החלטת הגורל

פשוט עמדתי וצפיתי בנער שהביט בי במבט מלא חלחלה.
זה היה מטורף. היה לו אותו שיער שחור פרוע כמו שלי, אותם עיניים ירוקות, אותה צורת גוף ואפילו, למרבה האימה: אותם בגדים.
יצאתי לסיבוב עם אנבת', אז החלטתי לא ללבוש את חולצת המחנה.
"מישהו שיבט אותו או משהו?" לחש נערה בעלת שיער חום נפוח מדי שעמדה ליד הנער.
"מה זה לשבט?" שאל ג'ינג'י אחד.
"מושג של מוגלגים..." אמר הנער.
אני חושב שהייתי מתעלף אם לא הייתי עובר דברים הרבה יותר הזויים בחיים.
בסופו של דבר, פתחתי את הפה להגיב.
יצא לי משהו כמו:
"אמיההאא..?"
"המוגל הזה יכול להיות כאן? איך?" שאלה הנערה.
לא היה לי מושג מה זה מוגל, אבל זה היה נשמע מעליב.
החזקתי באנקולוסמוס (שהיה עט באותו הרגע) וכיוונתי אותו אל השלישיה.
"אני מזהיר אתכם," מצאתי את קולי, "אם תעשו צעד אחד לא נכון אני אשסף לכם את הגרון"
ממש נשמעתי כמו אנבת', שאיכשהו הצלחתי לאבד אותה ברחוב פצפון שהיה מפוצץ באנשים בבגדים הזויים.
הג'ינג'י צחק. "תשסף אותנו עם עט?"
שלפתי את המכסה והעט נהפך ברגע לחרב.
הג'ינג'י פער את פיו.
"כמה דברים מוזרים עוד נראה היום? קודם כפיל של הארי, ועכשיו עט שהופכת לחרב?!"
"הארי?" לכפיל שלי קוראים הארי? איזה שם מבחיל.
"כן, הארי. הארי פוטר" אמר הג'ינג'י כאילו אני אמור להסיק מזה משהו.
הנערה עם השיער הרע פנתה אלי. "אתה לא יודע מי זה הארי? אבל אם נכנסת לכאן, אתה בטוח קשור לעולם הזה איכשהו"
"ברור שאני שייך לעולם הזה" אמרתי ברוגז.
"גם אתה קוסם?" שאל הארי.
קוסם? על מה הם מדברים בדיוק?
איזה יום נפלא. כהתחלה אני מאבד את אנבת' ב*רחוב* ואחר כך אני נפגש עם חבורה של משוגעים, שאחד מהם נראה בדיוק כמוני.
"קוסם??" הראש שלי התחיל להסתחרר.
"יותר מדי מידע." אמרה הנערה והנידה בראשה.
"יותר מדי?? רק אמרנו לו ש-"
"תסתום רון" רטן הארי. "אתה בסדר? צריך משהו?"
לפתע לא כל כך נלחצתי ממנו.
"מים. רק מים"
הנערה שלפה מקל מהסווטשירט הארוך שלה.
"אגוומנטי"
מפל קטן יצא מהקצה של המקל. לאחר שנייה, באורך פלא, הופיעה בידה כוס.
"תודה" אמרתי ולקחתי את המים.
ברגע ששפתיי נגעו במים הסחרחורת נעלמה.
"פרסי!" נשמעה צרחה.
הסתובבתי וראיתי את אנבת' רצה לעברי, כשפיגיון קטן אחוז בידה, ושיערה פרוע.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה, והתעלמתי מכך שהרבה אנשים מביטים בנו בעיניין.
"חתיכת אידיוט, מוח אצה! מה אתה מסתובב כאן לבד?!"
"אני בן 18, לידיעתך"
"זה רחוב זר במדינה זרה!"
"אתה מכיר אותה?" שאלה שיער-נפוח.
"כן. זאת חברה שלי."
אנבת' פנתה להביט בשלושת הנערים.
היא סקרה אותם ועינייה נעצרו על הארי.
היא פערה את פיה ואז כשלה לאחור.
"פרסי, מה עשית לעצמך?"
"זה מישהו אחר. אני מבטיח לך" אמרתי.
"אז אתה פרסי?" שאל הג'ינג'י בזעף.
"למה, השם הזה לא מספק אותך?" עניתי בעצבים.
"לא. פשוט יש לו אח גדול שקוראים לו ככה, והיחסים שלהם.. לא מוצלחים במיוחד." אמרה הנערה בשתף.
היא נשמעה ממש כמו אנבת' כשהיא מדברת על תכנון בתים וכל זה.
"בכל מקרה," היא אמרה. "אני חושבת שכדאי שנציג את עצמנו. אני הרמיוני"
"הארי" אמר הארי.
"רון..." אמר הג'ינג'י בזעף.
"אני פרסי" הצגתי את עצמי.
אנבת' לא נראתה מרוצה מהעניין אך גם היא אמרה את שמה.
"טוב," אמרה שיער-נפוח (אני מסרב לקרוא לה הרמיוני. זה שם מזוויע ושיער-נפוח מתאים לה הרבה יותר) "איך הגעתם לכאן?"
"זה משנה?" השיבה לה אנבת' בארסיות.
"מה קורה?" לחשתי לה. "מה עובר עלייך לעזאזל?"
"אני לא מבינה למה אנחנו מדברים איתם בכלל. הם נראים לי חשוד"
"מי חשוד?" שאל רון.
"לא עניינך" ענתה אנבת'.
באתי להגיד לה משהו, כששמענו צווחה נרגשת.
"אומייגאד! את הרמיוני גריינג'ר! אני מעריצה ממש גדולה! אהה! זה הארי פוטר! שמישהו יהרוג אותי!!!"
זו הייתה נערה בת אחת עשרה לכל היותר, שגם לבשה סווטשירט ארוך, ונופפה במקל מבריק בהתרגשות.
"אתם מפורסמים?" שאלתי בקנאה.
"מאוד" אמר רון, ונראה מתגאה שיש לו משהו שלנו אין.
"גם אנחנו דיי מפורסמים מהמקום שממנו באנו" הוסיפה אנבת' במהירות.
"מאיפה באתם?" שאל הארי שעה ששיער נפוח חתמה על מחברת של הילדה.
אנבת' לא נראתה כמי שרוצה להגיד לשילשיה המוזרה מאיפה באנו.
אז החלטתי לעשות זאת במקומה.
אני לא יודע למה הרגשתי כל כך רגוע, אבל משהו בכפיל שלי נתן לי את התחושה שאני יכול לסמוך עליו.
בכללי, כל המצב הזה הרגיש לי טיפה מוזר. אפילו אולי... קסום.
"אנחנו..." התחלתי.
"פרסי!" נבחה אנבת'.
"מה??" שאלתי.
"אנחנו לא מכירים אותם! אנחנו לא יכולים לספר על עצמנו לאנשים זרים שאני דיי בטוחה שהם מפלצות!"
"מפלצות? אנחנו?" גיחך רון הג'ינג'י, "אם כבר זאת את המפלצת, עם איך שהתנגת עד עכשיו!"
ממש התעצבנתי עליו. "אל תקרא לחברה שלי מפלצת יא כלב בן אוקטוביאנוס-"
"פרסי דיי. זה בסדר" הרגיעה אותי אנבת'.
"זה ממש לא בסדר! המטומטם הזה-"
"אוקטוביאנוס? הזה מהמיתולוגיה היוונית? אני יודעת עליו מלא!" הצטרפה הרמיוני לשיחה אחרי שעזבה את הילדה שהלכה משם באושר.
"המיתולוגיה היוונית לא קיימת, הרמיוני" הניד הארי בראשו.
צימצמתי את עיניי ברוגז.
"היא קיימת. זה בדיוק מה שניסיתי להגיד לכם. אני הבן של פוסידון, אל הים, ואנבת' הבת של אתנה, אלת החוכמה והאסטרטגיה"
הם הביטו בנו בחוסר אמון.
"אין סיכוי," הנידה שיער-נפוח בראשה. "זה מופרך לחלוטין!"
"הוא יכול להוכיח לך" אמרה אנבת'.
חשבתי שהיא בכלל לא מרוצה מכל העניין הזה!
"נו, תראה" אמר רון בחוסר עיניין בולט.
"אני צריך מים..." גיחכתי.
שוב הופיעה כוס עם מים בידה של הרמיוני והיא הושיתה אותה לי.
בקלילות, גרמתי למים לצאת מהכוס וליצור צורות באוויר.
משולש, קו, עיגול, ריבוע, כוכב ולב.
הם עדיין לא נראו משוכנעים.
"זה ברור מה אתה עושה." ציקצקה הרמיוני בלשונה. "תוציא את השרביט וזהו. איפה החבאת אותו? בשרוול?"
"שרביט?" שאלתי בבלבול.
"דיי!"
השתתקנו ופנינו להביט במקור הצווחה. זאת הייתה אנבת'.
"דיי! נשבר לי פשוט. אלים אדירים, ממש נמאס לי מהשטויות האלו! אנחנו מדברים עם חבורה של משוגעים שמנופפים במקלות ולובשים סווטשירטים הזויים, ואנחנו לא מכירים אותם אפילו! אז שימשיכו לנופף בענפים שלהם לבד. אנחנו הלכנו מכאן" היא גמרה בזעם וגררה אותי משם, לפני שיכולתי אפילו להגיב.

		הפרק הבא