הקול בראש - גרוויטי פולס

"אוקיי, צריך להשליט פה סדר!"
"מה עושים עכשיו, אני משתגע?"
"כולם להירגע!"
"אוי, זה פשוט לא עומד בזה!"

דיפר פיינס התהלך לו בחדרו, בסערת רגשות עזה.
קץ הלימודים בשנתו הראשונה בתיכון קרבה, וההורים שלו עומדים להסיע אותו חזרה לגרוויטי פולס.
אחרי הקיץ האחרון שם, עם אינספור ההרפתקאות שהוא עבר ביחד עם אחותו, דודיו וחבריו, הוא היה להוט להגיע לשם.
בינתיים, בתוך הראש שלו, חמשת הרגשות שלו השתוללו כולם.
"תהיו בשקט! חייבים לשמור על סדר!" קרא גועל.
"אני ממש מתרגשת, אין מצב! זה פשוט אדיר!" קראה שמחה וקיפצה לה בחדר.
"וונדי זוכרת אותנו בכלל? אולי היא שכחה?" פחד התהלך במתח ליד הלוחית המוארכת, עשירת הכפתורים.
הוא היה מנהיג החבורה, אבל לא נראה שהוא הצליח להשליט סדר.
"אנחנו אמורים לחכות שעתיים שלמות עד שיסיעו אותנו? זה בלתי אפשרי!" קרא כעס ב...טוב, כעס.
"כולם להסתדר בשורה!" קרא פחד, שהצליח לאזור אומץ לבסוף.
ארבעת הרגשות האחרים היו כל-כך המומים שהם הקשיבו לו.
באותו רגע, דיפר פיינס נעצר, והתעשת.
על פניו הופיע מעין חצי חיוך.
"אוקיי, רגשות," אמר פחד. "אנחנו הולכים לגרוויטי פולס עוד כשעתיים.
כדאי שנהיה ערוכים לכל בעיה אפשרית בדרך. ביל עוד יכול להיות חי, כנגד כל הסיכויים.
אנחנו נסדר רשימה של כל החולשות שאנחנו יודעים עליו."
דיפר מנה באצבעותיו.
תרסיס צבע...אגרופי חתלתולים...נקודות תורפה אנושיות כמו התעייפות...מעגל הצופן...
"הפעם ננסה להתנהג כמה שיותר טבעי ליד וונדי, במיוחד אחרי, אהמ..." פחד בלע את רוקו. "התקרית..."
"הכול בגלל מייבל," מילמל כעס.
"היא רק ניסתה לעזור," אמרה שמחה, ששמעה אותו.
"כן, אבל עכשיו אין לנו סיכוי איתה," אמר עצב בשקט.
"היא לא הבת היחידה ביקום," הזכירה לו שמחה. "אפשר למצוא בנות חדש-"
כעס נעץ בה מבט קטלני.
"אין שום תחליף לוונדי," הוא סינן בשיניים חשוקות.
"אוקיי, כולם להירגע!" אמר פחד בפאניקה. "אנחנו יכולים לעשות את זה! רק לא להיל-להיחצל-להילחץ!"
"וואו, אתה פשוט דוגמא מעולה שמישהו רגוע ולא לחוץ," צחק כעס.
דיפר התיישב על המיטה שלו ונשם עמוק.
"אוקיי, להירגע," הוא מילמל לעצמו. "אני רק חוזר ל...גרוויטי פולס. לא משהו רציני או-"
מייבל נכנסה לחדר.
"אוי, אתה שוב מדבר לעצמך דיפר!" היא אמרה.
"היי, שקט!" אמר דיפר. "את יודעת שאני לחוץ. אנחנו עוד מעט חוזרים ל-"
"-כן! גרוויטי פולס! אני הולכת לפגוש שוב את קנדי וגרינדה! נראה שוב את סוס, דוד סטן, פורד, ואתה תראה שוב את וונדי!"
"כן..." מילמל דיפר.
הוא הוריד את הכובע של וונדי מראשו, שאיתו נשאר כל השנה בתיכון, ואפילו ישן איתו.
ביום האחרון של הקיץ, וונדי החליפה כובעים עם דיפר.
כעת יש לה את הכובע עם הציור של עץ האורן – אם היא נשארה איתו.
מייבל הביטה באח שלה בחיוך.
גם אחרי שנים שהיא גדלה איתו, מייבל לא הבינה מה עובר בראש שלו.
זה פשוט מוזר.
"זה לא משנה מה עובר בראש שלו!" אמרה שמחה בתוך הראש של מייבל. "שקט, אני אחראית פה!"
עצב העבירה עמוד בעיתון שבו הייתה שקועה רוב הזמן שלה.
"כן, טוב... שיהיה," אמרה עצב. "תקראי לי אם צריכים אותי."
ארבעת הרגשות – כעס, עצב, גועל ופחד ישבו על הספה האחורית בשיעמום, בתוך הראש של מייבל, בזמן ששמחה עשתה את כל העבודה.
"אנחנו הולכות לראות את קנדי וגרינדה שוב!" היא קראה וקיפצה באוויר. "אתן לא מתרגשות?"
"אפילו לא קצת," אמרה כעס. "תקראי לי אם דיפר מכעיס אותנו או משהו כזה. את אחראית פה."
"איזה נהדר זה!" אמרה מייבל. "אני כל-כך מתרגשת! ווהו!"

הסוף!

טוב, אתם לא שמחים?
גיליתם מה עובר בראש של דיפר ומייבל!
עכשיו רוצו לתגובות ותגידו מה אתם חושבים – לטוב ולרע!