי לאבד את העשתונות לגמרי.

גבר, שנראה בסביבות גיל ה30 הגיח משום מקום. הייתי מעדיף לומר שלא צרחתי כמו ילדה בת שש. אבל אנשים, הוא הבהיל אותי מוות.
"בן אדם, תרגיע!" הוא אמר ספק מבוהל ספק משועשע. "אני באתי לפה להחליף איתך כמה מילים, ולעוף. תרתי משמע." את צמד המילים האחרונות הוא אמר לעצמו. אבל משום מה שמעתי את זה.
"אה, בוא נשב." הצעתי לו בקול רועד מעט, והלכנו לעבר הסלון הענק.
"היא תתעורר עוד כמה דקות. פשוט לא רציתי עוד מאזינים לשיחה." הוא אמר כשראה אותי מעיף מבטים חוששים לעבר אנה.
"מי אתה? מה הסיפור?" שאלתי.
"מי אני? מייקל סוואן. נעים להכיר!" הוא אמר בלבביות. "לגבי מה הסיפור,
אז ככה, קרתה טעות כלשהיא והגיע ליידך מכתב שלא היה אמור להגיע אליך" הוא אמר בפנים רציניות.
צחקתי צחוק מאולץ אך מאד משכנע. היתה לי הרגשה שעדיף שהוא לא יידע שאני יודע על המכתב. "אין לי מושג על מה אתה מדבר. אתה מדבר על מכתב? אשכרה מכתב? עם בול וכל זה?! בן אדם, אנחנו בשנות האלפיים, על מה אתה מדבר?" נכנסתי לדמות כנראה יותר מדיי חזק, כי ממש נקרעתי שם מצחוק.
הוא הביט בי בספקנות אך כנראה השתכנע. הוא קם בהיסוס "היה נעים להכיר אותך מר דרלינג." הוא הוציא מקל עץ - שרביט?
ואז הוא לחש משהו והכל מסביבי החשיך.

		הפרק הבא