מלך האריות - טאקה

לאלו מכם שמבינים באמת את הגאונות שמאחורי מלך האריות, אתם בטח יודעים את ההיסטוריה האמתית. אז הפיקצר מוקדש לכל מי שיודע מה באמת עבר על סקאר כשהוא היה קטן, ומי שלא, שילמד. זה חשוב לחיים.
אה, והסיפור הוא לפי מה שדיסני מספרים. אז זו לא המצאה שלי והזכויות שמורות כולן לדיסני וזה.

"למה אתה מתנהג ככה? למה אתה לא יכול להיות יותר כמו אח שלך?"
טאקה השפיל את מבטו. אביו, אהדי, היה אריה צהבהב בעל רעמה שחורה, גדול ואימתני. שוב פעם, כמו בשבוע שעבר, אהדי תפס את טאקה מתגנב אל בית הקברות לפילים, והולך לשחק עם שלושת גורי הצבועים שגרו שם. וכמו בכל פעם כזו, אהדי היה עסוק רוב היום בלכעוס על טאקה, להעניש אותו ולאיים עליו שלא יעשה את זה יותר.
"אני אומר לך, ילד" הוא זעם, צועד הלוך ושוב מול הגור המפוחד. "אם עוד פעם אחת אני אראה אותך הולך לשחק עם הצבועים האלה, אני אמרוט כל שערה ושערה מגופך עד שתהיה קירח לגמרי. האם זה מובן לך?"
"כן, אבא" אמר טאקה.
אהדי נאנח, ונעצר. הוא התיישב, עצם את עיניו, ונענע את זנבו מצד לצד בכוח. טאקה הרי את מבטו, והביט בפניו המאוכזבות של אביו. כשאהדי פקח את עיניו, טאקה לא מצא בהן שום חמלה. כל מה שהיה שם היו עיניו הקרות והכועסות, שהביטו בו בבוז גלוי.
"לך" אמר אהדי. "לך אל אחיך, הוא ישמור שלא תעשה צרות."
"כן, אבא" אמר טאקה, רכן קדימה בכבוד מאולץ ומיהר ללכת משם.

" – ואז תפסתי אותו, אבל הוא ברח לי מבין הכפות ועף משם!! בפעם הבאה אני לא אתן לו לברוח."
הגור הזהוב הקטן הלך בראש החבורה, מנפח את חזהו ושולח מבטים חטופים אל סאראבי – גורה נוספת שהלכה מאחוריו ולא הקשיבה לו. יחד איתם צעדה גם סרפינה, אחותה של סאראבי, ומאחורה נגרר טאקה. הוא הלך שפוף, ולא הרים מבט אפילו פעם אחת.
"אז, סאראבי!! רוצה ללכת איתי מתישהו לבור המים? או אולי נלך לחפש מערה מסתורית? או שנלך לצוד ביזון!!" אמר מופסה בהתלהבות, מקפץ בין כל שלושת הגורים האחרים.
"אנחנו לא יכולים לצוד ביזון" היא ענתה לו, מגלגלת עניים. "אנחנו קטנים וחלשים מידי, וחוץ מזה, אין בכלל ביזונים באזור. ואבא שלך לא מרשה ללכת רחוק יותר מבור המים."
"אז בואי נלך אל עדר הקרנפים! תמיד כיף להציק להם."
"ואז כמעט להיהרג? לא, אלה לא היו התוכניות שלי להבוקר."
מופסה קפץ מולה ועצר בעדה מלהמשיך ללכת.
"קידמה.. אני יודע שאת רוצה לשחק קצת!" הוא אמר.
"אוך, פשוט תפסיק" היא אמרה, מחייכת, אבל כשהוא זינק עליה היא נענתה לאתגר, ותוך פחות מדקה כבר ריתקה אותו לאדמה בכוח.
"סרפינה, בואי תעזרי לי!" קרא מופסה אל עבר אחותה של סאראבי.
הגורה הבהירה הרימה זנב, ומיד קפצה על סאראבי.
"טאקה! בוא גם אתה" אמר מופסה, אבל הגור הכהה נשאר במקומו.
"מה קרה?" שאלה סרפינה, יורדת מגבה של סאראבי ועוזבת את אוזנו של מופסה, ששכב על גבו והביט באחיו הצעיר.
"אני פשוט לא רוצה לשחק" ענה הגור.
"נו, קדימה" דחק בו מופסה.
"כן, ספר לנו מה קרה" אמרו שתי האחיות ביחד.
טאקה הזדעף.
"אתם יכולים לרדת ממני? אני לא רוצה לשחק" הוא אמר. "אני חוזר חזרה הביתה, אין לי כוח לטייל."
"רגע, חכה!" קרא מופסה, אבל טאקה כבר הפנה לו את גבו והלך משם.
טאקה שמע את מופסה קורא אחריו, אבל לא הסתובב עד שכבר היה ממש רחוק משאר הגורים. באמצע הדרך אל הצוק, כשאיש לא ראה אותו, טאקה נעצר. הוא התיישב על הדשא הרך, והביט בכוכבים.
בלי לשים לב לכך, השמש כבר התחילה לשקוע והערב ירד. כשטאקה סוף סוף שם לב לחושך שעטף אותו, נשמע לפתע רשרוש מוזר מאחוריו, ומשהו קטן, אפור בעל פרווה דקה קפץ עליו מאחור והפיל אותו לאדמה.
"טא - קה!!" קרא הצבוע בצחקוק, ומאחוריו הופיעו שני צבועים נוספים.
"שאנזי! בנזאי! אד!" קרא טאקה בשמחה.
הצבועים היו רזים וקטנים, אבל מאוד שמחים. הם קפצו על טאקה וליקקו אותו, ולבסוף אחרי שנרגעו הם התיישבו לצד האריה, ששכב על גבו והביט בשמיים.
"למה אריות וצבועים לא מסתדרים?" שאל לפתע אד, כעבור כמה דקות.
"כי הם בעלי חיים אחרים" ענתה שאנזי.
"אבל לאריות יש גם את התוכי ההוא, הוא לא חיה אחרת?"
"כן, אבל הוא עוזר להם."
"ומה עם הבבון? הוא גר בעץ כל הזמן ובכל זאת הם חברים שלו."
"אתה מדבר על רפיקי?" צחק טאקה. "הוא עושה את הדבר הכי חשוב!"
"מה הוא עושה?" שאל אד.
טאקה שתק.
"אני לא בטוח, אני רק יודע שהוא עושה את הדבר הכי חשוב, אז אבא אומר שאסור לאכול אותו."
שלושת הצבועים צחקו, וקולם הידהד ברחבי השדה.
טאקה חייך.
לפתע נשמע קול נוסף מלבד ארבעתם, וטאקה התהפך על ביטנו והביט סביב. הקול בקע מתוך החושך, והתגבר בכל רגע ורגע.
ריח מוכר הגיע אל אפו, ולפני שהוא הצליח לזהות אותו, מתוך האפלה פרץ אריה בוגר, זהוב בעל רעמה שחורה וניבים חשופים.
"רוצו!" צעק טאקה מיד, וקם על רגליו.
שלושת הצבועים מיהרו לקום, מבולבלים, וכשראו את אהדי מתקרב בשיא המהירות הם התחילו לברוח.
האריה שאג בקול, ולמרות שכבר הגיע אל טאקה, הוא רק חלף על פניו בריצה והמשיך לרדוף אחרי גורי הצבועים.
טאקה ראה את שאנזי ובנזאי רצים יחד הרחק, אבל אהדי לא רדף אחריהם, אלה אחרי אד, שרץ לכיוון אחר.
האריה הגיע אליו, חבט בראשו והפיל את הגור לקרקע.
"לא!!" קרא טאקה.
הגור רץ בשיא המהירות אל אביו, וכשהגיע התחיל לנשוך את זנבו ולמשוך בו.
אהדי התעלם ממנו.
"מה מונע ממני לטרוף אותך ממש ברגע זה?" שאג אהדי על הגור.
"די! אבא! תפסיק!"
האריה הסתובב.
אד הביט באימה בטאקה, ואז ברח משם, נופל פעם או פעמיים בדרכו.
פניו של אהדי גהרו מעל טאקה הקטן.
הגור היה בטוח שאביו הולך להרוג אותו ממש באותו רגע.
עיניו של אהדי בערו מזעם, וציפורניו היו שלופות. הוא חשף שיניים, וגופו התקשח כשהביט בטאקה.
"אתה המרת את פי" הוא אמר.
"אתה לא לומד לקח, למה אתה לא כמו אח שלך?!"
טאקה התחיל לרעוד.
"אני.. אני מצטער, באמת.. לא התכוונתי שזה יצא ככה."
הגור השפיל את ראשו.
"אתה אכזבה" הוא הטיח את המילים בגור הקטן. "אכזבה אחת גדולה."
"אני אוסר עליך לבוא שוב אל צוק התקווה, אני אוסר עליך לישון במערת האריות ואני אוסר עליך להתראות עם הצבועים שוב לתמיד. מהיום תגור במערה רחוקה, ותאכל רק מה שתצוד לעצמך. האם זה ברור לך?"
טאקה הנהן, בלי להביט בפניו של אביו.
"האם זה ברור לך, שאלתי" אמר אהדי שוב.
"כן, אבא" הוא אמר בקול שבור.
"הגיע הזמן" אמר אהדי. "עכשיו אם תסלח לי, יש לי צבועים לצוד. חזור הביתה מיד, ולא תענש בחומרה."
טאקה לא זז.
"אל תצוד אותם" לחש הגור. "בבקשה."
"תסלח לי?" שאל אהדי.
"אמרתי – אל תצוד אותם."
זעמו של אהדי התפרץ. הוא הרים כפה, וציפורניו נשלפו. טאקה ראה את המכה מגיעה, אבל לפני שהספיק לזוז, ציפורניו של אהדי פגעו בפניו.
טאקה נפל לרצפה, והרגיש את הדם קולח במורד עינו העצומה. הטיפות האדומות טפטפו על הדשא, וכמוהן גם דמעותיו של טאקה.
"אולי עכשיו תלמד את הלקח" אמר אהדי. "אני מצווה עליך לחזור הביתה, כי אם לא, לא אהסס להרוג אותך."
טאקה קם, רועד מכף רגל עד ראש ומדמם.
"תחזור הביתה עכשיו. האם זה מובן לך?"
טאקה הרים את מבטו, ועינו הבריאה היחידה פגשה בעיניו של אביו. אבל אחרי הרבה זמן, הוא לא פחד. הוא רק שנא אותו, שנא את האריה הגדול והחזק הזה שתמיד העריץ כל כך.
"שמעת אותי?"
טאקה הזדקף.
"כן, אבא."