היום שבו דרוסילה סאות'וורת' נשכחה

התא היה מסריח מקיא וצואה וחסר כל רהיט ראוי לישיבה פרט לאדמה שבורת הריצוף שעליה דרוסילה ניסתה מלהימנע לשבת בחמש השעות הראשונות של כליאתה,  אחרי זה לא הייתה לה כבר ממש יכולת להתנגד לכשל של רגליה והיא בחרה באזור שנראה לה הכי פחות מטונף.
ביום השלישי שלה בתא היא כבר כמעט התרגלה לסירחון ולאוכל הדל שהסוהר ,שאותו הכירה כל חיה כמו את רוב תושבי העירייה, נתן לה.
דורליסה בסופו של דבר הגיעה למסקנה האומללה שהם לא ידעו מה לעשות איתה, למרות  שטכנית הם כבר החליטו, הרי בבוקר ההוא הם היו ממש נלהבים לראות אותה נשרפת חיה על המוקד ,זו הייתה הפעם הראשונה מזה כמה עשרות שנים שמישהי הואשמה בכישוף בעירייה הקטנה שלהם.
אבל כנראה שזו הפעם הראשונה שהם נתקלו בתופעה המוזרה שנערה המואשמת בכישוף  מסרבת להישרף על המוקד,  ובמסרבת הכוונה לכך שהלהבות סירבו לשרוף אותה ולא לכך שהיא ניסתה להתנגד.

כשהיא ראתה את הלהבות מרקדות מעליה במיליון גוונים של זהוב ומחממות אותה בעדינות של יום קיציי נדיר  במקום להמיס את העור מעצמותיה המחשבה הראשונה שלה הייתה שהמראה המוזר בהחלט יפיפה.
 המחשבה השנייה היא ההבנה שאמא שלה כן צדקה והשלישית היא שלא רק אמא שלה נראתה המומה, המבטים המופתעים של אנשי העירייה שציפו לראות מכשפה נשרפת נעלמו לאחר כמה דקות של דממה ובמקומם התעוררה מהומה.
חלק צעקו בפחד ואימה למראה טבע שלא נכנע לרצון האדם.
אחרים צעקו שזהו מעשה השטן בכבודו ובעצמו.
 ומעטים, בודדים,  החלו להשתטח על האדמה בטענה  שזהו רצון האל כמו הסנה הבוער שמשה ראה לפני זמן כה רב.
אחרי שהאש התפוגגה גבר חסון התקרב בהיסוס ואחז בה בחוזקה אך לא בגסות, המחזה זעזע אפילו אותו ברמה כזו שהוא לא היה נוהג בה באכזריות האופיינית מהפחד שהלהבות יופיעו מהשמיים ויתקפו אותו.
דרוסילה לא יכלה שלא לחשוב שזה דיי משעשע בהתחשב בעובדה שלא היה לה מושג איך היא עשתה את זה או אם בכלל זו באמת הייתה היא.

ביום השביעי היא כבר הכירה כל ציוץ של עכבר או ציפור שמצאו את דרכם לעבר התא שלה.
היא זיהתה את קולות הלחשושים של הנזירות והכומר לפני שהם עוד נגלו אליה והיא ידעה שההליכות של שני השומרים תמיד היו כבדות כאילו הם לא ידעו איך להרים את רגליהם מעל הקרקע.
אבל היא לא זיהתה את ההליכה החדשה שהיא שמעה, בניגוד להליכת השומרים זו היתה הליכה קלילה שהשמיעה רק נקישות קלות על הרצפה.
דורסילה הרימה את ראשה בחדות, עיניה מתמקדות באישה הגבוהה שבבירור לא הייתה שייכת לאזור.
הבגדים שלה לא היו בלויים אלא עשויים מבד מבריק ושחור אך עדיין בעלי גזרה פשוטה, שערה הכהה סודר באופן חצי פזור שהחמיא לפניה הצרות וזה היה נראה שהבעת פניה הרצינית הייתה הדבר היחיד שהעכיר על יופייה.
האישה הגבוהה פתחה את דלת התא, ולהפתעתה של דרוסילה היא לא טרחה לסגור אחריה, היא נעמדה מול דורסילה והושיטה לה יד, "קומי ילדה" היא אמרה ונימת קולה של האישה לא נתנה לה אפשרות לסרב או לפקפק בדרישתה.
"שמי הוא דלפין דיוונפורט אני מנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות" האישה אמרה והחלה לפרט על המקום בעל השם המוזר שהיא מנהלת ועל הקהילה הקטנה של מכשפות וקוסמים באנגליה שחיה בסתר מאז ומתמיד.
היא הסבירה שהיא השכיחה את האירוע שקרה מכל אנשי העיריה באישור המלכותי מן משרד הקסמים תחת רשות המלכה  ודורסילה תוכל להיפרד מהמשפחה שלה לפני שהיא תלך.
כשהיא סיימה היא הסתכלה על דרוסילה בציפיה כלשהי, אבל כל מה שדרוסילה הרגישה  היה צורך חזק להקיא , "אין לי משפחה" דורסיליה אמרה לבסוף במן אדישות מלאת עייפות "הם השילו את עצמם ממני, הם שלחו אותי להישרף כי האל אמר שכישוף זה שטני"
המנהלת דוויפורט כחכחה בגרונה, "אני מבינה" היא השיבה אבל זה לא נראה שהיו מן ביטוי של רחמים בעיניה להפך דרוסילה יכלה להישבע שהיה בהן מן נצנוץ של תקווה.
" במקרה כזה יש נוהל ברור הולכים להשכיח את קיומך מן כל ישות לא קסומה כאן, זה כולל את כל העירייה  ומשפחתך האם זה מקובל עלייך?"
דרוסילה הנהנה וחיוך קטן ומוזר הבליח על קצה שפתיה של המנהלת.
"גברת סאוות'וות, כדי שנצא לדרך מפתח מעבר מחכה לנו כל שאר החפצים שלך כבר יופיעו בהוגוורסט" היא הובילה מבלי להסביר למה היא מתכוונת או מה זה מפתח מעבר ודורסילה הלכה בצעדים רועדים אחריה, רגליה התקשו לסבול את העמידה לאחר ישיבה מרובה.
 

"מה זה?" דרו שאלה ברתיעה מסוימת, ולא יכלה שלא לתהות באימה אם ללבוש מגבעת מרופטת זהו קוד הלבוש האיום של הבית ספר המקולל הזה.
"זוהי מנצפת המיון" המנהלת דווינפורט  הסבירה בעת שהרימה את הכובע הנורא בעדינות, "בהוגוורסט יש ארבעה בתים להתמיין אליה, כמו מועדון שדואג לצרכייך, גריפינדור מקבל אמיצים, ריוונקלו את אלו שמתמידים בלימודים הפלפאף טובי לב וסליתרין מקבל.. שאפתנים אני מניחה. עכשיו אל תיבהלי יקירה אבל הכובע מדבר והוא לא הדבר היחיד שעושה את זה כאן את כדי שתתחילי להתרגל" ובזאת היא ההניחה את מנצפת המיון על ראשה של דרו.
דורסילה ניסתה לא לנוע כשהנהלת הניחה את המנצפת על ראשה
"איזה מחזה נדיר" המנצפת אמרה ודורסילה לא יכלה שלא להתפלא איך חפץ שאמור להיות דומם יכול להכיל רגש כה רב בקולו, "הכל פה מוזר לך בת מוגלגים מוכשרת?" המנצפת גיחכה, "בו נראה יש בך כמות מכובדת של חוכמה אבל אין בך רצון להצטיין, לא, לא ריבנקלו תחרותי מידי בשבילך.
אינך מערכיה או חושקת  בתהילה בשדה הקרב הו, אני מבינה. את שקולה ושואפת לעולם טוב יותר, למרות מוצאך  אפילו סלאזר  היה שוקל לקבל אותך לביתו אילו היה רואה את הפוטנציאל שלך" השתררה דממה למספר דקות שהרגישו לדרוסילה כמו נצח.
"סליתרין!" המנצפת הכריזה לבסוף, המנהלת השתנקה  ,"את בטוחה?" היא שאלה את המנצפת אבל הכובע סירב להשיב, אולי כי הוא חזר להיות כובע או אולי כי הוא נעלב מהשאלה, המנהלת שלחה מבט נוזף לעבר המנצפת אז דרוסילה הניחה שזה האחרון מבין השניים.
"יש בעיה בסליתרין?"
"במידה מסוימת כן" המנהלת חזרה למקומה מאחורי השולחן מול דרוסילה, "איך אני אנסח את זה...בעולם המוגלגי לרוב יש חוסר סובלנות כלפי אנשים מדתות שונות או אנשים עם צבע עור שונה נכון?"
דרוסילה הנהנה, "אז בעולם שלנו יש מושג שנקרא טוהר דם זה אומר ששני ההורים שלך החזיקו בקסם, רוב קהילת  הקוסמים היא טהורת דם חלק הם חצויי דם שזה אומר שהורה אחד מחזיק בקסם ואחד לא ויש קוסמים, היום הם נדירים למדי שמקורם מאנשים ללא קסם להם אנו קוראים בני מוגלגים, כמוך. עכשיו רוב בני סליתרין  מגיעים ממשפחות עתיקות שלא סובלניים כלפי מוגלגים או כלפי קוסמים ממוצא מוגלגי, כמוך"
"הו", זה כל מה שדרוסילה יכלה לומר, המנהלת שלחה בה מבט קצר של רחמים והמשיכה,             "הנקודה שלי שזו תהיה סביבה עוינת , את חושבת שתוכלי להתמודד עם זה?"
הבזק קטן של אמא שלה הופיע בראשה של דרוסליה ומן אומץ שהיא לא הכירה הציף אותה, "אני לא חושבת שזו תהיה בעיה גבירתי, אני רגילה לסביבה עוינת ,אני מניחה"
"אוקי" המנלת שלחה לעברה חיוך מעודד "אני אצמיד לך מדריכה שתלווה אותך, לנוכח מצבך המיוחד בית הספר יספק לך את הציוד הבסיסי ואת תצטרכי ללכת להשיג שרביט. בדרך כלל הלימודים מתחילים בגיל אחד עשרה כאן בהוגוורסט אז את תיקחי אצלי שיעורי השלמה של השיעורים הבסיסים שפספסת עד תחילת הלימודים, יש לך שאלות?"
 "לא גבירתי", זה היה שקר, כל הסיטואציה המוזרה נראתה כמו חלום ודרוסילה לא הייתה בטוחה אם אחד טוב או רע, לולא הרעב שהיא חשה היא הייתה חושבת שהיא בעצם  מתה באותה העלאה על מוקד וזהו הגיהינום, גיהינום מאוד מוזר אבל גיהינום.
"נפלא" המנהלת קמה ממקומה, "אז כדי שנתחיל".

		הפרק הבא