לעולם לא אהיה עצוב שוב

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג, איני מתיימר להיות ג'יי קיי רולינג ואיני מתחייב לעמוד בדיוק לפי האופי הדמות בספר.

כמובן שאשתדל אבל יכול להיות שהדמות שלי תעשה משהו בעיני הקורא שלא מתאים לדמות, לכן היני מתנצל מראש.

קריאה נעימה.

_________________________

זיכרונותיו הרעים ביותר שטפו אותו.

גופתו של הארי, הרצח של הרמיוני, הרצח של אמו, מותו של פרד וגורלם הלא ידוע של שאר בני משפחתו.

אמו נרצחה.

הוא ראה את בלטריקס רוצחת אותה, הוא הספיק לראות גם את אנתוני דוחולוב מבצע אבדה קדברה על הרמיוני שנלחמה מולו יחד עם ג'יני ולונה, הוא ראה את הקללה פוגעת בה ואותה מתמוטטת, ואז קללה פגעה בו והכל החשיך.

ועכשיו, עכשיו הוא כלוא באזקבאן, מואשם בבגידה בזה שאין לנקוב בשמו.

הוא כלוא, כלוא בידיעה ששני חבריו הטובים ביותר מתים.

כלוא בידיעה שאחיו הגדול ואמו מתים.

המציאות הזו היא סיוט.

הוא לא יכל ככה יותר.

הוא כבר מזמן איבד את זה, אך הבין שאיבד את זה רק כשהתחיל לראות ולשוחח עם הרמיוני.

לפעמים כשהרגיש ממש רע, הוא היה מדבר אליה כמו עכשיו, ומזמן כך את ההד הדימיוני. "תחשוב בהיגיון רון, לדפוק את הראש בסורגים לא יעזור לך, רבים ניסו לפנייך ונכשלו."

רון הנהן להרמיוני הדימיונית, וכשדיבר קולו נשמע מטורף. "את צודקת הרמיוני... צודקת... הדרך היחידה לברוח מכאן היא למות, אני רוצה למות, אני רוצה למות!" קרא אל האוויר והחל לבכות.

ידה הדימיונית של הרמיוני לטפה את לחיו. "דיי רונלד, דיי. אתה יודע שהייתי רוצה שתשרוד,בשבילי ובשביל הארי, אני תמיד אחכה לך, אבל רוצה תחיה חיים מאושרים." הרמיוני הדימיונית ניחמה אותו.

"איך אני יכול לחיות חיים מאושרים הרמיוני כשכל מי שאני אוהב מת סביבי?! כשאני נמצא פה?! כשהם בכל פינה?! הם משגעים אותי הרמיוני! הם מטריפים אותי! כל שנייה פה היא גיהנום מיוני! גיהנום! כל שנייה אני מרגיש כאילו אני משתגע!" קרא, כאילו היא לא יודעת, כאילו לא מספיקה לה העובדה שהוא מדמיין וחושב שהוא מדבר איתה, למרות שהיא מתה.

"אתה צריך להחזיק מעמד, בשבילי...." ואז היא נעלמה.

זו הייתה השיחה האחרונה שניהל עם הרמיוני הדימיונית בשנתיים האלו, כאילו הזיותיו מביעות אתה הרצון שלה לא להיפגש איתו עד שיחזור בו.

הוא לא חזר בו.

ככל שעבר הזמן רונלד איבד יותר ויותר את הרצון לחיות, הוא הרזה, וחי שוב ושוב את הרגעים הסיוטיים בהם ראה את גופתו של הארי, את אמו מתה ואת הרמיוני מתה, בהם הוא רואה את הקיר נופל והורג את פרד.

"זה לא קורה, איאיאי, לא קורה, לא קורה..." הוא מילמל לעצמו בטירוף, מדי פעם מצחקק.

הרמיוני הופיעה סוף סוף, אחרי כל כך הרבה זמן, אך הכעס והטירוף התגברו על היגיוניו של רונלד.

"רון אתה חייב...." הוא קטע אותה. "תשתקי! אהאה... את-את נטשת אותי! השארת אותי לבד! סתלקי לי מהראש!" צעק.

"אבל רונלד..." הוא קטע אותה שוב. "בלי 'אבל רונלד'! לכי! לכי מכאן! אני לא רוצה לראות אותך יותר!" הרמיוני הדימיונית נראיתה פגועה, לאחר מכן היא נעלמה.

רונלד נשאר לבד, רק הוא והטירוף שלו, למרות שתמיד היה לבד ורק דימיין אותה. "לכי! אל תחזרי! אל תחזרי!" קרא ואז החל לבכות.

עבר הזמן, רון נשבר, הוא איבד את דעתו כבר מזמן, מצבו הבריאותי החל להדרדר.

בפעם האחרונה בחייו שראה רון את הרמיוני, הוא ראה גם את הארי, אמו, פרד וג'יני שהתווספה אל המתים.

הוא ראה ידיים שמושטות אליו, עוזרות לו לקום ולצאת מגופו, לברוח מהכלא, לברוח מהטירוף, רון נעזר בידיים, קם בידיעה שמהרגע שנעזר בהן אין דרך חזרה.

רון שבתא הכלא גסס, הוא חייך חיוך אמיתי ובכה, בזמן שנעזר בידיים ויצא מגופו.

ההד המאושר יצא מגופו, האור בעיניו של רון שבתא נעלם, הוא מת.

הדו של רון החזיק את ידה של הרמיוני וטייל יחד עם הארי, אמו, פרד וג'יני.

עד אותו רגע, הוא לא זכר מזה להיות מאושר, מאושר באמת, בלי פחד, בידיעה שכבר שום דבר לא יכול לפגוע בו.

הוא הרגיש שלו סוף סוף, המוות לא נורא כפי שתמיד דימיין אותו.

בין חבריו ומשפחתו רון צחק וחייך, הוא הרגיש כאילו נולד מחדש, הוא הרגיש כאילו לעולם לא יהיה עצוב שוב.