נ.ק.מ.ה

לפני שאתחיל חשוב לי להגיד שהפאנפיק לא נכתב בכוונה להצדיק את מעשיו של וולדמורט כי שום דבר לא יכול להצדיק את מעשיו, הפאנפיק נכתב במטרה להבין שלכל דבר יש שני צדדים.

כשגברת פטרישה פתחה את החנות שלה בבוקר ה-1 במרץ היא בהחלט לא ציפתה שהיא תמצא שם מכתב אהבה.

כשגברת פטרישה פתחה את המכתב היא בהחלט לא ציפתה להזמנה למפגש.

כשגברת פטרישה הלכה במרץ ברגליה הקצרות למקום המפגש היא בהחלט לא ציפתה לאדם שחיכה לה שם.

גברת פטרישה בהחלט לא ציפתה שטום רידל ירים אליה מקל.

משפחתה של גברת פטרישה לא ציפתה למצוא את עצמה בהלוויה שלה.

''פטרישה הזאת'' חשב טום רידל בלילה שלפני ה-1 במרץ ''נמאס לי, אני חייב נקמה!''

פטרישה זידר הייתה בבית היתומים יחד עם טום רידל.

בסיוטים של טום הוא היה רואה את אותם הרגעים בהם היא זילזלה בו מול כל בית היתומים.

הוא ידע שהיא בחיים, וזה כאב לו.

כאב לו להיזכר באותם הימים בהם היה ילד קטן, מלוכלך ונחות בעיני כולם.

הוא רצה לנקום, והוא חשב שיש דרך אחת- מוות.

הוא התקלקל, והוא ידע את זה.

הוא הביט באיש שבמראה.

הוא הביט באיש שפעם היה יפה תואר והיום הוא מעביר בו צמרמורת.

הוא הביט ביידים הלבנות.

הוא סלד מהאיש ששם.

הוא שבר את המראה.

הוא הביט בחבריו אם אפשר לקרוא להם ככה.

הוא נזכר, זה תקף אותו.

הוא נזכר בילד הקטן שנדחף לבוץ.

הוא נזכר בילד הקטן עם הגלימה הגדולה ברכבת האדומה.

הוא נזכר שפעם היה אחרת.

פעם היה לו רע, אבל היום רע לו יותר.

הוא הבין, אך זה היא מאוחר מדי.