הגרסה הנורמלית ביותר של ורנון דרסלי

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג, כי בלעדיה, כנראה לא הייתה לי משמעות לחיים. הייתי מרחף בחלל ללא מטרה מוגדרת מראש.

אדון דרסלי, דייר דרך פריווט מספר 4, ידע לדווח בגאווה שהוא נורמלי לגמרי, אם כי ניתן להטיל ספק בדברים שאנשים מדווחים על עצמם.

כל בוקר ורנון דרסלי היה קם בבוקר, לועס את הכרית שלו ומתגלגל במדרגות אל הקומה למטה.
הוא היה מורח ריבה על העיתונים שלו ודופק מסמרים עם העוגה שאשתו המודאגת הייתה מגישה לו.

כל זה קרה כמובן לאחר התקרית הנוראה עם המכתבים שהגיעו לאחיינו, הארי פוטר, ללא סיבה מובנת.
מאותו רגע שפיותו של דוד ורנון לא חזרה להיות כפי שהייתה בעבר, והניסיונות הכושלים של הפסיכולוגים לחבר בחזרה את הברגים במוח שלו הסתיימו כל פעם באותה נקודה – הם היו מתייאשים, ומחזירים את דוד ורנון לביתו.

בסופו של דבר דאדלי בנו, אשתו פטוניה, והארי אחיינו אשר אותו גידלו, התרגלו להתנהגות המוזרה שלו.
הארי אף- פעם לא העז לקרוא מהמכתב הזה, כי כל ארוחת צהריים דוד ורנון איים עליו שהוא יטגן אותו על הגריל אם הוא יעז לקרוא את המכתב.

העובדה שהמכתבים המסתוריים לא הפסיקו להגיע לביתם, לא משנה כמה פעמים עברו דירה, לא תרמה למצבו של הדוד המשוגע של הארי.

בדרך כלל לורנון לא היה שפם, כי הוא היה תולש אותו בכל פעם שראה מכתב כלשהו.
כל פעם שורנון רואה מכתב, הוא אוטומטית חושב שקוסמים שלחו אותו, גם אם זה בעצם הודעה מהבנק שהוא במינוסים מטורפים (בעיקר בגלל התדירות שבא הם עוברים דירה).

דודה פטוניה המסכנה מנהלת עסק נייד של מכירת פרחים, בשם "פרחי פטוניה".
זה הזמן היחידה שבו היא יכולה להיפטר מבעלה המשוגע, והיא אסירת תודה לזה.
הארי ודאדלי, שנראה שבמצב מצוקה יודעים להסתדר לא רע, עוזרים לפטוניה להתפרנס בעבודות ניקיון ובייביסיטר לחתולות של גברת פיג.

"בוקר טוסט," אמר דאדלי בישנוניות, בבוקר חם ונעים של יולי.
ורנון דרסלי נעץ בו מבט רצחני ומשתק.
"אתה אמרת משפט לא הגיוני! חייבים להיות נורמליים!" הוא נהם כאחוז טירוף, וטילטל את דאדלי בכוח.
"בסדר," אמר דאדלי בקול חלוש. "סליחה..."
דודה פטוניה ירדה במדרגות.
היא הביטה במתרחש באומללות.
"מתוק, למה שלא תשב?" היא אמרה לורנון.
הוא צנח על המושב בגסות, והרעיד את השולחן.
"את רומזת שאני צריך להירגע?" הוא אמר באיום. "אני הנורמלי היחיד שנשאר מבינינו! אתם בצרות!"
"אני בטוח," לחש הארי לדאדלי, שבדיוק התיישב לידו, ודאדלי צחק במתח.
"אולי כדאי שנלך לעבוד," אמר דאדלי, ובלע חתיכה גדולה מאוד מחביתה עם בדלי סיגריה שאביו הכין לארוחת בוקר, והארי הינהן נמרצות.
"למה כל- כך מוקדם?" דרש ורנון לדעת. "אתם צריכים לסדר לעצמכם לוח זמנים מוגדר ונורמלי שלכל בן אדם אמור להיות. אתם לא יכול ללכת באמצע הזמן של ארוחת הבוקר!"
"מה הבעיה בזה?" פלט הארי, ומיד הצטער על מה אמר.
"מה הבעיה?" חזר דודו, כאילו לא הבין את הצירוף של מילים אלה כשהן נאמרות ביחד. "זה יתחיל עם דבר קטן, ואז אתם תמצאו את עצמכם עורכים את שעת התה, אשר נקבעה לשעה ארבע, בחצות הלילה, וכוס של קפה לפני השינה – זה ממש לא נורמלי!"
"ומתי נגמרת ארוחת הבוקר?" שאל דאדלי.
ורנון הציץ בשעונו, שהיה מרוח בחמאת בוטנים מהתקרית משבוע שעבר.
"שתים עשרה," קבע לבסוף.
"מה?" קרא דאדלי. "אבל השעה שבע עכשיו!"
"אז מה!" נהם הדוד ורנון. "ככה אנשים נורמליים עושים!"
ובנימה זו, הוא נגס בחביתת בדלי הסיגריות שלו ושילב את ידיו ברוגז.

כן.
ככה פועלת משפחה נורמלית עם היגיון בריא.
מה אמרתם?
זה נשמע ממש משוגע?
טוב, כאן הראיתי לכם מה היה קורה אם המכתב המסתורי מהוגוורטס לא היה מגיע לידיו של הארי לעולם.
ורנון דרסלי השאיר את הארי פוטר שנועד להיות מפורסם, תקוע בבית.
כשמלאו לו שבע עשרה שנים, וולדמורט פרץ לביתם והרג את הארי פוטר.
אבל לא נראה שלורנון זה היה אכפת.
מרוב הרצון שלו להישאר שפוי, הוא איבד את השפיות – סיפור כל כך עצוב ונוגע ללב.

הסוף!