פתאום (אין) משפחה

פרק 1 – ההודעה

"אמא!" צעקה עומר מהחדר, "אלה לקחה לי את המחשב!".
 "מספיק עם המחשב. בואו בבקשה לכאן, אני צריכה לומר לכם משהו." ענתה אמא. ישבתי בפינת האוכל עם רוני, שעזרה לי להכין שיעורים. "בואו גם אתן. ותקראו לגילי." אמרה אמא.
התיישבנו כולנו בספה וחיכינו לאבא. אבא התיישב על הכורסה הירוקה עם הפרחים הצבעוניים. "בנות, יש לנו משהו לספר לכן." אמא לקחה נשימה עמוקה, "כבר הרבה זמן שאני ואבא חושבים על זה... התייעצנו, התלבטנו, חשבנו, בכינו, ובסוף החלטנו ש..." "אנחנו מתגרשים." אמר אבא. "ואנחנו הכי אוהבים אתכם בעלם, חמודות שלי. וזה ממש לא בגללכן." אמר אבא. "מה??" אמרה רוני את מה שרציתי לצעוק אני. "אני יודעת שזה קשה, חמודות שלי, אין מה לעשות. אני ואבא פשוט לא מסתדרים. אנחנו נתפקד יותר טוב בתור ידידים," אמרה אמא ורחמים נשקפו מעיניה, "לא נשואים." המשיך אותה אבא.
אמא חיבקה אותנו עליה חזק-חזק ואמרה "בנות שלי, הכל יהיה בסדר...".

נכנסתי לחדר. רוני שכבה על המיטה בעיניים פקוחות. "תצבטי אותי." היא אמרה, "מה?" שאלתי "תצבטי אותי. אני בטח חולמת." היא הסבירה, "הלוואי." אמרתי והתיישבתי על המיטה. "מתי בדיוק כל זה קרה?" שאלה רוני "אני באמת לא מבינה..." לחשה וטמנה את ראשה בכרית.
מתי כל זה קרה? גם אני לא יודעת.
אולי בפעם ההיא, שרוני לא הייתה בבית וכולם ישנו, כשפתאום התעוררתי ושמעתי את אבא ואמא רבים וצועקים בסלון? או אולי... אולי כשאמא לא הסכימה לרוני ללכת למסיבה הגדולה אצל מרים ושני מנדל, חברות שלה מהמשך הרחוב, ואז אבא הרשה? אמא כעסה עליו נורא אחר כך...

אבא יעבור לגור בקטמון ברחוב הרב הרצוג, ואנחנו נשארים פה, ברחוב הרב עוזיאל בעין כרם. ואבא ממש בקצה השני של ירושלים.
בימי שני נבוא אליו באוטובוס אחרי בית ספר ונישן שם. ובשבתות נהיה שבועיים אצל אמא, שבוע אצל אבא. ואם נהיה אצל אבא שבת נלך אליו בשישי בצהריים, ונישאר עד למוצאי שבת ונחזור הביתה.

אני יודעת שיש הרבה ילדים שההורים שלהם גרושים. ההורים של יעל מהכיתה המקבילה, וההורים של שירה, ואבא של איילה עבר לגור בסרי-לנקה כשהייתה בת שלוש והיא לא זוכרת אותו.
אז בעצם... זה לא כזה נורא? או שכן? אבל למה דווקא אצלנו, בבית שלנו, אבא ואמא שלי...? למה? אביה, חברה של אמא אמרה לי ש "זה קורה במשפחות הכי טובות, אין מה לעשות מתוקה..." בטח שיש מה לעשות! אבא ואמא יכולים לדבר ולהשלים. "שולם שולם לעולם" כמו שגילי תמיד אומרת. למה דווקא המשפחה שלנו צריכה להיות משפחה שמפורקת לאלפי מאות רסיסים?