החלטת הגורל

פרק חדש - ישר מהתנור!

ממש סליחה שזה פורסם פעמיים, אני עובדת על זה :)
יכול להיות ששמתם לב שהצורות הראשונות שפרסי עשה עם המים היו אוצרות המוות, זה לא בטעות ^^
תהנווו!

עבר שבוע מאז המקרה ההזוי עם הכפיל שלי, הארי.
אני ואנבת' המשכנו לטייל בלונדון, וניסינו להנות מהחופשה באנגליה כמה שיותר.
זה היה מאוד קשה, כי היא החליטה להתחיל בשיטת ה: "זאת ממש לא אשמתי. אם רק *אתה* היית מתנהג אחרת אז-"
איך היא מצפה שזאת תהיה חופשה רומנטית עם היא מתנהגת ככה??
סוף סוף יש לנו רגע בלי מפלצות, ואנחנו לא מנצלים אותו.
באמת שניסיתי להיות רומנטי, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי כשהחברה שלי מסתובבת עם פרצוף חמוץ כל הזמן!
החלטתי שאני לא יכול להמשיך את הטיול שלנו ככה, אז הזמנתי לנו כרטיסים למטוס (זאוס יסלח לי), וטסנו לקצה השני של אנגליה.
למה עד לשם?
כי יש שם את אחד מ53 פלאי תבל (תופתעו כמה מהם לא נראים לעיניי בני תמותה);
מבנה עצום שנראה כמו טירה, עם המוני צריחים ומגדלים.
ידעתי שאנבת' תאהב את זה. וצדקתי.
היא התחילה לקפץ באושר וביקשה ממני שנתקרב עוד יותר לטירה.
"אי אפשר," אמרתי לה. "את לא מרגישה את זה? המקום הזה ממש צורח: 'אני עתיק וקסום, בואו תיכנסו אלי'. מהניסיון שיש לי, דברים קסומים ועתיקים שצורחים עליך אף פעם לא נגמרים טוב..."
"אתה חצוי או לא? קח קצת סיכונים" והיא רצה משם אל תוך הטירה.
ואז היא התנגשה במשהו בלתי נראה ונפלה אחורה.
פלטתי צחוק חנוק ורצתי אליה.
"יש כאן קיר בלתי נראה" היא נאנקה.
"אמרתי לך שלא חכם להכנס לשם," חייכתי
"איה!" זעקתי ועיסיתי את המקום שבו אנבת' חבטה בי.
"זה ממש הגיע לך." היא סיננה מבעד לשיניה.
"בואי נלך... אלא אם כן בא לך לפרוץ את המחסום הבלתי נראה הזה או משהו." אמרתי בציניות.
שניה לאחר מכן, גלגלתי את עיני כאשר ראיתי את אנבת' מתחילה לגבש תכנית לפריצת המחסום.
טוב, זה דיי הצליח לה.
שמענו קול של פקיעה ושלוש דמויות הופיעו לידנו.
ממש *הופיעו*.
איזה כיף. אלה היו הארי רון והרמיוני, והם לא שמו לב אלינו.
"למה אתם חושבים שמקגונגל קראה לנו?" שאל הארי בסקרנות.
"לא יודע." משך רון בכתפיו.
"בטח זה משהו חשוב!" אמרה הרמיוני בהתלהבות.
"אני חושב שיש לך הגדרה שונה משלנו לחשוב." צחק רון.
"אוך, תשתוק" היא חבטה בו.
היי! גם אנבת' חבטה בי לפני שנייה.
סימנתי לאנבת' להתחבא, ולמזלי, השכל שלה עדיין פעל כרגיל למרות הכעס שלה. כששנינו נדחקנו מאחורי שיח קטן, אנבת' פרקה את הכל. כולל הכל.
"למה הם תמיד מופיעים בכל מקום?? ומי הם בכלל?! אני בטוחה שהם מפלצות במסווה של בני תמותה מוזרים!"
"אנבת'-"
"ואיך הם עושים את זה?? מופיעים משום מקום ו... הם מצליחים לעבור את המחסום?!?!"
את זה היא צעקה כבר.
שלושתם, למרבה הפלא, עברו את המחסום כאילו הוא לא היה שם בכלל.
הארי ורון המשיכו להתקדם אבל הרמיוני הסתובבה.
"שיט" לחשתי.
כנראה היא שמעה את אנבת'.
"שמעתם את זה?" היא שאלה אותם.
הארי ורון הסתובבו אחורה וחיפשו במבטם את מקור הרעש.
עצרתי את נשמתי, כאילו כל נשימה שלי רועשת בערך כמו מסור חשמלי. גם אנבת' נראתה לחוצה.
לאחר דקה אחת מחרידה, בה הם התלחששו והביטו לכיוונינו המון, השלישיה החליטה שכנראה הייתה זו סתם חיית בר, והמשיכה ללכת. התנשפתי בהקלה.
"רק במזל יצאנו מזה," אמרתי לאנבת'. "או שלאבא שלי יש מצב רוח ממש טוב היום."
היא נחרה בבוז ויצאה ממחבואנו, מאחורי השיח, והעבירה יד בשערה, כדי לבדוק שאין בו עלים.
"אתה לוטש בי מבטים. זה מלחיץ. דיי" היא צחקקה.
לא היה נראה שהיא באמת סובלת מזה במיוחד.
"את חמודה כשאת מכחישה ככה"
"אלים אדירים, פרסי! איזה חוסר טאקט!" היא צחקה.
"מה את רוצה, שאני אשקר?" אמרתי בטון פלרטטני, "אבל בעצם, את חמודה בלי קשר להכחשה"
"פרסי!" היא הסמיקה.
"מה?" שאלתי בתמימות.
"מטומטם. אתה פשוט מטומטם, מוח אצה."
"מטומטם אבל רומנטי" אמרתי בחיוך, וקירבתי את ראשי לשלה.
הצמדתי את שפתי לשל אנבת', והתענגתי על הרגע, שהרגיש מופלא.
העברתי את ידי בשערה, שהיה מאוד רך ונעים, והרגשתי את ידה תופסת בחולצתי ומושכת אותי אליה.
חיבקתי אותה אלי, והרגשתי את פעימות ליבה מבעד לחולצה הדקה שלה.
לבסוף, כשהתנתקנו, אנבת' השעינה את ראשה על כתפי ונשמה נשימות רועדות.
"איך אתה עושה את זה?" היא שאלה חלושות.
"את מה?"
"אתה.. אתה תמיד ממש מערער אותי. זאת אומרת, לא במובן רע. אתה פשוט גורם לי להרגיש כאילו אין שום דבר בעולם חוץ מאיתנו"
באתי להשיב לה שבאמת שום דבר בעולם לא חשוב יותר משנינו, כששמעתי מאחורינו קול דיבור, ודהירה.
הצצתי מעבר לכתפי וראיתי שם קנטאורים.
והם לא היו נראים נחמדים כמו כירון...
שלפתי את אנקולוסמוס, אבל לפני שיכולתי להספיק לכוון אותו אליהם, אנבת' משכה אותי משם.
"עד שהמפלצות לא מתייחסות אלינו, לא מתייחסים אליהם."
"זה המשפט הכי אידיוטי שאמרת אי פעם." לחשתי לאנבת', "ואת אומרת הרבה דברים חכמים"
היא צחקקה ונשקה לי נשיקה קצרה ומרושלת.
"אז מה את אומרת על המבנה הזה, הא? בנייה מרהיבה? תכנון מצויין?"
"אני... לא יודעת. זה ממש מדהים, אבל לא הסגנון שלי. אני מעדיפה בניה יוונית." היא אמרה.
"שמעתי נכון? אנבת' צ'ייס אמרה שהיא-"
"ששש. פרסי! מישהו מתקרב"
במהרה חזרנו אל השיח.
שמענו צעדים, וכמה לחשושים של מילים מוזרות.
השיח שמאחוריו התחבאנו נעלם ברגע ומולנו עמדה אישה בסביבות גיל ה60, שהביטה בנו במבט חמור סבר.
היא לבשה סווטשירט ארוך (שוב?!) והחזיקה מקל מבריק בידה.
התחלתי לחשוד שאני מבין מה המקל הזה.
מאחוריה, בתור, עמדו הארי רון והרמיוני.
"ברוכים הבאים להוגוורטס, מר ג'קסון וגברת צ'ייס. זאת לא פגישה במקום מוצלח במיוחד, אז אני ממליצה לכם להיכנס לטירה" אמרה האישה.
נעמדנו לאט.
אנבת' תקעה בהרמיוני מבט מאשים כשהאישה דיברה.
"אני מינרווה מקגונגל, אבל אתם תקראו לי פרופסור מקגונגל. אני חושבת שיש לנו על מה לדבר"

הפרק הקודם		הפרק הבא