אירנה וויג'סט

השמש נצצה ושטפה את נברלי שבסקוטלנד באור זהוב. הייתה שעת בוקר מוקדמת, הציפורים צייצו בקול צלול והאווירה הייתה רגועה.
לפתע חתכה צעקה את הדממה.
"זה הגיע! אמא, הינשופים מהוגוורטס הגיעו!"
ריילה וויג'סט יצאה מהבית כשהיא סוחבת אחריה את אמה, מאגרה וויג'סט.
"את חושבת שגם אני אקבל מכתב?" שאלה ריילה.
"אני לא חוש-" התחילה מאגרה להגיד, אך בנה הרביעי, ג'ורט, קטע אותה.
"את יודעת שלא, ריי. רק מגיל 11 מקבלים מכתב, ואת אפילו לא בת 9." אמר.
"אני אהיה בת 9 בעוד חודשיים וחצי!" אמרה ריילה בכעס.
"ועדיין, זה לא מספיק..." אמר בגלגול עיניים.
"אבא התקבל להוגוורטס כשהוא היה בן 10!" אמרה, "אולי גם אני אתקבל עכשיו?"
"את לא תקבלי. רק חכמים ממש מקבלים לפני גיל 11, ואת אפילו לא סתם חכמה." אמר ג'ורט בחיוך עקמומי.
"ג'ורט! תפסיק להתגרות באחותך!" קראה אליו אמו בכעס, "בואי, ריילה, תיזרי לי במטבח. אולי כן תקבלי מכתב."
ריילה הסתובבה לג'ורט וחרצה לו לשון, והוא גלגל עיניים.
"ג'ורט, כשהינשופים יגיעו, תכניס אותם הביתה. יש מספיק מקום גם לעשר ינשופים בכלוב של רוגת'." אמרה מאגרה לג'ורט כשנכנה ביחד עם ריילה לבית.
"אוקי, אבל את יודעת שרוגת' שונא שאנחנו מביאים לו עוד ינשו-" התחיל ג'ורט להגיד והדלת נטרקה בחבטה. "לא משנה.."
הוא הסתובב והביט אל השמיים כשאחותו, אירנה, הגיעה ונעמדה לידו.
"בוקר טוב, פרינסס. יום הולדת שמח." הפטיר לעברה ג'ורט.
"זה לא סתם יום הולדת, ג'ורט. זה יום הולדת 11! גם אני אקבל מכתב, נכון ג'ורט? אני כבר מספיק גדולה!" אירנה קפצה בהתלהבות על המרפסת.
"ברור שתקבלי מכתב!" הוא חייך למראה התלהבותה, ונזכר בעצמו כשהגיע אליו המכתב.
הינשופים נחתו לצידם, וג'ורט אסף אותם ונכנס לתוך הבית.
אירנה נכנסה בעקבותיו והסתכלה סביב, בעודה מחפשת את גיטה. ליד השולחן ישבו מרגיה וטינה, הבנות הגדולות, ושתו קפה. במטבח עמדה מאגרה והכינה שקיות אוכל לכל אחת מהילדים, כשלידה עומדת ריילה ולא מפסיקה לפטפט. ג'ורט עמד ליד כלוב הינשופים של רוגת', וניסה לשדל אותו להתיידד עם הינשופים האחרים. ארטי, האב, לא היה בבית כבר כמה ימים, מטעם העבודה-'משרד ההילאים'. קיוט היה כנראה בחדרו, כותב מכתבים ארוכים אל 'זהות בלתי-ידועה', שהייתה החברה שהכיר לפני כמה חודשים, וגיטה ישבה על הספה וקראה ספר מתח עב-כרס.
אירנה ניגשה אליה בחיוך "בוקר טוב!" אמרה.
"הי!" השיבה לה גיטה, והרימה במהירות את ראשה מהספר. היא ניצלה כל הזדמנות כדי להפסיק לקרוא.
"יש לי משהו להגיד לך." היא התיישבה לידה.
"מעולה! מה?" שאלה גיטה.
"טוב. נכון שיש לך את הביוגרפיה של הארי פוטר?"
"כן," השיבה גיטה.
"אפשר אותו?" שאלה אירנה.
"לא היה לך עותק משלך?" שאלה גיטה וקימטה מצח. החדר של אירנה היה ספריה, והיו בו כל כך הרבה ספרים, עד שגיטה לא האמינה שיכול להיות ספר שלא נמצא שם.
"יש לי, פשוט אני צריכה אחד לקחת לבית-הספר, ואני מפחדת ששלי יהרס... ואת, אמממ, לא כל כל אוהבת ספרים..." אמרה אירנה בהתנצלות.
"סבבה קחי," השיבה גיטה וחזרה לקרוא, כדי שאמה, מאגרה, לא תכעס.
"באמת?" שאלה אירנה.
"כן. אני ממילא לא קוראת אותו." גיטה משכה בכתפיה כשעיניה בספר.
"יופי. תודה." אמרה אירנה וקמה מהספה, בדיוק כשג'ורט קרא לכולם להגיע למטבח.
"הידד!" צהלה גיטה וסגרה את הספר בחבטה.
"את צריכה יותר להתמיד בקריאה." אמרה אירנה בגלגול עיניים.
"אוי, הספר, מתחנן הוא שאותו שאקרא!" אמרה גיטה וגרמה לאירנה לפרוץ בצחוק עליז.
"החריזה שלך נוראית!" אמרה אירנה, מתנשמת. "קדימה, בואי למטבח. נראה מה ג'ורט רוצה."
"זה בטח בקשר למכתבים מהוגוורטס," הניפה גיטה את ידה בביטול." אני לא מבינה מה אתם עושים מזה כזה עניין."
"אוי, נו, בואי כבר!" משכה אותה אירנה מהספה בהתרגשות.
"אני באה..." השיבה גיטה בחיוך.
הן הגיעו למטבח בדיוק כאשר הגיעה טינה.
"איפה מרגיה?" חקר אותה ג'ורט. "וקיוט? למה הם לא הגיעו?"
"מרגיה כבר לא בהוגוורטס, אין לה למה לבוא. ושנה הבאה גם אני כבר לא אהיה." טינה משכה בכתפיה. "וקיוט בחדרו, כותב מכתבים לחברה הזאת שלו."
ג'ורט נאנח.
"נו, ג'ורט, תחלק כבר את המכתבים!" הפצירה בו אירנה כשעיניה בורקות.
"אוקי," אמר ג'ורט בלחש, ויצר אווירה דרמתיות. "מעטפה ראשונה ל-" הוא הסתובב והניח מעטפה אחת על השולחן. "טינה וויג'סט, מכשפה בשנה השביעית בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות."
טינה חייכה, לקחה את המעטפה וחזרה לשבת לצד אחותה הגדולה, מרגיה.
"מעטפה שניה ל-" הוא הניח עוד מעטפה על השולחן. "מתיו וויג'סט, קוסם בשנה השישית בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות."
"קיוט לא פה." אמרה ריילה בחיוך. "תמשיך."
"בסדר, אבל לכי תקראי לו." ביקש ג'ורט וריילה הסתלקה.
"ועכשיו, מעטפה שלישית ל-" הוא הנמיך את קולו והניח את המעטפה מעל זו של קיוט. "ג'ורט וויג'סט! קוסם בשנה הרביעית בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות." הוא השמיע מחיאות כפיים סוערות ואירנה וגיטה פרצו בצחוק.
"טוב, לא צריך דרמה וכל זה," אמרה גיטה כשהצליחה לדבר. "תביא לי ולאירנה את המכתבים וסיימנו."
"החלטה שלך..." ג'ורט משך בכתפו והביא לגיטה מעטפה.
"רגע, איפה שלי?" אמרה אירנה בתמיהה. "צריך להיות עוד אחד."
"אמממ..." ג'ורט הסתכל על השולחן, ולאחר מכן פנה אל אירנה בקול נבוך. "אין עוד אחד..."
"מה זאת אומרת אין עוד אחד?" קולה של אירנה היה חד. זה תמיד היה סימן לכך שהיא כועסת. וזה לא היה טוב. "ג'ורט זה לא מצחיק! איפה המעטפה שלי?!"
ג'ורט העביר יד בשערו. "אירנה, זה לא מתיחה." אמר בקול חלש. "קיבלתי ארבעה מעטפות. בדיוק."
אירנה חטפה את המעטפות מהשולחן וריפרפה במהירות על המעטפות. 'קיוט' ו'ג'ורט'. לא.
היא חטפה מגיטה ומטינה את המעטפות שהחזיקו בידיהם ובדקה גם אותם. גם לא.
היא הניחה את המעטפות ורצה אל כלוב הינשופים. אולי שם-
מאגרה עצרה אותה. "אירנה, הינשופים כבר עפו. לא היה עוד שום מעטפה." קולה נשבר כשאירנה העיפה את ידה ופתחה בנחישות את הכלוב. שום דבר.
אירנה החווירה ונפלה על הרצפה בחבטה. אחיותיה ואמה הביטו בה בדאגה. ג'ורט התקרב אליה ועיניו עצובות.
"אירנה-" קרא לעברה, אך לא ידע איך להמשיך. הוא הושיט לה את ידו, אך אירנה התעלמה ממנו. היא נעמדה בכוחות עצמה וגררה את עצמה לחדרה.
היא שמעה את משפחתה מתלחשת מאחוריה, אך היא רק טרקה את הדלת ומעלה אותה.
אין מכתב. אין הוגוורטס. אין קסם.
היא נשכבה על המיטה ופרצה בבכי.