לסטר מאוהב

בס"ד

ויתור זכויות לריק ריירדן.
אז. חשוב לי לציין לפני שאתם קוראים את הפאנפיק, שאני כתבתי אותו ב: 9.5.2019 שזה אומר בין היתר שזה לפני שיצא הספר הרביעי של גורלו של אפולו. אז זה פאנפיק שמבוסס על תיאוריה שלי לגבי הספר הרביעי, עדיין לא הוכחות מבוססות, רק תיאוריות... לכן, אם התיאוריה שלי תיהיה נכונה, וריינה ואפולו יהיו זוג, אז אל תשכחו שהיתה כאן מישהי שאמרה (כתבה אם לדייק), את זה לפני שיצא הספר... וגם אם הם לא יהיו זוג, זה שיפ מגניב לא?!

אז למרות שאני מתה לחפור לכם עוד, אני יעזוב אותכם לנפשכם:) תהנו:) ואני ממש אשמח אם תגיבו לי:)

"אההההה" צרחה מג כשפסל התגשם משום מקום מולינו.
"טרמינוס?" שאלתי. בתור אל, לא היה לי בעיה עם זיכרון, אבל עכשיו כבן תמותה מטופש, הזיכרון האנושי שלי מתעתע בי. אבל אני לא רוצה להאשים סתם את הזיכרון הפגום, כי גם בתור האל אפולו המפורסם, פגשתי את טרמינוס רק כמה פעמים אחדות. אז נא לא להאשים אותי שלא זיהיתי קרוב משפחה זוטר.
"יאפ" הוא ענה והיהנן בחיוב "אני טרמינוס. האל של גבולות רומא. נשק?" הוא שאל.
"ברור. מה ראית פעם חצוי או אל בהפסקה זמנית מסתובבים ללא נשק?" שאלתי רטורית והצבעתי על היוקליילי שלי, על הקשת ועל אשפת החיצים הריקה פרט לחץ אחד. כל פעם שיריתי בו, החץ המקולל התגשם שם מחדש. אוי החץ הארור הזה. כן, רבותיי, אני שונא חץ. תתמודדו. אם גם לכם היה חץ, שמתעקש להופיע כל פעם מחדש באשפת החיצים שלכם, זורק עצות, וחופר במוח בשפה שייקספירית, גם בישבילכם חיצים לא היו ברשימת המועדפים.
"אוקיי" הוא אמר וידיים בילתי ניראות לקחו את היוקליילי הקשת והאשפת החיצים
"ולילדה?" שאל הפסל והחווה בראשו לעבר מג
"כלום" אמרה מג והרימה ידיים. טבעותיה נצצו באור השמש. היא חושבת שהיא תוכל לתעתע באל. התמימה הזאתי... לפתע טבעותיה של מג החליקו מאצבעותיה כלפי מעלה, ונעלמו. "מה לעזא-"
"- עכשיו אין לך כלום!" ענה טרמינוס מרוצה מעצמו.
"אבל איך עשית את זה? אתה פסל דבר ראשון. ודבר שני, אין לך ידיים"
"ילדה חצופה" הוא זעם.
"איה" היא אמרה ומיששה את הלחי השמאלית שלה " אוקיי, זה כאב. אז יש לך ידיים!" היא נכנעה.
"ברוכים הבאים לרומא החדשה" אמר טרמינוס מעט בקוצר רוח ונעלם.
"אוקיייי, זה היה מפגש מעניין עם האל בעל הידיים שיודע להבחין מי משקר לו. הלא כן ילדתי?" שאלתי את מג והיא רק הוציאה לי לשון.
קידמה את פנינו לא אחרת מאשר ריינה, הפראיטור האגדית. לא יצא לי לראות אותה אף פעם. אבל אחרי כל הסיפורים ששמעתי עליה, הייתי חייב לראות אותה. היא התקדמה אלינו יחד עם עוד נער הלבוש בגלימה הסגולה של הפראיטור. זה, צריך ליהיות פרנק ז'אנג. ליאו סיפר לי גם על הילד-דרקון-איגואנה-פיל-או-כל-חיה-אחרת-שקיימת.
הם צעדו לעברנו. בעוד אני סורק את הנזקים שנגרמו בקרב האחרון. ליאו טס על גב הדרקון שלו, פסטוס, ועזר לרומאים לבלום את ההתקפה של הטריאומווירט. אבל אי אפשר לומר שלא נגרמו נזקים, למרות הניצחון במלחמה.
"אפולו. מג." אמרה ריינה והושיטה לי ולמג יד ללחיצה. שערה התבדר במשב רוח אביבי. עייניה היפות, סרקו אותי ואת מג.
"אתה בן תמותה רגיל" היא ציינה
"וואוו איך עלית על זה?" שאלתי אותה. והיא רק החזירה לי חיוך מבויש.
"טוב, אז למה באתם?" שאל פרנק. "שמענו מליאו עליך ועל מג, וטרמינוס הודיע לנו שאתם כאן. למה הגעתם לכאן בלי הודעה מוקדמת? לפחות היינו תולים כאן שלט של ברוך הבא או משהו כזה..."
"אני באמת מעריך את הרצון הטוב, אבל אנחנו צריכים את עזרתכם כדי למצוא את האורקל הרביעי ולהתקדם עוד צעד בניצחון על הטריאומווירט. אבל לפני זה יש משהו ש... שאתם צריכים לראות..." אמרתי על סף בכי. מג רק השפילה את עינייה. "זה... א... זה ג..." כבר לא יכלתי לשמור את הדמעות בפנים. התחלתי לבכות כמו ילד קטן. כן, האל אפולו המפורסם בוכה. טוב לכם עכשיו?! עוד לא התרגלתי לרגשות של בני אדם. אז אני די בהלם קצת שאני בוכה, טוב, אולי לא. אולי גם בתור אל הייתי בוכה. ג'ייסון מת. זהו. כל העולם נגמר בישבילו. הוא יכל לעשות הכל. כל האפשרויות היו פתוחות בישבילו. ואני גזלתי את כל החיים שלו ממנו. בגלל שלקחתי אותו איתנו אל קליגולה. הקיסר הרשע. למה כל האנשים הטובים הולכים ראשונים? למה?
מג חיבקה אותי. זה היה יכול ליהיות מחווה נדיבה מצידה אילמלא ניגבה את דמעותיה בחולצתי. מעניין מה ריינה ופרנק חושבים למראה נער מחוצ'קן וילדת רמזור בוכים לנגד עיניהם...
"אפולו?" שאלה ריינה בחשש "מה קרה?"
הצבעתי לעבר המסוק שהביא אותנו לכאן. "הוא שם... בתא המטען... הוא שם... ג'ייסון שם... בארון קבורה" קרסתי על בירכי והתחלתי לבכות שוב.
ריינה ופרנק היו בהלם ואז עיכלו את הבשורה.
"ג'ייסווווון" ריינה צרחה והחלה לבכות ולצרוח בקולי קולות. בעוד היא ופרנק רצים למסוק. בכיותיהם נשמעים למרחוק.
עשרות חצויים סקרניים התאספו סביבנו. חלקם שהבינו כבר מה קרה בכו אחד על גבי השני. חלקם מבולבלים שואלים את מי שרק יכלו מה קרה.
לאחר כמה דקות ריינה ופרנק חזרו. עינייה של ריינה אדומות ונפוחות. פרנק נראה כאילו מנסה להישאר אמיץ ולתמוך בה אבל זה לא עזר לא גם עינייו היו אדומות מבכי.
"אנחנו נביא אותו לקבורה ראויה, כאן ברומא החדשה" הכריזה ריינה בקול שבור.
"בעוד כחצי שעה, נתאסף להלוויתו של הפראיטור האמיץ ביותר בכל תולדות החצויים הרומים, החצוי בעל הלב הכי רחב שאפשר לדמיין. ג'ייסון גרייס." היא אמרה והסתובבה כשגבה אל כולם והחלה להתייפח על חזו של פרנק.
ילדה עם שיער מתולתל רצה אל ריינה ופרנק. דמעות נצצו על לחייה. היא חיבקה את ריינה. ואז חיבקה את פרנק ונשקה לו על השפתיים. היה נראה שהוא רוצה להישאר איתה מחובק לנצח ולשכוח מהצרה שפקדה אותם, אבל הוא היה פראיטור, והוא היה צריך לשמור על קור רוח גם כשהוא מרוסק מבפנים.
הוא קרא לכמה חצויים והוא והנערה המתולתלת וכל החצויים שקרא להם הלכו לעבר המסוק.
חצויה עם חולצה סגולה ומכנסי ג'ינס חיבקה את מג. עמדתי לבד קפוא. מהלם, מצער, מבושה. ואז ראיתי את ריינה, בוכה מרוסקת על הריצפה. הלכתי אליה.
"ריינה?" לחשתי. היא הרימה את ראשה. "את רוצה ליהיות לבד? אני יבין אם כן. אבל אם את צריכה חיזוק קטן, תוכלי לדבר איתי, אולי גם את תוכלי לתת לי קצת עידוד" אמרתי.
היא לחשה "בוא" היא קמה לאט והחלה לצעוד ואני בעקבותיה. פילסנו דרך בין עשרות החצויים המוכים הלם. אל הפרינקיפיה, המפקדה. נכנסנו. החדר היה די יפה. למרות שיכלה לבחור לשבת על כיסא די נוח שהיה שם, ריינה בחרה להתיישב על הריצפה. היא נשענה על הקיר.
התיישבתי על הרצפה, מולה.
"את רוצה לשמוע איך זה קרה?" שאלתי אותה אחרי רגע של דממה.
היא הנידה בראשה לשלילה.
"אז לפחות שתדעי שהוא מת בגבורה"
"כאילו היה יכול ליהיות אחרת" היא אמרה. "ג'ייסון גרייס, האדם הראשון שהתאהבתי בו." היא אמרה בהבעה חולמנית.
נזכרתי בג'ייסון עם פייפר. זה בטח ריסק את ריינה. טוב, היא בטח עד עכשיו שבורה. היא לא ידעה על זה שהם נפרדו זמן קצר לפני שהוא מת.
"ואז פרסי," היא המשיכה "אני לא יכולה להתכחש שהתאהבתי בבן נפטון"
ממש הערכתי אותה שהיא ככה משתפת אותי... אבל לא נראה לי שאני מצליח להבין לאן היא חוטרת...
"זמן קצר לפני שג'ייסון נשלח למחנה של היוונים, הייתי איתו בצ'רלסטון, ואז ראינו את ונוס, היא אמרה לי שאני לא ימצא אהבה היכן שאני רוצה או היכן שאני מקווה, היא אמרה שאף חצוי לא יביא מרפא ללבי" היא הרימה את ראשה. היה כאב בעינייה. כן, זה סוג של משהו שונוס/אפרודיטה תעשה... משביתת שמחות האלה הזאתי!
"אפולו," היא היישירה את מבטה אלי, לא יכלתי להתכחש לסומק ורדרד מטפס בלחיי, ריינה היתה מהממת. פניה היו מלכותיות ויפהפיות. איך אף אחד לא שם לב לזה קודם? למה רק עכשיו אני מגלה את הפראיטור הזאתי? למה רק כלסטר ולא כאפולו האל המושלם? לעזאזל עם העולם הלא הוגן הזה, לעזאזל עם ילדים מחוצ'קנים מכוערים שקוראים להם לסטר, ולעזאזל עם אבות מעצבנים ואכזריים היכולים לעשות לילדים היפים שלהם כרצונם (אהמ זאוס אהמ).
"עכשיו, אני חושבת שאני מבינה מה שונוס אמרה לי, אפולו. אף חצוי לא יביא מרפא לליבי. וטכנית, אתה לא חצוי נכון?!" היא אמרה.
לקח לי כמה שניות לעכל את מה שהיא אמרה. כשהבנתי מה היא אמרה, אני מניח שהסמקתי קצת. טוב נו, הסמקתי עד שורשי השיער. לפחות לסטר הזה לא חסר תועלת ומכוער לחלוטין. זה היה החלק המעודד. אפשר להתאהב בי גם כלסטר!!! החלק הפחות מעודד היה, שלא היה לי מה לומר. בתור אפולו, מה שקשור בבנות יפות (ובבנים יפים) היה המומחיות שלי. כלסטר, טוב, אתם יכולים להבין שהעציץ ההוא בפינה היה יכול לעשות משהו יותר מועיל ממני. פשוט שתקתי.
"אפולו?" היא אמרה שוב בהיסוס כשהבינה שאני לא מתכוון לדבר בעשור הקרוב.
במקום להתגמגם, פשוט התקרבתי אליה. שפתותינו רחוקים בכמה מילימטרים אחד מהשני. או, אלים. היה לה ריח טוב.
אזרתי אומץ ואמרתי: "אני מצטער על ג'ייסון. אבל, אי אפשר ללכת קדימה אם מסתכלים אחורה. העבר קיים כדי שנלמד ממנו, לא נחייה אותו. ריינה, אני, טכנית, לא חצוי. ואני חושב שאני יכול להביא מרפא לליבה של האחת ששברה לי אותו"
לא חיכיתי למחמאות על הנאום הקצר והמרומם שלי. פשוט הצמדתי את שפתי לשלה. למזלי, היא נענתה, והתמסרה לנשיקה.
לאחר כמה רגעים של נשיקה (מטורפת. אם יורשה לי להוסיף) התנתקנו. היא הביטה בי, וחייכה בזוית פיה. ואז השעינה את ראשה על החזה שלי. נשימותיה הקצרות הפכו אט אט לקצובות וסדירות. היא נרדמה.
"לזה אפשר לקרוא אהבה ממבט ראשון" מלמלתי ונשקתי לראשה.