מלך האריות - סקאר

ושוב, זו לא המצאה שלי, כל הזכויות שמורות לדיסני. והערה קטנה לגבי הפיקצר הזה – יורו מופיעה בו. אם אתם לא יודעים מי זו, ואם בא לכם לשמוע עליה יותר (כי היא בערך הדמות הכי מושלמת ביקום), אני מתלבטת אם להוציא גם עליה פיק. אז תגידו לי מה דעתכם.

"טאקה, אתה מדמם!" קראה יורו בבהלה, קמה מהסלע עליו ישבה ומיהרה אל בנה. הגור הכהה הגיע אל מרגלות צוק התקווה, ראשו מסתחרר ופניו מלוכלכות מדם. הוא הצליח לצעוד עוד כמה צעדים לפני שקרס על האדמה, תשוש ורועד.
יורו הגיעה אליו, ונגעה עם אפה באפו הקטן. אחרי שווידאה שחוץ מעינו הוא לא פצוע בשום מקום אחר, היא התיישבה לידו והתחילה ללקק את הדם, עוברת בעדינות על הפצע הפתוח.
טאקה שכב כל העת, שתי עיניו עצומות ומחשבות רצות בראשו במהירות מסחררת. הוא ראה שוב את אביו מרים את כפתו העצומה, ומטיח אותה בפניו עוד לפני שיכל להגיב. גופו של האריה העצום נבלע בחשכה כשהלך לרדוף אחר חבריו, וטאקה המפוחד התחיל את דרכו אל צוק התקווה, מטפטף את הנוזל האדום לכל אורך הדרך.
"...טאקה, טאקה אתה שומע אותי?"
קולה הנעים של אימו משך אותו חזרה אל המציאות, והוא הרים את ראשו.
"מה קרה לך?" היא שאלה, והמשיכה ללקק אותו. עיניה החמות הטובות לא זזו מילימטר ממנו, והיה נדמה לו שהיא מנסה לרפות אותו בעזרת החום שלה. טאקה נשם עמוק, ובמאמץ קל התקרב אליה יותר, והניח את ראשו הקטן על רגלה.
"אבא כעס" הוא מלמל.
יורו נעצרה, לשונה באמצע הדרך אל עינו הפצועה.
"מה?" היא שאלה, ופתאום היא נעמדה. טאקה התיישב בקושי רב, והרים אליה מבט.
"הוא כעס שהלכתי לשחק עם הצבועים, ואז כשהוא מצא אותי הוא.."
"שקט, טאקה" היא אמרה בעדינות, והוא שם לב שעיניה מונחות על משהו רחוק, שהלך והתקרב.
אריה צהבהב עצום, בעל רעמה שחורה משחור ופנים חמורות סבר התקדם אל הצוק, ועיניו נחו על טאקה הקטן, שהתכווץ בין רגליה של אימו. הוא פסע לאיטו, ואז מבטו עבר אל יורו.
"ערב טוב" אמר האריה הבוגר, חולף על פניה של מלכתו.
"אהדי, תעצור" אמרה יורו, בלי להסתובב אליו.
מנהיג האריות העצום קפא באמצע הליכתו, רגלו הימנית הקידמית נשארה באוויר וגבו מופנה אל יורו. גם היא לא נעה, ולזמן קצר, כמעט דקה שלמה, אף אחד מהם לא נע. הלביאות האחרות כבר היו בתוך המערה, והיחידים שהיו שם מלבד שלושתם היה עדר צבאים, שהביט במתרחש בכוננות אופיינית לאוכלי עשב.
לבסוף פתחה יורו את פיה.
"טאקה אומר שפצעת אותו" היא אמרה.
הגור הביט בפניו של אביו, וכל גופו הצטמרר כשראה אותן מתמלאות בכעס מחודש.
"כן, כדי שילמד את הלקח שלו" הוא ענה. אף אחד עדיין לא מש ממקומו.
יורו נאנחה.
"אתה יודע שאסור לך לפגוע בו" היא אמרה בקולה העדין, כמו תמיד.
"אני המלך" אמר אהדי. "מותר לי לעשות הכל."
בבת אחת כל פרוותה הכהה של יורו סמרה, ציפורניה נשלפו והיא הסתובבה אל האריה העצום. כל ניביה היו חשופים, זנבה קיפץ מצד לצד ועיניה בערו מזעם.
"אסור לך לפגוע בבן שלי!!" היא שאגה, וטאקה נמלט מבין רגליה אל מאחורי הסלע הקרוב. הוא מעולם לא ראה את אימו כל כך כועסת, והוא פחד שעוד רגע הכעס שלה יצית את האיזור.
אפילו אהדי התכווץ מעט.
"יורו, הירגעי בבקשה.." אמר אהדי, מלכסן מבט אל בנו שהחבא מאחורי הסלע. "את מפחידה את טאקה."
"אתה שפל!" היא שאגה עליו. "איך אתה יכול לומר שהבן שלי מפחד ממני? אני לא פצעתי אותו! אני לא תקפתי גור חסר ישע! אני לא תקפתי את הבן שלי!!"
"הבן שלנו" תיקן אותה אהדי, אבל יורו לא הקשיבה לו. היא התחילה להתקדם אליו בהליכה איטית, כל פסיעה שלה היא טביעת רגל שחורכת את האדמה.
טאקה, שהסתכל כל הזמן הזה באימה על הריב, פסע אחורנית, ואז בלי להעיף מבט אחד בהוריו, הוא רץ משם.
גם שנים אחר כך, הוא תהה מה היה קורה אם היה נשאר. הוא תהה אם זה היה משנה את מה שקרה, והוא תהה אם אימו הייתה נשארת בחיים.

"ס-ק-א-ר" אמר רפיקי לאט. "נסה לומר את זה בעצמך."
האריה הצעיר בעל הרעמה השחורה הדלילה גילגל את עיניו בבוז. פרוותו הכהה הקצרה הייתה מלוכלכת, ועורו הדק נח בקושי על עצמותיו החלשות.  המקום בו ישב היה חלל פנימי של עץ עתיק, שם גר הקוף החכם ששירת את אהדי באותה תקופה.
"רק רציתי שם שונה, לא רציתי שם מסובך" הוא אמר לקוף בתשובה להצעתו המטופשת.
"ומה זה בכלל סקאר?"
רפיקי צחק, והמשיך למרוח את הנוזל הכתמתם סביב עינו של האריה.
לפתע פלט טאקה יללת כאב והוא קפץ ממקומו.
"תיזהר, טיפש שכמוך!" הוא כעס, ונגע עם כפתו בעדינות בפיצעו. הנגיעה רק הכאיבה לו יותר, והוא יילל עוד יותר וניער את ראשו.
"הירגע, בבקשה!" קרא רפיקי, ואז סקאר פגע עם רגלו בטעות באחת מצנצנות העץ המגולפות שהיו שם, וכל תכולתה נשפכה.
"היסתכל מה עשית!" קרא רפיקי בעצבנות.
סקאר נעצר במקומו, והביט בנוזל שהתפזר והרטיב את כל המקום.
רפיקי שלף מתוך ענף חלול מה שהיה נראה כמו עלה ענק אדום, ובעזרתו התחיל לספוג את כל הנוזל. אחרי כמה דקות של עבודה, רפיקי תלה את העלה בחוץ כדי שיתייבש, וחזר אל סקאר, שישב בראש מושפל בפינת המקום.
"הראה לי את הפצע" אמר רפיקי באנחה.
האריה הצעיר ניגש אליו, והניח את ראשו על כפתו הפתוחה של הקוף.
"חזור לכאן שבוע הבא כמו תמיד, אבל כבר יש שיפור. בסופו של דבר תשאר לך רק צלקת, לא קטנה, אבל היא לא תכאב לך יותר מידי."
טאקה הנהן ונידחף בין הענפים כדי לרדת.
"שכחת את הנימוסים שלך, הם מאחורי שיריון הצב" אמר רפיקי בלי להביט באריה.
טאקה גלגל עניים שוב.
"תודה" הוא אמר בקשיחות, ויצא משם.

כשפסע טאקה בתוך העשב הגבוה, בדרכו אל המערה שלו, הוא העיף מבט אחורנית. העץ היחיד של רפיקי ניצב בשממה, כמו תמיד, בודד ומורחק מחיות אחרות.
טאקה המשיך ללכת, ולפני ששם לב, השמש הייתה כבר קרובה מאוד לקו האופק, והערב הלך והתקרב. הוא החליט לעבור קודם בנחל הקרוב כדי לשתות מים, ורק אחר כך להמשיך ללכת אל ביתו.
הנחל זרם מבור המים הגדול אל האדומות החשוכות, חוצה את כל ארץ התקווה. הייתה נקודה מסויימת, שטאקה אהב ללכת אליה. זה היה סלע שבלט מתוך המים, וגובהו היה מספיק גם כדי לא להיות חלקלק מידי, וגם כדי לספק לחיות מקום טוב לשתות ממנו. הנחל, שמאותה נקודה והלאה היה עמוק במיוחד, תמיד געש ורעש שם והמחסור בשקט הבהיל את בעלי החיים האחרים ולטאקה היה את כל הדרך לעצמו.
כשהוא הגיע, הוא טבל את כפתו במים, והרגיש את הזרם החזק עובר על כפתו החלשה ומרגיע את גופו. זוג דגים כתומים עבר במהירות לידו, ממהר להיעלם מעיניו של האריה, שכלל לא התעניין בהם.
השמש החילה להיעלם, וטאקה נרדם לצד הנחל.
עברו שעות ספורות, וכשהשמש כבר ממש שקעה, טאקה התעורר לפתע.
"הצילו!!!!"
האריה מצמץ בעיניו ופיהק. הוא קם, מטושטש מהתנומה שחטף והביט סביבו. הוא לא מצא את מקור הקריאה, ואז היא נשמעה שוב.
"הצילו! הצילו! שמישהו יעזור לי!!!"
טאקה התחיל לחפש יותר טוב. עיניו התרגלו לחושך במהירות, והוא התחיל לרוץ על שפת הנחל בחיפוש אחר הקול.
"מי צועק?!" שאג טאקה בקול, מחפש בהיסטריה.
עברה שניה, ואז הוא ראה אותה. לביאה קטנה, מעט יותר צעירה ממנו, הייתה ממש באמצע הנחל, ורק ראשה היה מעל המים. היא נאבקה להישאר מעליהם, ולנשום, אבל פה ושם היא שקעה מעט ופרצה החוצה שוב, זועקת לעזרה.
"אני מגיע!" קרא טאקה, ורץ אליה מהר ככל שיכל. כשהגיע אליה, הוא רכן קדימה, וניסה לתפוס אותה בעזרת שיניו.
"תשחי לכיווני עוד קצת!" הוא אמר בקול, והיא צללה וניסתה לשחות ככל שיכלה. טאקה התמתח בכל כוחו, ולבסוף שיניו פגשו בעורפה והוא שלף אותה מהמים.
הוא פסע אחורנית, גורר אותה על הדשא עד שהיו רחוקים מטר לפחות מהנחל, ואז שיחרר אותה. היא נפלה על האדמה, משתעלת ומתנשמת.
טאקה הביט בה, וגילה שריחה זר לו.
"את לא מארץ התקווה, נכון?" הוא שאל לבסוף.
הלביאה נענעה את ראשה לשלילה, והוא ראה שציפורניה נשלפות.
"אני לא אתקוף אותך" הוא אמר בחיוך. "אני גם ככה מגורש."
היא קמה, והוא שם לב שפרוותה הבהירה מלוכלכת מאוד והיא רזה עוד יותר ממנו.
"קוראים לי זירה" היא אמרה, כנראה כדי להסיח את דעתו מהמראה שלה. "אני באה ממקום די רחוק. נפלתי למים ונסחפתי עד פה, אבל אני מתכוונת לחזור מיד הביתה."
טאקה הביט בה עדיין. צורת אפה הזכירה לו את שלו, ואת של אביו, ולמרות ריחה המוזר, היה בה משהו חמים.
"ההורים שלך לא לימדו אותך נימוסים, נכון?" הוא שאל בקור.
"ואותך כן?" היא שאלה בחזרה.
הלביאה התנערה, והשפריצה מים לכל כיוון, ואחר כך עברה ללקק את רגלה הימנית.
טאקה עמד להסתובב וללכת, ואז תוך כדי סיבוב, הוא ראה שכל רגלה מכוסה דם.
"נפצעת" הוא אמר.
"אתה ממש חד הבחנה" היא ענתה בציניות.
למרות הניסיון החוזר של הלביאה להרחיק מעליה את טאקה, הוא ניסה בשנית.
"יש לי מישהו שיכול לרפא אותך מיד" הוא אמר. "אני יכול לקחת אותך אליו."
זירה נעצרה. היא בחנה אותו בעיניה, וכנראה החליטה שהוא לא מהווה איום כי היא נעמדה והנהנה.
טאקה התחיל ללכת, והיא באה אחריו, צולעת מעט.
"אז, איך קוראים לך?" היא שאלה אחרי שתיקה קלה.
טאקה חשב. הוא הביט על האדמה בעודו הולך, ולבסוף פתח את פיו כדי לענות.
"קוראים לי סקאר."

ת"ב יתקבלו בברכה (:

ואם למישהו יש משהו שהוא רוצה להוסיף, או לשאול, או אפילו שאני אכתוב עליו פיקצר, שיגיד. לא להתבייש.